מרחשת חלק ב שס

אבל לומר שבדיעבד אם אירע שחלצה שאסורה לבעלה כהן אף שספק חלוצה היא איני רואה בזה שום משמעות מדברי התוס', אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי לכאורה משמע קצת שאם חלצה בדיעבד תהא אסורה לבעלה הכהן שהרי כ' ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם משמע שאם הי' חולץ היתה אשתו אסורה לו, אלא שיש לדחות שמה שכתב שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם מוסב על זה שמתירה בלא חליצה משום דהוי ספק מדבריהם אבל לא על זה שמשו"ה אינו חולץ בא"כ כדי שלא תאסור עליו אם יחלוץ לה, מיהא כ"ז בדיעבד הנני מסכים לדעת כ"ג שלא היתה נאסרת על בעלה כהן אם חלצה אבל להצריכה חליצה לכתחלה ולהתירה אח"כ לבעלה כהן איני רואה מי שיורה כן, ואם יצאנו מידי ספק תורה הרי הדבר חוזר למה שכ' הרמב"ם שא"כ אינה חולצת בכה"ג ואם נצריך לה לכתחלה חליצה ולהתירה לבעלה תהא מילתא דתמיהא בעיני בני אדם ויהי' בזה לעז ומכשול גדול להתיר חלוצה לכהן, שהרי משום זה אמרו שא"כ אינה חולצת כמו שכ' הרא"ש ביבמות שם אף דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה היתה עומדת בספק חלוצה דרבנן מ"מ הא עדיפא טפי דאי חלצה יאמרו קמו רבנן בולד דנפל הוי ולהכי אצרכוה חליצה ואתי למשרי חלוצה לכהן, וע"כ לדידי דס"ל שיש די יסודות נאמנים להתירה לשוק לא אוכל להסכים להצריכה חליצה לכתחלה ולהתירה אח"כ לבעלה כהן אחרי שרואים אנו שחשו חכמים ללעז ולמכשול שלא יבא להתיר חלוצה לכהן, ורק לפי דעת רומעכ"ת אם מוצא בנד"ד ספק ממש של תורה ואם לא הי' היבם כאן הי' מחייב את בעלה להוציאה בגט כדין ספק איסור תורה אז ודאי א"א בלא חליצה

ווילנא כ"ח סיון תרפ"א. סימן טז. קצת חדושים על מס' יבמות. סוגיא דיבמות (ח' א'

) אלא כי איצטריך עליה היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא תי וכו' והיינו דלא נאמר הואיל ואישתרי אישתרי ולפ"ז לא ידענו דלא אמרינן בזה הואיל ואישתרי אישתרי אלא באחות אשה דהוי בכרת וכן שאר עריות משום היקישא דרי"ו וכמו דאיתא בברייתא דלעיל (נ' א') אין לי אלא אחות אשה וכו' ומרבה שאר עריות מכח היקישא דרי"ו וכמו שכתבו התוס' שם דעיקר סמוך על היקישא דרי"ו, אבל באיסורי לאוין דלא נפקא לן מהיקישא דרי"ו הדרינן לכללא דאמרינן הואיל ואישתרי, כן נראה לכאורה

אבל אם נאמר כן יש לנו לתמוה מהא דאיתא לקמן (ס"א א') שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ואח"כ נתמנה להיות כה"ג אע"ג שעשה בה מאמר הר"ז לא יכנוס, ואמאי לא נאמר בזה הואיל ואישתרי אישתרי ואף באלמנה מן הנשואין כיון שהותרה לו קודם שנתמנה להיות כה"ג אשת אח הותרה לו נמי אלמנה וגם לא שייך בזה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' כיון דמטעם אישתרי אתינן עלה א"כ לעולם מותרת כמו איסור אשת אח שהותר לעולם דלא משום דיחוי אנו באים להתירה אלא משום היתר כמו א"א ויעוי' תוס' לקמן (כ' ב') ד"ה גזירה

*) ואחז"ר מצאתי שהקשה כן הבי"מ סי' קע"ד סק"א: וע"כ מוכרחין אנו לומר דמאי דאמרינן שלא יכנוס אינו אלא מדרבנן משום גזירה דגזרינן אלמנה שנפלה לכהן הדיוט ואח"כ נתמנה להיות כה"ג אטו אלמנה שנפלה לפני יבמה שהי' כה"ג בשעת נפילתה וכמו דאמרינן (כ' ב') גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין והכ"נ יש להחמיר ולגזור כה"ג

