מרחשת חלק ב שנד

ז"ל עצמו שכ' הרשב"א בקדושין בשמו שלא נעשה גדול למפרע אלא משעה שנולדו בו סימני סריס מ"מ זה בשעה שקדש אשתו כבר הי' יותר מבן שלשים שנה ולא הי' לו חתימת זקן וא"כ כבר נעשה גדול למפרע משעה שדרך בני אדם לצמוח זקנם היינו בשנת העשרים פחות או יותר מעט וזה לא הי' לו זקן א"כ נולדו בו סימני סריס מקודם שנשאה והוי גדול למפרע וקדושיו קדושין, וא"כ לדעת הראב"ד והתוס' אין בזה ס"ס להקל שאם נאמר שהיו שערות קודם שעברו רוב שנותיו א"כ כיון שנולדו לו סימני סריס היינו שלא הי' לו זקן הרי הוא גדול למפרע וקדושיו קדושין ואף אם סריס הוא מ"מ זוקק את אשתו ליבום משום שמא לא הי' סרים במעי אמו כיון שלא ראינו אותו מתחלת קטנותו שאינו עושה כפה וכדומה מסימני הסרים תמה שנולדו לו במעי אמו, וא"כ אף שסריס הוא מ"מ לא חשיב סרים חמה ממעי אמו כדי לפטור את אשתו מן החליצה וכמו שנסתפק הריב"ש בתשו' סי' הנ"ל, ואף שגם זה ספק הוא מ"מ אין כאן ס"ס להקל שמא עברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות ועוד שמא נולדו בו סימני סרים ממעי אמו, דס"ס משום אחד הוא בין שעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות בין אם נולדו לו סימני סריס ממעי אמו הכל ספק אחד הוא אם הי' סרים ממעי אמו או לא ולא מצטרף לס"ס

ט) אולם באמת דין זה שנעשה סריס וגדול למפרע אינו מוחלט אף שבאה"ע סי' קנ"ה סי"ב פסק כן הרמ"א וכן כ' הטור בשם הרמ"ה בת"מ רל"ה כמו שהבאתי לעיל מ"מ כבר פקפק בזה הגאון בעל בי"מ שם והביא שבאמת דעת הרמב"ם והראב"ד לפסוק כשמואל שאינו נעשה סריס למפרע וקטן הי' באותה שעה וא"כ גם לדעת הראב"ד והתוס' שחשיב זה שלא הי' לו זקן כאחד מסימני סרים ודי בו לבד להחשב סרים כדקימ"ל כרי"ו שהוא סריס באחד מהן מ"מ גם לדידהו אפשר דלא קימ"ל כרב אלא כשמואל שלא נעשה גדול למפרע וא"כ הרי שפיר יש לספוקי דילמא בשעה שנשא אותה לא הביא עדיין שתי שערות וקטן הי' באותה שעה שקדש אותה

ועוד דלפי המבואר בהגב"ע הי' לו להנפטר איזה שערות באחד מן המקומות בשפמו, ואם לא נחשוב אותן לשומא בעלמא ונחשוב אותן לסיכי דדיקני דבזה קימ"ל דכו"ע ס"ל שאינו סריס עד שיהו בו כולן וא"כ לא תשיב נולדו לו סימני סריס ולפ"ז אם לא הביא שתי שערות במקום סימני גדלות קודם שנשא אותה הרי הי' קטן באותה שעה שקדש אותה ואין קדושיו כלום

ואף שבקטן שקידש והגדיל אח"כ קימ"ל שצריכה גט משום דמסתמא בעל אח"כ לשם קדושין כמבואר באה"ע סי' מ"ג וא"כ הכ"נ ליחוש שמא בשעה שהביא שערות אחר שנשא והגדיל בעל לשם קדושין, לדעתי נראה שאין לחוש לזה דשאני קטן משום שאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ובעל אח"כ כשהגדיל לשם קדושין אבל בנד"ד לא שייך לומר שהוא הי' יודע שקטן הי' ולא היו קדושיו כלום מילתא דאנן לא ידעינן והוא ידע שדבר זה אינו ידוע אפי' ללומדים ובפרט לאדם פשוט כהנפטר, ובפרט דלדעת רב שנעשה גדול למפרע אם נולדו בו סימני סריס א"כ לא הי' קטן כלל בשעה שנשא אותה לדעת הראב"ד והתוס' שמה שלא הי' לו זקן נחשב בזה כסריס ונעשה גדול למפרע וא"כ ל"ש כלל לומר אף לשמואל שקטן הי' באותה שעה או לדעת הרמב"ם שאינו סריס וחשיב קטן עד שעה שהביא שערות שאדם יודע שקטן הוא ואין קדושיו קדושין דבדבר שיש בו מחלוקת לא שייך לומר אדם יודע כמו שכ' התוס' בקדושין (ס"ו ב') ד"ה מנה"מ, וא"כ זה אם בעל ודאי על קדושין הראשונים בעל ואין קדושיו כלום: י) ועוד שלפנינו הגידה האשה הזאת בשעת גב"ע (אם כי לא נזכר זה בתוך הגב"ע) שבעלה הנפטר לא בעל אותה מעולם כי לאו בר הכי הי' ובשעה שנשאה הגיד לה בפירוש שאינו נושאה כדי לחיות עמה כדרך איש ואשתו כי אם בתור שפחה לשמשו ולכלכל אח צרכי ביתו ולא הי' נזקק לה מעולם כי לא הי' צריך לזה א"כ לפי דבריה ל"ש כלל שמא בעל אותה לשם קדושין והאשה נאמנת לומר כן יעוי' בפ"ת סי' מ"ג מה שהביא בשם הנוב"י שהאריך בזה בענין נאמנות האשה לומר שלא בא עליה, ואף לפי דבריו שם דהך ספק שמא לא בעל יש חזקה כנגדו דכל כנוסה בחזקת בעולה דחזקתו בעיל וכל שלשים יום לא מוקי אינש אנפשיה יעו"ש, אין זה אלא באדם בריא וראוי לזה אבל כאן לפי דבריה לאו בר בעילה הי' ולא הי' צריך לזה א"כ ל"ש כלל חזקה זו ובפרט שהדברים מראים כן שהרי הכל קראו אותו טומטום או ''די מאד' וא"כ לעולם לא איתחזק בראוי לבא על אשה כדרך כל הארץ בודאי היא נאמנת לומר כן וכמו שכ' לעיל שע"א נאמן משום דלא איתחזק איסורא וגם הוי איסור יבמה לשוק דלא הוי דבשב"ע, ויעוי' בשו"ת משכנות יעקב אה"ע סו"ס ל"ט שכ' לדון כה"ג באומרת שלא נבעלה מחמת היותו רך בשנים וילד ולא יכול לבא כדרך כל הארץ שהיא נאמנת לומר כן, ויעו"ש בשו"ת הנ"ל שתקר שם אף אם נאמר שבעל אם צריך לכה"פ עדי יחוד שנתייתד עמה והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה דבלא"ה אף אם בא עליה הוי קדושין בלא עדים, ואף לפ"מ שהעלה שם שא"צ עדי יחוד ממש אלא כיון שדר עמה יחד כדרך איש ואשתו חזקה בעל והוי כעדי קדושין ואף ידיעה בלא ראי' מהני מ"מ אין זה אלא במי שראוי לבעול והוי אנן סהדי שבעל כיון שדר עמה ביחד והוי קדושין בעדים אבל בנד"ד שגם זולת דבריה יש להסתפק אם הי' ראוי לבעול כיון שהיו בו סימני סריס ''וטומטום'' כמו שהוחזק בפי האנשים שידעו אותו וא"כ לא שייך בזה אנן סהדי שבעל כיון שספק לן אם הי' ראוי לבעול וא"כ אף לו יהי' שבעל אותה מ"מ הוי קדושין בלא עדים ול"ש בזה לומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה

באופן שלדעתי נראה דלדעת הרמב"ם דבלא הי' לו זקן לא חשיב נולדו לו סימני סריס כדי שיהא סריס למפרע ודאי הוי בנד"ד ס"ס שמא עברו עליו רוב שנותיו בלא שערות והי' סריס חמה ואשתו פטורה מן החליצה ואף אם הביא שערות קודם רוב שנותיו מ"מ ספק דילמא בשעה שקדש אותה קטן הי' ואין קדושיו קדושין כלל, ואפי' לדעת הראב"ד והתוס' שבלא הי' לו זקן ג"כ חשוב סריס מ"מ ג"כ הוי ס"ס משום דלא קימ"ל כרב שנעשה סריס למפרע וגם לדידהו איכא לספוקי דילמא בשעה שנשאה קטן הי' ואין קדושיו כלום

יא) העולה מתוך דברינו לענין הלכה אם הי' הדבר בא לפנינו קודם שנשאת לבעל אפשר שלא היו צדדי היתר אלה שהעליתי מספיקים להורות לה לכתחלה להנשא בלא חליצה והיינו מתישבים בדבר, אבל מאחר שכבר נשאת לבעל שכהן הוא ואם היינו מצריכים אותה חליצה היתה נאסרת לבעלה כדין חלוצה לכהן ואף שהיתה רק ספק איסור חלוצה מ"מ היתה נאסרת לו כמו שכ' התוס' ביבמות (כ"ד א') דמשו"ה במת הולד תוך שלשים אם אשת כהן היא אינה חולצת משום דאתי למישרי חלוצה לכהן. ואף לפ"מ שכ' התוס' בשבת (קל"ה ב') דהא דאינה חולצת משום דכיון דאפשר בלא חליצה מוטב שלא תחלוץ כדי שלא להוציא לעז על בניה וא"כ אפשר דהכא חמיר טפי וחשוב כאלו אי אפשר בלא חליצה ומוטב שתחלוץ ונתיר ספק חליצה לכהן דהוי דרבנן משנתיר ספק יבמה לשוק, מ"מ בנד"ד לא נרויח מידי במה שנטעין אותה חליצה כיון שכבר נשאת לו ובא עליה ואם נבא לחוש לאיסור יבמה לשוק הרי היא ממילא נאסרה לבעלה הכהן גם זולת איסור חלוצה לכהן משום שהיא נעשתה זונה כדין יבמה לשוק שבא