מרחשת חלק ב שנו

כמ"ש הרמב"ם גם על אחר אלא דמשו"ה א"נ משום דכאן הוי בהכחשה שהרי היא מכחשת ואומרת בתולה מצאתני ע"כ א"נ לאסרה לכהן משום דהוי ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא ואינה אסורה אלא עליו משום דשוי' אנפשיה חד"א ובא"י דס"ס היא מותרת גם לעצמו

ולפ"ז מתו' קושיתו הקודמת שכל זה הוא בגדולה שיכולה להכחישו והכחשה מועלת אבל בקטנה שאינה יכולה להכחיש וגם הכחשתה אינה כלום שאין הקטן נאמן להעיד אלא במילי דרבנן וגם זה במסיח לפ"ח, א"כ הוא יהא נאמן מצד ע"א נאמן באיסורין לאסרה על כהן כשתתאלמן וע"כ אף בקטנה אף שאונס הוי ולא תהא אסורה לבעלה צריך לתקן כדי שתאסר לכהן אחר שתתאלמן

ג) ומצד הסברא הדבר פשוט לדעתי, להיפך מדעת הגאונים הנ"ל שהביא כ"ג, שכל שע"א מעיד שאסורה לבעלה מכח איסורין ולא מצד דבשב"ע הרי הוא נאמן לאסרה אף שעי"כ יהי' צריך ג"כ להוציאה כיון שנאסרת עליו מצד איסורין לא גרע מממון, ובממון אם אומר נתנסך יינך הוא נאמן לאסור על חבירו אף שהוא מפסיד את ממונו ול"א כיון שזה מעיד להפסיד ממונו אין דבר שבממון פחות משנים והיינו משום שעיקר העדות של העד אינו להוציא ממון אלא לאסור מצד איסורין ולא עליו בלבד אלא לכל ישראל ואף שעי"ז הוא נפסד ממונו אין בכך כלום שזה רק מסובב מהגדתו ולא עצם העדות שאינו אלא איסור בעלמא, והכ"נ בע"א אומר שאשה זו זונה או גרושה אף שכבר ניסת לכהן הוא נאמן שאינו מעיד להוציא כי אם לאסרה ולא עליו בלבד אלא לכל הכהנים ואף אם עי"ז יהי' מוכרח להוציאה היא רק תולדה מסובבת מעדותו ולא עצם העדות שהיא איסורין גרידא, ואף גם זאת שאף אם גרושה או זונה אינו מחויב להוציאה כלל ולגרשה מן התורה אף שאסורה עליו שהרי זו יכולה לשבת תחתיו ולהתיחד עמה בעדים או אפי' בלא עדים ולא דמי לעריות ויעוי' סוטה (ז' א') מחלוקת ר"י ורבנן. ודוקא כהן שנשא נשים בעבירה כופין אותו לגרשה ומעשין על פסולות ואם לא רצה דפנו כדילפינן מוקדשתו משום שנושא באיסור ורוצה לעבור עבירה אבל במקום שנשא אותה בהיתר משום שלא ידע שהיא אסורה לו ועכשיו שנודע לו יפרוש ממנה תוכל לשבת תחתיו כמו שכ' התוס' ריש זבחים שגם בזינתה ברצון אינו מחוייב לתת גט, ויעוי' תשובות רע"א שבסוף ס' דו"ת מש"כ בזה, ואף להפוסקים דס"ל שכופין אותו לגרשה אינה אלא משום לתא דידה שמעוכבת מחמתו להנשא לאחר

וראי' לדברינו שהרי אביי ס"ל באשתך זינתה והוא שותק שנאמן ונאסרת עליו אף שעי"כ הוא צריך להוציאה מ"מ כיון דס"ל לאביי שבעצם העדות הוא נאמן אם מצד דס"ל שאין זה דשב"ע או שאף בדשב"ע נאמן ע"א בשהוא שותק, ובמק"א בארתי מחלוקת אביי ורבא וטעמו של ר"א, לא משגחינן בזה שהוא צריך להוציאה אח"כ משום זה *)

ומה שהביא רומעכ"ת מהא שאין ע"א נאמן להעיד שאשתו זינתה באונס אף שנאסרת ג"כ משום זונה, כבר העירותי בכל זה במק"א מדברי הר"נ סו"פ בתרא דנדרים משום דבאשת כהן שנאנסה יש בה ג"כ משום טומאה ועל הטומאה א"נ משום דהוי דשב"ע שוב אין נאמנות לחצאין וכ"ג הרגיש ג"כ בזה