ואם כנים אנו בזה דלא ילפינן מקרא דעליה רק בעריות של איסור כרת אבל בשאר חייבי לאוין נשאר הדין דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי יש לבאר עפ"ז הא דזבחים (ל"ג ע"ב) רבינא אמר לענין מלקות איתמר, ויעוי' רש"י שבא לתרץ דלא קשיא עוד על עולא אר"ל מהא דבעל קרי מותר להכניס ידיו בעזרה משום דליכא אלא לאו ולא כרת בביאה במקצת, ובתוס' שם נתקשו דאכתי איך דחי עשה דפסח לאו דטומאה הא לא הוי בעידנא, עוד תמוה לכאורה דרבינא בא לומר דעולא לא אמר דביאה במקצת שמה ביאה אלא לענין מלקות א"כ אמאי באמת לא משני עולא בעל המימרא בעצמו על הקושיא מבעל קרי משום דליכא אלא מלקות וע"כ שפיר מותר בע"ק להכניס ידיו לעזרה וכתירוצו של רבינא ולמה הוצרך לחדש משום דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ומדתירץ עולא כן ע"כ ס"ל דביאה במקצת שמה ביאה גם לענין כרת א"כ איך בא רבינא לומר שאינו כן אתרי שעולא בעצמו לא ס"ל כן

והנראה בזה ע"פ מה שקשה לי עוד איך אמר עולא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי אמאי לא נילף מיבום דאחות אשה דכתבה תורה עליה דלא אמרינן הואיל ואישתרי ונגמר מינה לעלמא, והניחא לסברת התוס' כאן ד"ה רבא דרבא ס"ל לחלק דדוקא בבע"ק דשם טומאה אתת היא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ אין ללמוד מיבמה דשני שמות הן אבל לפי סוגיין דס"ל דלזה צריך קרא ולא ס"ל לחלק כסברת רבא א"כ קשה נילף באמת מיבמה דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, ולזה נראה לומר, דהא דאמר עולא הואיל ואישתרי אישתרי גמר לה מייבום גופא והיינו משום דס"ל שהסברא החיצונה והפשוטה בלאו קרא הוא דלא אמרינן הואיל ואשתרי וכו' דכי משום שניתר אחד נאמר שהותר גם השני ולפ"ז א"צ קרא כלל לאסור ייבום באחות אשה דמהיכי תיתי להתיר כיון שהסברא הפשוטה היא דל"א הואיל ואשתרי א"כ אמרינן אדרבה דוק מינה איפכא מדאיצטריך קרא לאסור ייבום באחות אשה והיינו דלא נאמר הואיל ואשתרי אשתרי מכלל דבעלמא אמרינן הסברא דאשתרי דאל"כ א"צ קרא דעליה לאסור

אמנם באמת א"א לומר דקרא דעליה לא צריך לגופה אלא למידק מינה דבעלמא אמרינן הואיל ואשתרי שא"כ נאמר דעליה להיתירא אתי כמו שהקשו התוס' לעיל (ג' ב') ד"ה טעמא לענין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, יעו"ש, וא"כ ע"כ צריך לומר להיפך שהסברא הפשוטה בלאו קרא הוא לומר הואיל ואשתרי וא"כ חזרה קושיתנו למקומה עכשיו שגלה לן קרא דייבום ל"א הואיל וכו' נילף מיניה לעלמא דלא אמרינן כן וא"כ אמאי אמר עולא הואיל ואשתרי בבע"ק

אשר על כן נראה לי שזו היא באמת תירוץ רבינא לענין מלקות איתמר והיינו שבא לקיים תירוץ עולא דאמרינן הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו, אלא שבא לחלוק על רב יוסף שלמד מדברי עולא שטמאין ונעשין זבין אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי שזה אינו דעולא לא אמר כן הואיל ואשתרי אשתרי אלא לענין מלקות והיינו משום דבאיסור כרת ילפינן מאחות אשה דלא אמרינן הואיל ואשתרי אבל באיסור מלקות שפיר קיימא הסברא הואיל ואשתרי אשתרי, וזהו שבא רבינא לומר לענין מלקות איתמר שדינו של עולא דביאה