מרחשת חלק ב שנ

לשוק וחזקת קטנות ע"כ אין ע"א נאמן בזה ונשים אפי' מאה כחד דמיין ואינן נאמנות וניחא נמי בזה מה שמבואר באה"ע סי' קס"ט ס' י"א שעל עדות שנים אין קרובים נאמנים וצריך שני עדים וכבר הרגיש בזה הנו"ב עצמו בסי' כיון שהיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה א"צ שני עדים כשרים לזה, ולפי האמור משום דהוי תרי חזקות חזקת איסור וחזקת קטנות אין ע"א נאמן בזה וצריך שני עדים

אמנם אין זה שוה לי בהא בבדיקת שערות שאין הנשים נאמנות שהרי אמרינן בקידושין (ס"ו ב') אף שע"א א"נ במקום הכחשה מ"מ בשלח ואחוי גם ע"א נאמן א"כ בבדיקת שערות דהוי שלח ואחוי שיכול תיכף להתברר גם נגד תרי חזקה צריך ע"א להיות נאמן בזה דלא גרע מע"א במקום הכחשה, א"ו מוכח לכאורה מזה דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה וצריך עדות כשרה כמו בממון וע"כ אין ע"א נאמן אף בשלח ואחוי שאין זה אלא נאמנות אבל לא תורת עדות במקום שצריך שני עדים וכמובן

כב) אכן נראה טעמו של דבר שאין הנשים נאמנות בבדיקת שערות אינו מטעם שצריך עדות כשרה אלא מפני שבדיקת שערות צריך בקיאות והבחנה היטב אם יש להם גומות אם לא בשהשערות ארוכות וכיון שצריך בקיאות ודקדוק גדול בזה אין הנשים נאמנות כמבואר בש"ע יו"ד סי' קכ"ז דבדבר שצריך טרחא ודקדוק גדול אין הנשים נאמנות בדאורייתא, והכ"נ כיון שצריך דקדוק ובחינה ועיון היטב אם הגיעו לשיעור גדלות אין לסמוך על הנשים בזה, וכן נראה מדקדוק לשון הברייתא שאין הנשים נאמנות משמע דוקא נשים ולא אנשים אפי' אחד שאל"כ היל"ל שאין האחד נאמן בזה ל"ש נשים ול"ש אנשים, ויעוי' הג"א פ"ק דחולין מש"כ בשם הר"א ממיץ דמשמע ג"כ מדבריו שם שאין זה אלא איסורין ולא דשב"ע: ג. א) עכשיו אחרי אשר עלה בידינו ת"ל לברר פרט זה דיבמה לשוק אם הוי דבר שבערוה שוב נשוב למחלוקת הרמב"ם והראב"ד שהבאנו בתחלת דברינו באם ניתן לו בן שדעת הרמב"ם ז"ל שנאמן ע"א בזה והראב"ד ז"ל חולק כיון דלא הוי מידי דעבידא לגלויי אין ע"א נאמן, ובודאי סברת הראב"ד ברורה ואמחית שאין זה מידי דעבידא לגלויי שדוקא מת הבעל או היבם ירא העד לשקר פן יתפס בשקרו כשיבא הבעל או היבם ברגליו ויהי' נצב חי לפנינו הכל יכירו בשקרו, אבל באומר ניתן לו בן במדה"י הרי אי אפשר לברר זה שאין לו בן כי אם שיבאו עדים ויעידו שיודעים הם שלא הניח המת בנים אין זה שקר הניכר לכל העולם אלא ע"י הכחשת העדים וא"כ הוי זה כשאר עדות בעלמא ולא הוי כלל מידי דעבידא לגלויי

אבל עם כל אמחת חלוקו של הראב"ד וסברתו ז"ל אנא מתניתא ידענא שהרי דברי הרמב"ם ז"ל מן המקדש המה יוצאין ומקור מקומו טהור מסוגית הש"ס שאנו עומדין בה שהרי רב ששת פושט שע"א נאמן ביבמה לעלמא מהא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מח בנך, והרי שם בין שנפרש כדעת בעל המאור ז"ל שם משום דמשמע ליה להש"ס דמיירי באופן שהיתה עומדת בחזקת איסור לשוק דהיינו שאומר שניתן לו בן במדה"י ומת אחר שמת הבעל ובין שנפרש כדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שם דהכי פשיט כיון שמעיד שמת הבן והבעל הר"ז כאלו ידענו שמתו שניהם ואינו נאמן לומר שמת הבעל קודם משום שלא תדייק לדעת היטב מי קודם משום דמיסנא סניא ליה ומוכח מזה דנאמן ע"א. והרי שם ודאי לא הוי מידי דע"ל שהרי העד מעיד על מעשה שהי' שמת הבן אחר מיתת הבעל ואם הוא משקר שקרו זה לא יוכל להגלות ולהיות ניכר לכל שגם אם יבאו עדים ויעידו את ההיפך שמת הבן ואח"כ הבעל אין זה אלא על מעשה שהי' וכבר עבר וכשאר עדות בעלמא, ואעפ"כ סבר רב ששת דנאמן, א"כ הרי מפורש כדעת הרמב"ם שע"א נאמן לומר ניתן לו בן אף אם אין זה מידי דע"ל