ד) אולם במה שהעיר כ"ג דבאיסור יבמה לשוק אף לשמואל דבעניותנו צריכה גט מספק דמספ"ל אם ק"ת ביבמה לשוק וע"א בא ומעיד שאין זו יבמה לשוק והרי היא א"א ודאית הרי אנו דנין בזה אם היא א"א ודאית וזהו דשב"ע ממש – לכאורה הערה צודקת היא אבל מ"מ בנד"ד יש לפקפק בה שהרי גם זולת דברי העד שאומר שלא היו לו שתי שערות ועושה אותו לודאי סריס אם עברו עליו רוב שנותיו ספק סריס מיהא הוי שזה שלא הי' לו זקן והי' נקרא בפי כל טומטום וכה"ג ידענו גם בלא עדותו שע"ז יש שתי עדים כמבואר בהגב"ע וא"כ מידי ספק סריס לא יצא וממילא יבמה זו שנשאת לשוק הרי היא אשת איש ודאית מצד ס"ס ספק שמא סריס הי' וספק שמא קדושין תופסין ביבמה לשוק וא"כ מכח דין ס"ס הרי היא חשובה אשת איש ודאית וכשם שאנו אומרים ס"ס להקל כך נאמר להחמיר בתורת ודאי, ול"מ לדעת הרשב"א שכ' שס"ס הוא מטעם רובא א"כ הרי היא א"א ודאית ואפשר שהבא עליה בחנק דגם בד"נ אזלינן בתר רובא כדאיתא בסנהדרין (ס"ט א') **), ומכש"כ לדעת התוס' בכתובות (ט' ב') שמוציאין ממון ע"י ס"ס אף שאין הולכין בממון אחר הרוב הרי ס"ס עדיפא מרובא וא"כ לענין איסור חשוב כודאי א"א ואם קבלה קדושין מאחר א"צ גט, וא"כ עד זה שמעיד שלא הי' לו שערות והוי סריס ודאי אינו בא לעשות אותה א"א ודאית שבלא"ה היא א"א ודאית מכח ס"ס ואינו בא רק להתירה לבעלה מאיסור יבמה לשוק וזה לא הוי דשב"ע

ומה שהשיג כ"ג עלי על מה שתליתי הס"ס בנד"ד במחלוקת רב ושמואל אם נעשה גדול למפרע או מכאן ולהבא דבנד"ד כשקדש את אשתו כבר הי' כבן שלשים ולשיטת התוס' והראב"ד גדול הי' תיכף אחר עשרים כשנולדו בו סימני סריס,– בזה צדק כ"ג ואודה ולא אבוש שאגב שיטפא כתבתי כן ולא נתתי אל לבי שהקדושין היו אחר שנעשה בן עשרים שהוא נעשה גדול אף לשמואל מכאן ולהבא

ה) אולם על דברי שכ' לדון כיון שהיו לו איזה שערות בשפמו וחשיב כסיכי דדיקנא שבזה גם לדעת התוס' והראב"ד צריך שיהיו כולן ואי לא חשיב נולדו בו סימני סריס א"כ אם לא הביא ב"ש קודם שקידש הוי קדושי קטן, ע"ז כ' כ"ג שהוא מסופק בעיקר ההנחה לחוש אם לא הי' סריס (כיון שאין לו סימני סריס) שמא הי' קטן והאריך עוד בזה שכיון שסימן אחד שבסריסות שלא הי' לו זקן נולד לו אח"כ אם אפשר לומר שאזיל לו חזקה דרבא, דכיון *) שו"מ כדברי וכסברתי להגאון ר"י מליסא בתשובתו בח"ש אה"ע סי' י"ח ושמחתי כי כוונתי לדעתו הגדולה: **) אולם בזה יש מקום להסתפק שאפשר שאין דנין מיתת בי"ד ע"י ס"ס משום קרא דושפטו העדה והצילו העדה כמו דס"ל לר"ה בדר"י מטעם זה דלא אזלינן בתר רובא בדי"נ בסנהדרין שם, ואף לדידן דמסקינן שם שבי"ד ממיתין ע"י רובא והיינו משום דרובא הוי בתורת ודאי ולא ספק אבל בס"ס אף שאנו סומכין עליה להקל מ"מ ספק הוא כדאשכחן בספק טומאה ברשוה"י שאף בס"ס טמא משום דאכתי ספק חשוב אף שבמקום רוב גם ברשוה"י טמא כדאיתא בכתובות (ט"ו א') ובתוס' חולין ב' ד"ה דליתיה, ואכ"מ, וכיון שספק הוי אין ממיתין עליה משום קרא דושפטו והצילו העדה שכל שחשוב ספק אין בי"ד ממיתין עליו, ויעוי' רשב"ם ב"ב (נ' ב') ובתוס' שם, ויש עוד להטעים דהא דאזלינן בתר ס"ס הוא מטעם אומדנא שיש בזה משום אומד הדעת שאין לחוש לאופן רחוק המציאות שיזדמנו שני צדדים ביחד לאיסור או להיתר לחוב או לפטור, וכ"ז באיסורין או בממון דאזלינן בתר אומדנא דמוכח אף לרבנן דרב אחא, אבל בדי"נ דלא אזלינן בתר אומדנא כמש"כ הרמב"ם בה' דנפק"ל מקרא דנקי וצדיק אל תהרוג אין בי"ד ממיתין ע"י ס"ס, ולכאורה יש ראי' לזה לפי דעת הפוסקים דאיילונית ספק קדושין מהא דפשיט בסנהדרין שם דב"ג שנה חייבין עליה משום אשת איש ודילמא איילונית היא וקדושי טעות הוי, ואם ספק קדושין מיהא הוי, הוי ס"ס ספק לא איילונית היא וספק דילמא הוי קדושין א"ו שאין ממיתין על ס"ס ויש לדחות דשם הוא לפי הך צד דבדי"נ ל"א בתר רובא אבל לפ"מ דמסקינן אפשר שממיתין גם ע"י ס"ס: