מרחשת חלק ב שנב

ב) ומה ששנינו במשנה שם (צ"ו ב') אחד בן ט' שנים ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שערות ולכאורה איך הם שוים לרב דס"ל דנעשה גדול למפרע א"כ אינן שוים דב"ט הוא קטן ובן עשרים שלא הביא שתי שערות שאם יעברו עליו רוב שנותיו נעשה גדול למפרע א"כ אם קדש אשה קודם לזה צריך לחשוש לקדושיו שמא יעברו עליו רוב שנותיו ולא יביא שערות ונעשה גדול למפרע וקדושיו קדושין, ומצאתי שעמד בזה בס' קרן אורה ביבמות (פ' א') אשר מכח קושי' זו חידש שבעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שתי שערות אם לא נולדו לו סימני סריס אינו נעשה גדול למפרע אף לרב, ובפרט להראב"ד שהביאו הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין (ד' א') שאף לרב אינו נעשה גדול משנת י"ג אלא משעה שהביא סימני סריס וע"כ בעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות אינו נעשה גדול אלא משעה שעברו רוב שנותיו שזהו סימני סריסות שבו שאז נולדו בו יעו"ש, אבל לפלא בעיני איך נעלם ממנו דברי הרמ"ה בטור הנ"ל שמבואר בדבריו שנעשה גדול למפרע משנת י"ג והכי מוכח ג"כ מדברי הרמב"ם והריב"ש הנ"ל שכיון שחושבין אותו לסריס חמה ע"כ שהוא סריס ממעי אמו וא"כ הוא נעשה גדול משנת י"ג ויום אחד

ג) ומה שקשה ממשנתנו הנ"ל דכייל להו כחדא אפשר שזה כוונת רש"י ז"ל שם שכ' שניהם שוין לכל דין שלמעלה והיינו רק במה ששנה במשנתנו שם לענין שאם בא על יבמתו שהוא קטן וכן אם נשא אשה שהיא פטורה ששם אף אם יעברו עליו רוב שנותיו ולא יביא ב' שערות אף שנעשה גדול למפרע מ"מ אשתו פטורה מן היבום משום שהוא סריס חמה ואשתו פטורה מן היבום וזה כוונתו דוקא לענין דינים הנזכרים במשנה אבל לא לענין אחר, ומזה שאשתו פטורה מהיבום מוכח שהוא סרים חמה ממעי אמו ומזה תפסו רבותינו בפשיטות שהוא סריס חמה דממשנתינו מוכח כן

איך שיהי', הדין פשוט בלי חולק שאם עברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות אף אם לא נולדו לו סימני סריס הרי הוא סריס חמה ופוטר את אשתו מן החליצה ויבום וכ"כ הריב"ש סי' הנ"ל בפשיטות בלי שום חולק, ומעתה בנד"ד לפי הגדת העד שלא ראה אצלו שערות אם הוא אחרי שעברו עליו רוב שנותיו הר"ה סריס חמה ואשתו פטורה מן היבום

ד) אולם הריב"ש נעל לפנינו דלתי ההיתר במה דשדי בה נרגא וספק עלינו את הדבר שלא לסמוך על זה משום שחיישינן שמא הי' לו שערות ונשרו או גומות אע"פ שאין שערות שאין אנו בקיאין בהם כדאיתא בנדה (מ"ו) דבאיסור דאורייתא חיישינן לנשרו והובאו דברי הריב"ש אלה ברמ"א אה"ע סי' קע"ב וא"כ נפל דין סריס אצלנו בבירא ואין אנו יכולים לדון דין סריס להקל

אולם לדעתי נראה לחלק בזה דבאמת זה שחיישינן שמא נשרו צריך להבין מהיכ"ת לחוש לזה שהרי ס"ל בכ"ד דאזלינן בתר חזקה דהשתא וכדקימ"ל כרב בקדושין הר"ז בוגרת לפנינו שכיון שרואין אנו סימני בגרות בערב אמרינן שמצפרא אתו וא"כ נימר נמי להיפך כשרואין אנו שאין לו שערות נאמר ג"כ כי היכי שאין לו שערות השתא לא הי' לו שערות גם מקודם ומדוע נחוש לזה, ואדרבה כאן אפי' לדברי שמואל צריך ליזול בתר השתא שהרי ביבמות פ' מקשינן וליחוש שמא הבריא ומשנינן כיון דתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן והכ"נ כיון שמקטנותו לא הי' לו שערות וכעת ג"כ אין לו שערות לא נחוש שמא בינתים היו לו שערות ונשרו, וכה"ג אמר רב בנדה (ס"ח) כיון שמעיקרא נמצאת טמאה והשתא טמאה הוי טמאה ודאי ופסק הרמב"ם ז"ל כרב שם והארכתי בזה במ"א

