מרחשת חלק ב שמט

על עצמה לפסול מן התרומה ולהפסיד כמש"כ לעיל נאמנת נמי על חברתה לפסלה מן התרומה אף דע"א דעלמא לא הי' נאמן

טו) והשתא לפ"מ שנתבאר דלא שייך סברא דמתוך בדבר שבערוה במקום שצריך שנים א"כ מוכח כדעת הנו"ב דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה שאל"כ לא הוי שייך סברא דמתוך שנאמנת להפסיד נאמנת להעיד לחברתה שמת יבמה כיון דהוי דבר שבערוה וא"כ עדיין יקשה אמאי לא פשיט הש"ס ממשנתינו דשתי יבמות שע"א נאמן להעיד ביבמה לשוק, א"ו דאיסור יבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה וע"כ היתה נאמנת בזה הצרה להעיד שמת בעלה ולהתיר יבמתה לשוק מתוך שנאמנת להפסיד בעצמה נאמנת ג"כ על חברתה וכנ"ל שפיר לא פשיט מזה דע"א בעלמא נאמן בזה וכמו שנתבאר

טז) והנה בגמ' דקדושין (ס"ד א') דמוקי אביי משנה דקדושין שם באומר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן דמיירי דלא מוחזק לן בבני ולא באחי אמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן לאו כל כמיני' דאסר לה אכולי עלמא, ולכאורה אם נאמר דיבמה לא הוי דבר שבערוה והיא ככל איסורין שבתורה שע"א נאמן בהם בין להתיר בין לאסור א"כ אמאי ביש לי אחים אינו נאמן נהי דקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבום כמו שפרש"י שם מ"מ ע"א נאמן לאסור ולא גרע האי בעל מע"א בעלמא שבאיסורין אפי' קרוב או פסול נאמן, ולדעת הפוסקים שאין ע"א נאמן במקום שאיתחזק היתרא א"ש משום שבחזקת היתר עומדת אבל לדעת הרשב"א והראב"ד ועוד ראשונים שהבאתי למעלה דס"ל שע"א נאמן באיסורין אפי' במקום חזקת היתר תיקשי אמאי אמר אביי כאן שאין הבעל נאמן, ומוכח לכאורה מכאן שיבמה הוי דבר שבערוה ע"כ אין ע"א נאמן בה בין להיתר בין לאיסור

יז) אבל באמת אף אם נאמר להוכיח מכאן שיבמה הוי דשב"ע ג"כ תקשי כנ"ל דהא מרא דשמעתא כאן הוא אביי ואביי הא ס"ל לקמן (ס"ו א') דע"א נאמן גם בדבר שבערוה היכא דלא מכחיש ליה דהא באשתו זינתה דהוי דשב"ע מ"מ ס"ל לאביי דהוא נאמן, וא"כ אכתי קשה אמאי אין הבעל נאמן באומר יש לי אחין, ולדעת התוס' דשם דוקא בשותק ומשום דשתיקה קצת כהודאה א"ש דביש לו אחין שאין האשה יודעת ואין שתיקתה כהודאה אין הבעל נאמן, אבל לדעת הפוסקים גם באומר איני יודע ג"כ נאמן לאביי הדר קשה כנ"ל, ומצאתי אח"כ גם להחמדת שלמה סי' הנ"ל שהעיר כן

יח) מיהו באמת אי משום הא לא קשיא דנראה לענ"ד דהא דס"ל לאביי באשתו זינתה שנאמן הוא דוקא בע"א כשר לעדות כדמוכח שם בההוא סמיא דאמר אי מהימן לך וכו' מאי לאו דמהימן לך דלאו גזלנא הוא וכמו שפרש"י שם אי מהימן לך כשאר עד אחד דידעתא ביה שאינו מפסולי עדות דלאו גזלנא הוא הרי דוקא עד כשר נאמן להעיד לאביי וכן מוכיחים דברי הר"ן שם דבעינן עד כשר, וטעמו של אביי נראה דס"ל אף שאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ כיון דגם בממון דמיניה ילפינן דשב"ע עד אחד קם לשבועה הרי שע"א יש לו איזו נאמנות גם בממון וכמו שמה"ט ס"ל לחד מד"א דמקדש בע"א חוששין לקדושיו וכמו שפירש"י (ס"ה א') ד"ה ואי ליכא עדים משום דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות הילכך בערוה נמי חשוב להתקיים קדושין לפניו יעו"ש (ואף אם אביי ס"ל שאין חוששין לקדושין בפני ע"א היינו כמו שכ' התוס' כאן דאפשר כיון שלא קדשה בפני עדים שהמעות מתנה והיינו כיון דלא קדשה אלא בפני ע"א וכל אחד יכול להכחיש את העד וע"א בהכחשה לאו כלום הוא כמו דאמרינן שם ע"ב ע"כ אמרינן שלא נתכוונו כלל לשם קדושין אלא לשם מתנה) וע"כ ס"ל לאביי גם בע"א שזינתה כיון שיש קצת נאמנות לע"א בדיני ממונות גם בדבר שבערוה ג"כ יש נאמנות לע"א לאסרה על בעלה, והחילוק יהי' בין נאמנות של ע"א באיסורין לנאמנות של ע"א בדשב"ע לאביי דבנאמנות של איסורין יש לע"א נאמנות גמורה וחלוטה ואם אמר ע"א חתיכה זו של חלב היא או אשה זו גרושה או זונה האוכל את החלב אח"כ או בא על אשה זו הר"ז לוקה כמו שכ' הרמב"ם משום שע"א נאמן בדבר כשנים, אבל בע"א אומר שזינתה אף שנאמן לאביי אינו נאמן אלא לאוסרה על הבעל אבל הבעל אינו לוקה עליה משום סוטה כשבא עליה אח"כ, וכמו שכ' למעלה כה"ג באב שאומר קדשתי את בתי דלאיסורא הימניה רחמנא אבל לא לקטלא

