מרחשת חלק ב שמח

דקימ"ל כרי"ו דחלוצה בלאו לא הויא חליצה דשב"ע כלל וכמו שנתבאר וזה כפתור ופרח בס"ד *)

יא) ואחרי אשר עלה בידינו בס"ד לקיים דברי הנוב"י דיבמה לשוק לא הויא דשב"ע אוסיף עוד ראי' קצת לדבריו אלו, דהנה מעולם נתקשיתי מאי מיבעי לן ע"א ביבמה לעלמא מהו הלא משנה ערוכה היא בפ' האשה בתרא (קי"ט ב') שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וכו' ר"א אומר הואיל והותרו ליבום הותרו לכל אדם יעו"ש אלמא דע"א נאמן ביבמה לשוק דמשמע דוקא משום דיבמה אינה מעידה לחברתה משו"ה אסורה לעלמא אבל ע"א בעלמא הי' נאמן ומאי מיבעי לן כיון דמשנתינו היא זו, ונתקשיתי בה טובא עד שמצאתי להב"ש סי' קנ"ח סק"ד שהקשה כן על דעת הרא"ש שפסק שאין ע"א נאמן למה לי טעמא שאין צרה מעידה לחברתה תיפוק ליה דבלא"ה אין ע"א נאמן, ול"י מדוע לא הקשה כן על הש"ס דמיבעי ליה ואינו פושט מזה, ויעוי' מה שתי' משום דשאני הכא כיון דמעידה על עצמה משא"כ בע"א שאינו מעיד על עצמו, ותירוצו איננו נוח לי שאם נאמר שנאמנת הכא מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת ג"כ על אחרים דהא אין נאמנות האשה לומר מת בעלי על עדותה לבד אלא משום דאמרינן אשה דייקא ומינסבא ולא תנשא לאחר אא"כ תידוק היטב שמת בעלה, וא"כ כל זמן שלא נשאת עדיין אין ראי' מעדותה מת בעלי שכן הוא שאפשר כשתבא להנשא תידוק ולא תתנסבא, והא ממתניתין משמע דאי לאו דיבמה היא היתה חברתה מותרת להנשא תומ"י כשאומרת יבמה מת בעלי וכמו דאמרינן שם לר"א שאם ס"ל צרה מעידה לחברתה מותרת חברתה להנשא אף אם עדיין היא עצמה לא נשאת וא"כ מוכח מזה הא שהיתה מותרת להנשא ע"י עדות הצרה משום שהיא עצמה תידוק לדעת אם מת היבם א"כ הרי מפורש שע"א נאמן להעיד שמת יבמך ומאי מיבעי ליה להש"ס וגם קשה על הפוסקים שפסקו לחומרא שע"א א"נ

יב) ולזה הי' נראה כתי' הב"ש משום שמתוך שמעידה על עצמה מעידה ג"כ על חברתה אבל לא מטעמיה, והוא ע"פ מה דאמרינן בגיטין (נ"ד ב') בס"ת שאמר גוילין שלו לא עבדתים לשמן שנאמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת אף שבלא זה לא הי' נאמן משום שחזקה על פועל שעושה שליחותו כמבואר בר"ן ובחי' הרשב"א שם, ולפ"ז י"ל דהא דנאמנת להעיד לחברתה מתוך שנאמנת על עצמה היינו משום שהאשה האומרת מת בעלי הרי מפסדת לעצמה שעי"כ שאומרת שאלמנה היא אין היורשים חייבין בפדיונה וברפואה שיש לה קצבה וכן אם היתה בת ישראל לכהן מפסדת עצמה מן התרומה שדברים אלו היא מפסדת תומ"י כשאומרת מת בעלי משו"ה נאמנת נמי להעיד לחברתה אי לאו דצרה היא, לפי מה שבארנו למעלה שהטעם דמיבעי לן אם ע"א נאמן לומר מת יבמך הוא משום דאתחזק איסורא או משום דהוי נגד שתי חזקות דהוי כמו רובא אבל ביבמתה צרתה המעידה מת בעלי אמרינן מתוך שנאמנת להפסיד לעצמה כנ"ל נאמנת נמי להעיד לחברתה שמת יבמה כמו התם בס"ת אי לאו משום שצרתה היא ושונאתה ואינה נאמנת לרבנן

יג) והנה זה שאמרו שמתוך שנאמן להפסיד נאמן ג"כ לפסול ס"ת אף שע"א דעלמא לא הי' נאמן כה"ג אין זה אלא באיסורין שאין צריך תורת עדות אלא נאמנות ע"כ סברא זו דמתוך וכו' עושה נאמנות אבל במקום שצריך שנים לא מהני סברא דהא בממון כה"ג בשותף המעיד עליו ועל חבירו שחייבים לפלוני ל"א מתוך שנאמן על עצמו להפסיד נאמן לגבי חבירו כמבואר בחו"מ סי' ל"ז ס"ו והוא פשוט, ומצאתי שכ"כ הר"ן בחי' לגיטין שם בהדיא וז"ל ודאמרינן מתוך מהימן דוקא במילתא דאיסורא לפי שהדבר חוזר דע"א נאמן באיסורין אבל בממונא ודאי לא מהימן משום מתוך שהאומר לחבירו אני ואתה חייבין לפלוני מנה אע"פ שנאמן על עצמו א"נ על חבירו, עכ"ל הר"ן, ולפ"ז בדבר שבערוה במקום שצריך שנים דילפינן דבר דבר מממון לא הי' מהני סברא זו דמתוך שנאמן להפסיד כדי להאמין בדשב"ע כמו בממון