אבל לאידך גיסא עלינו להבין באמת טעמו של דבר זה שהרי מאיבעיית הש"ס משמע שגם אם נאמר דע"א נאמן ביבמה הוא מטעם דע"ל א"כ במידי דלא ע"ל איך יהי' ע"א נאמן

ב) ולזה נראה סברת האיבעי' להו מתפרשת באופן זה אם עיקר טעמו של נאמנות ע"א באשה הוא משום דהוי מידי דע"ל ל"מ אינשי א"כ גם ביבמה לעלמא נאמן או"ד עיקר טעמו של נאמנות ע"א הוא משום דאשה דייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת לה בסופה וא"כ ע"א נאמן אפי' במידי דלע"ל, וביבמה לעלמא לא משום דמיסנא סניא ליה לא דייקא, וע"ז בא רב ששת והוכיח וערער יסוד סברתם שהניחו דמשום דמיסנא סניא ליה לא דייקא, וע"ז בא לפשוט ממשנתינו דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך שע"א נאמן דמוכח מזה דבאמת יבמה דייקא ומינסבא ואף דלא הוי מידי דע"ל ע"א נאמן, ומכש"כ במת יבמך דתרווייהו איתנהו ע"ל וגם דייקא, וזכינו לדין שע"א נאמן ביבמה משום דבאמת דייקא ומינסבא ואף אם לא הוי מידי דע"ל נאמן ע"א משום סברת דדייקא ומינסבא ושפתי הרמב"ם ז"ל ישמרו דעת שע"א נאמן לומר ניתן לה בן אף אם אין זה ע"ל

ג) ובזה תתבאר היטב דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבע"א ביבמה פסקו שע"א נאמן דנפשטה הבעיא שנאמן ובע"א בקטטה פסקו לחומרא שלא נפשטה האיבעיא וזה לכאורה תרתי דסתרי כיון דאמרינן שע"א נאמן הרי סמכינן על סברא דמילתא דע"ל ל"מ אינשי אף דלא דייקא א"כ מה"ט יהי' נאמן גם בקטטה אף דל"ד ומ"ש, וע"פ המבואר א"ש דטעמו דע"א נאמן במת יבמך אינו מפני דסמכינן על סברת מלדל"ג ל"מ אינשי לחוד אלא משום דיבמה דייקא ומינסבא ג"כ אבל בקטטה דלא דייקא אין ע"א נאמן בזה דלא סמכינן על סברת מדע"ל ל"מ אינשי

ד) ולדעת הראב"ד ז"ל שאין ע"א נאמן במידי דלע"ל צריך לומר שמפרש פשיטות הש"ס מהא דמת בעלך ואח"כ מת בנך דאם איתא שאין ע"א נאמן ביבמה משום דמיסנא סניא ליה ולא סמכינן על סברת מדע"ל ל"מ אינשי לחוד לא הי' ע"א נאמן בכה"ג במת בעלך ובנך גם על עצם מיתת הבעל והיינו דכיון שהעד מעיד על מיתת הבן ג"כ והיא יראה פן מח הבן קודם ותפול קמי יבם השנוא לה ע"כ מגודל השנאה להיבם לא תדייק ג"כ על מיתת הבעל מפני שרצונה לאסור עצמה על היבם ואינה חוששת לכל הדרכים האלו ומקלקלה נפשה אף לגבי הבעל כדי שתאסור על היבם אם איתא משום דמיסנא סני ליה לא הי' ע"א נאמן במת יבמך אף דהוי מדע"ל לא הי' ע"א נאמן גם על מיתת הבעל במת בעלך ואח"כ מת בנך כיון שאין כאן סברת דייקא ומינסבא (ויעוי' תוס' שם וקצרתי), א"ו שהעיקר הוא שסמכינן על סברת מדע"ל ל"מ אינשי אף דלא דייקא וע"א ביבמה נאמן

ה) ולפי דברינו שנפשטה הבעי' לפי דעת הרמב"ם ז"ל שע"א נאמן ביבמה משום דדייקא ומינסבא יובנו דברי הרשב"א ז"ל שכ' לדחות ראיית הראב"ד ז"ל מהא דבעל אין נאמן לומר יש לי בנים משום דהתם ל"ד שסמכה אבעל שאין זו תשובה לטענת הראב"ד ז"ל דניתן לו בן לא הוי מדע"ל ואם ס"ל להרשב"א ז"ל דגם ניתן לי בן הוי מדע"ל אין צריך לסברת דייקא כלל שהרי ס"ל שע"א נאמן ביבמה שגם הראב"ד ז"ל עצמו מודה בזה שהרי לא השיג על הרמב"ם שכ' בדין הקודם שע"א נאמן מת יבמך א"כ גם הבעל יהי' נאמן. אבל ע"פ האמור ניחא שגם הרשב"א ז"ל ס"ל דניתן