וכ"ז אף לאביי אינו אלא בעד כשר כמו בממון שע"א קם לשבועה אינו אלא בעד כשר אבל בעד קרוב או פסול שאינו נאמן כלל אף לשבועה גם לאביי אינו נאמן לאסרה באומר שזינתה, ולפ"ז א"ש אם הבעל אומר שיש לו אחין אינו נאמן לאסרה לשוק אף לאביי משום שהבעל קרוב הוא ופסול לעדות לאשתו ואינו נאמן לאסרה

יט) ובזה אדרבה היינו מרויחין ליישב דברי רש"י כאן ד"ה דלא מוחזק לן שכתב הילכך אמר יש לי בנים אחזקה קמייתא הוא דקא מוקים לה הילכך נאמן ואי אתי אח לאחר מכאן ואמר אחוה דמיתנא לאו כל כמיניה דאהני דבור לחזקה, ותמה מוהרש"א דמשמע דאי לא הוי אמר יש לי בנים הו"ל להאמין לההוא אח דאתי ואמר ואמאי נאמין לההוא אח לאפוקה מחזקה דהא לבעלה גופיה לא נאמין באומר יש לי אחין דלאו כ"כ לאפוקה מחזקה כמו בסיפא יעו"ש, ולפי האמור א"ש דדוקא הבעל אינו נאמן משום דקרוב הוא לאשתו ואין קרוב נאמן אפי' לאביי אבל אם אתי אחר ואמר אחוה דמיתנא הוא אפי' לדבריו שהוא אחי הבעל המת מ"מ כשר הוא משום שהוא קרוב ונתרחק הוא להיבמה וכשר להעיד ויהי' נאמן לאסרה לשוק ולהצריכה חליצה לאביי שהוא מרא דשמעתא כאן (ובאופן שהוא יודע שהוא אחיו של הבעל שהוא יודע בעדות זו עוד קודם שנשא אחיו אותה דהוי תחלתו וסופו בכשרות והוי עד כשר להיבמה) וע"כ דוקא באמר הבעל מעיקרא יש לו בנים שוב אין האחר נאמן ומיושב שפיר קושית מוהרש"א

אבל כ"ז אם נאמר דיבמה הוי דשב"ע, אבל אם יבמה הוי ככל איסורין שבתורה בעלמא הדר קשה אמאי אין הבעל נאמן לומר יש לו אחין לדעת הפוסקים שע"א נאמן באיסורין אפי' במקום חזקת היתר

כ) ונראה לי ליישב דמשו"ה אין הבעל כאן נאמן לאסור הוא משום דהא דקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם היכא דלא מוחזק לן באחי ולא בבני הוא משום ס"ס ספק דילמא אין לו אחים ואת"ל דיש לו אחים ספק דילמא יש לו בנים כמו שכ' הרשב"ם בב"ב (קל"ד ב') ד"ה ומשני והא ס"ס הוא מטעם רוב כמו שכ' הרשב"א בתשו', וכיון דחזקת היתר של אשה זו הוא חזקה דאתי מכח רובא וכיון דהוי רוב להיתר אין ע"א נאמן במקום רוב וכמו שהבאתי למעלה בשם הש"ש וכן כ' הטו"א בר"ה כ"ב וע"כ אין הבעל נאמן לומר יש לו אחים ואין לו בנים משום דהוי במקום רוב ומ"ש

כא) עוד אחת נשאר לי לגלותה העומד לכאורה נגד דעת הנו"ב מהא דאמרינן בנדה (מ"ח ב') שאין הנשים נאמנות בבדיקת שערות לומר שגדולה היא כדי שתחלוץ אם לא אחר הפרק משום חזקה דרבא ולדעת הנו"ב שיבמה לשוק לא הוי דשב"ע אמאי אין הנשים נאמנות בזה מ"ש מכל איסורין שבתורה, והי' אפשר לומר שהטעם הוא לפמש"כ לעיל שאין ע"א נאמן נגד תרי חזקי לכו"ע וכאן בסימני גדלות לחליצה הוי נגד תרי חזקות חזקת איסור