אולם הדבר פשוט דמשו"ה חיישינן שמא נשרו משום חזקה דרבא שאמר תינוקת שהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה שתי שערות בזמנה והיינו משום שרוב מביאין שערות בזמנן כמו שכ' התוס' שם ע"ב וע"כ חיישינן שמא נשרו משום שאיכא חזקה מכח רובא שמביאין שתי שערות בזמנן וע"כ חיישינן שמא נשרו משום שיש כאן חזקה מכח רובא ואמרינן השתא הוא שאין לו שערות ומעיקרא הוי לו וכמו בגבינות של בהמה שנמצאת טרפה דקימ"ל ביו"ד סי' פ"א שכשרות מכח חזקה דרוב בהמות כשרות הן ואמרינן השתא הוא דנטרפה, וזה כוונת אביי בב"ב (קנ"ג ב') שרוב חולין לחיים והיינו משום שרוב חולים לחיים אמרינן שנתרפא ומה שעכשיו נמצא מת אמרינן השתא הוא שחלה ומת ולא מעיקרא יעו"ש

ומטעם זה חש ג"כ הריב"ש לעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שתי שערות שמא נשרו ג"כ מכח חזקה דרבא ורובא שמביאין שערות בזמנן

ה) ולפ"ז בנדון שלפנינו שידוע שלא הי' לו זקן כלל וגם לפי עדות העד הי' הגיד אצלו קטן מאד שנשתנה משאר בני אדם, ואף שאין זה מסימני סריס המנויים ביבמות שם וכמו כן אין לו זקן לא נחשב לסריס כל זמן שלא נולד לו אחד מסימני סריס האחרים *), מ"מ הרי איתרע האיש הנ"ל ונשתנה גופו וגידולו משאר בני אדם ולא שייך בו לומר חזקה שהביא שערות בזמנו וכמו שכ' התוס' שם דבקטן שאינו עושה כפה לא שייך בו לומר רוב לאו סריסין נינהו משום שנשתנה וכמו דאמרינן בבכורות בטומטום כה"ג (מ"ג ב') כיון שאשתני אשתני וכ"כ הריב"ש בתשו' הנ"ל כה"ג, מעתה כיון שבנדון שלפנינו ל"ש כלל לדון בו חזקה דרבא שוב לא חיישינן שמא נשרו, ואם מצאו לאחר שעברו רוב שנותיו שלא הי' לו שערות אין לחוש שמא נשרו משום שאין לו חזקה דרבא

שו"מ שכן כתבו התוס' בנדה (מ"ח ב') ד"ה א"א דהא דחיישינן שמא נשרו אינו אלא משום חזקה דרבא, ובתוך הפרק דליכא חזקה דרבא ל"ח שמא נשרו

והכי מוכח נמי בב"ב (קנ"ד ב') שאמר ר"ע שם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויים להשתנות לאחר מיתה ופי' התוס' שם ד"ה בחזקת היינו שחיישינן שמא נשרו, ולכאורה קשה אמאי דוקא משום שעשויין להשתנות לאחר מיתה הא בלא"ה חיישינן שמא נשרו אפי' מחיים, אלא ודאי שזה שחיישינן שמא נשרו אינו אלא משום חזקה דרבא, אבל בעובדא דהתם כ' התוס' למעלה מזה דמשו"ה חששו שמא קטן הי' ולא סמכו על חזקה דרבא משום דמיירי שבשעה שהגיע לכלל שנותיו בדקו ולא מצאו לו גדלות וע"כ חששו שמא עדיין קטן הוא יעו"ש, וכיון ששם מיירי באופן שלא הי' שם חזקה דרבא וע"כ לא חשו שמא נשרו אי לאו שסימנין עשויים להשתנות לאחר מיתה וחיישינן שמא נשרו משום דלא שייך חזקה דהשתא כלל בדבר העשוי להשתנות כדאיתא בחו"מ סי' רכ"ז ס"ט ברמ"א שם דבשערים העשויים להשתנות לא שייך חזקה דהשתא כלל, וכ"כ התוס' ביבמות (ל"א ב') ד"ה וארעא דבעתים חלים ועתים שוטה לא שייך חזקה דהשתא כלל **)

ומעתה **) ובזה אמינא ליישב מה שהוקשה לי ומצאתי אח"כ שהרמב"ן בחי' עמד עליה בב"ב (פ"ב ב') ואי ס"ד ר"ע אמאי ישפה הא אמר מוכר בעין יפה מוכר, ומאי קושי' הא אמרינן שם לעיל מזה ע"א וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטון וא"ל תלתא זבינית ואית ליה ארעא אאר"נ יקוץ יעו"ש וא"כ הכ"נ ישפה שמא יטען אח"כ שיש לו קרקע כמלא אורך