ובזה נסתלקה קושית הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז סק"ד על דין זה שמתוך מהא דאמרינן בקדושין (ס"ה א') אבל איהי אי לאו דקים לה לא הויא אמרה ומיתסר נפשה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל ולמה לא אמרינן באמת גם שם מתוך שאוסרת נפשה תהא נאמנת על אחרים היינו קרובותיה יעו"ש מה שנדחק בזה, ולפי האמור אין מקום לקושיתו דהא איסור הקרובות בו הוא איסור ערוה שצריך שנים ובדבר שצריך שנים כמו בממון לא אמרינן סברא זו דמתוך וכו' כלל וכמו שכ' בשם הר"ן והוא ברור ופשוט

יד) ובזה יבואר מה דס"ל לר"ט ביבמות (קי"ח) בצרה המעידה שמת בעלה שחברתה אוכלת בתרומה וכתבנו לעיל בשם הש"ש שמה"ט אין צרה נאמנת לפוסלה מן התרומה אף שע"א נאמן באיסורין משום דכיון שא"נ להתירה לשוק משום שבצרה לא האמינו חכמים לע"א ולפסולים משום עגונא ואוקמוה אדינא שא"ד שבערוה פחות משנים אינה נאמנת ג"כ לפוסלה מן התרומה אף שזה הוי איסורין וע"א נאמן בה, ולכאורה מנ"ל לתפוס מצד זה ולומר כשם שא"נ וכו' אדרבה נאמר להיפך מתוך שנאמנת לפוסלה מן התרומה משום שע"א נאמן באיסורין נאמנת ג"כ להתירה לשוק מדין תורה אף שאין דשב"ע פחות משנים מ"מ הכא שפיר נאמנת מדינא מטעם מתוך, א"ו דבדבר שצריך תורת עדות אין לומר בזה מתוך שאין הדבר נאמר אלא באיסורין שא"צ רק נאמנות וכמו שכ' הר"ן, וכיון שא"א להאמינה להתירה לשוק שוב אמרינן להיפך כשם שאינה נאמנת לשוק משום דהוי דשב"ע וא"פ משנים כך אינה נאמנת אף לפוסלה מן התרומה אף דהויא איסורין שאין נאמנות לחצאין, ודעת ר"ע דס"ל שאסורה בתרומה משום דס"ל דכל חדא תיקו אדוכתא ולהנשא לשוק א"נ משום דהויא דבשב"ע וא"פ משנים ולפוסלה מן התרומה דהויא איסורין נאמנת וקימ"ל כר"ט כמו שפסק הש"ס וכ"כ הרמב"ם ז"ל משום שאין נאמנות לחצאין

ובזה יבואר עוד מה שנאמנת הצרה לפוסלה מן התרומה לר"ע אף דהויא איסורין וע"א נאמן מ"מ לשיטת הפוסקים שאין ע"א נאמן באיסורין באיתחזק היתרא ודוקא בשותק משום דשתיקה כהודאה דמיא א"כ הכא הא יש לחברתה חזקת היתר דמעיקרא לאכילת תרומה ועוד דכאן לכו"ע אין ע"א נאמן לפמש"כ דנגד תרי חזקי לכו"ע אין ע"א נאמן באיסורין א"כ הכא הוי ג"כ חזקת חי של הבעל והוי תרי חזקה ואמאי נאמנת הצרה לאסרה בתרומה לר"ע, אכן לדברינו א"ש דלתרומה דהוי איסורין אמרינן מתוך א"כ שפיר נאמנת הצרה לפוסלה מן התרומה מתוך שנאמנת על (ולפי דברינו נרויח עוד להקל לקבל עדותו של ע"א קרוב ופסול בהכרת האח של המת באופן הא' הנ"ל שאין שם חזקת איסור גם במעיד בשעת מעשה, שלדעת הרי"ף לפמש"כ הריב"ש סי' קפ"ב בכוונתו אין ע"א נאמן בג לוו מילתא בשעת מעשה ולפי האמור אין צריך לטעם דגילוי מילתא באופן הא' הנ"ל ומדינא נאמן ע"א אפי' קרוב או אשה משום דהוי איסורין ולא איתחזק איסורא ויעוי' פ"ת אה"ע סי' קס"ט ס"ק י"א ולפי דברינו מצאנו פתח להתיר אך לפ"ד הריב"ש ז"ל: