מרחשת חלק ב שמה

לוקה עליה משום טומאה, וכאן משום זונה ולא משום טומאה, והיינו משום דשם מיירי בשני עדים וע"כ לוקה עליה משום טומאה משום דלטומאה צריך שני עדים אלא מפני שבאונס הוא לא לקי עליה משום זונה דכל באונס לא קרינן בה זונה, משא"כ כאן הוא להיפך שאין כאן שני עדים אינו לוקה עליה משום טומאה אבל משום זונה לוקה עליה משום דברצון הי' ואיסור זונה הוי איסורין ולא ערוה

ובא וראה עד כמה נכונים הדברים בביאור דעתו ז"ל, שהרי תיכף וסמוך לדין זה כתב הרמב"ם ז"ל דין שלמטה ממנו, האב שאמר בתי מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת ע"פ עד שיהיו עדים שנתארסה בפניהם, והנה בא זה ולמד ע"ז להורות שכל שהוא דשב"ע אף אם יש שנתנה תורה נאמנות לאחד מ"מ א"נ ללקות או להסקל ע"פ ובמכוון הסמיך אותם זל"ז והדברים ברורים בס"ד

כ) ולכאורה אותיבנא תיובתא מזה כלפי דברי עצמי שהרי מדברים אלו מבואר ההיפוך שהעליתי למעלה שאין נאמנות לחצאין, וכיון שאין ע"א נאמן במעיד על דבר שבערוה אינו נאמן ג"כ על גדר איסורין שיש בו, והא הכא הכהן לוקה משום זונה ולא משום טומאה, ונאמן הע"א לאיסור זונה ולא לאיסור טומאה, אבל באמת אינו דומה כלל, דבעד המעיד אחר קינוי וסתירה נאמן אף לטומאה וא"כ נאמנותו אינה לחצאין כלל, ואלא לענין ללקות אינו לוקה כי אם ע"פ שנים, וכיון שאיסור זונה הוי איסורין שפיר לוקה ג"כ כיון דבעצם האיסור הוא נאמן גם לדבר שבערוה שיש בו, משא"כ בדברים שהעלינו למעלה אין לו נאמנות כלל לדבר שבערוה, וע"כ אי אפשר לחלק נאמנותו לחצאין ולהאמין לזה ולא לזה כיון שתלוי זב"ז, וז"פ וברור

זאת תורת העולה מכל האמור בזה דבדבר שיש בו איסור דשב"ע ואיסור של איסורין גרידא שאז אין הע"א נאמן גם לאיסורין כשם שאינו נאמן על דבר שבערוה, ולפ"ז בע"א שמעיד שניתן לה בן כיון שמעיד על דשב"ע לאסרה על האחין שאינו נאמן א"נ ג"כ להתירה לשוק אף דיבמה לשוק הוי גדר איסורין

כא) והשתא נחזור לדברי הראב"ד ששפיר השיג על הרמב"ם ז"ל שע"א אומר שניתן לה בן שאינו נאמן שעמדנו עליה דהא הוי איסורין וע"א נאמן אפי' באיתחזק איסורא, ולפי האמור לא הוי יבמה לשוק איסורין אלא במת יבמך שאין בהגדה זו איסור ערוה אלא התרת האשה לשוק ולא הוי דשב"ע אבל בניתן לה בן שהוא עושה דבר שבערוה על האחין אין ע"א נאמן בה אם לא דהוי מילתא דעבידא לגלויי, וכיון שדעת הראב"ד דניתן לה בן אין זה מידי דעבידא לגלויי אין ע"א נאמן בה מן הדין משום דהוי דשב"ע, ולדעת הרמב"ם ז"ל ע"כ צ"ל דניתן לה בן הוי ג"כ מידי דע"ל ומה' שאין הבעל נאמן לומר יש לי בנים אלא מטעם דבידו לגרשה הוי או כסברת הרמב"ן בחי' לב"ב שם משום שאומר לדבר שאחר מיתתו לא שייך בזה מילתא דע"ל לא משקרי אינשי כיון שאין החי מכחיש שקרו בפניו אלא לאחר מותו יעו"ש או כסברת הרשב"א ז"ל משום דלא דייקא דסמכה אבעל

וא"ש ג"כ פשיטות הגמ' מהא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך אף דשם לא הוי הגדת הע"א נגד חזקת חי או תרי חזקי דמ"מ שפיר פשיט דע"כ צ"ל דע"א נאמן ביבמה משום דדייקא או משום מילתא דע"ל לחוד דאלא"ה לא הי' ע"א נאמן משום דבמת בעלך ואח"כ מת בנך הרי מעיד על דבר שבערוה לאסרה על האחין, וכיון שמוכח משום שהתורה חשבה הברי שלה בספק כמו שכ' התוס' בסוטה (כ"ה ב') ד"ה שנאמן ע"כ ע"א נאמן בזה דסמכינן על סברת מידי דע"ל לא משקרי אינשי או דדייקא גם במקום יבם, וא"כ נאמן ג"כ ביבמה לעלמא גם במת יבמך

כב) וממילא נדחה ג"כ מה שהבאנו ראי' למעלה נגד דעת הנוב"י דס"ל דיבמה לשוק לא הוי דשב"ע מדלא מוקי נמי לעיל בלישנא קמא בעדי הזמה, כמבואר למעלה, ולפי האמור א"ש דודאי דעת הנוב"י נכונה דיבמה לשוק לא הוי דשב"ע, אבל כ"ז אינו אלא במת יבמך אבל בניתן לה בן דאסרה על האחים הוי דשב"ע, וא"כ במת בעלך ואח"כ מת בנך שם ודאי הוי דשב"ע וצריך שנים עדים כשרים אם נאמר דאין ע"א נאמן בה משום דלא דייקא, אבל במקום שאין הגדת הע"א אלא להתירה לשוק ואינו עושה ערוה על האחים בהגדתו שפיר ע"א נאמן משום דעצם איסור יבמה לשוק הוי איסורין וכמו שכ' הרמב"ם גם באיסור זונה או גרושה לכהן דהוי איסורין וע"א נאמן בזה: ב. א) ועוד נראה לומר בזה ולדחות ראייתנו למעלה נגד דעת הנוב"י והוא בהקדם מה שהגרע"א ז"ל בתשו' סי' קכ"ה בפלפולו עם הגר"י מליסא אם יבמה לשוק הוי דבר שבערוה העיר מהא דיבמות (ק"ה ב') מעשה וחלצו בינו לבינה בביהא"ס ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר ובגמ' שם מקשה מנא ידענא אר"י אמר שמואל ועדים רואים אותו מבחוץ, והרשב"א והריטב"א הקשו מאי פריך מנא ידענא דילמא החולץ והחולצת שניהם מודים שעשו מעשה החליצה ונאמנים ע"ז משום דבידם לחלוץ, ותירץ הריטב"א שני תירוצים בזה, חדא שאין הם נאמנים בזה וכמו דמסקינן בב"ב דבעל שאמר גרשתי את אשתי א"נ כדקאמר רבא חוש לה, וכן תירץ הרשב"א, ועוד הביא הריטב"א בשם י"מ דה"ק מנא ידעי שהרי אין דשב"ע פחות משנים ומאי דפרכינן מנא ידענא לאו דווקא אלא ה"ק מנא ידענא דמהני שאפי' יהיו שניהם מודים ויהיו נאמנים אצלנו אינו כלום כיון שהי' בינו לבינה ובלא עדים והר"ז כאומר גרשתי את אשתי או קדשתיה בלא עדים שאינו כלום, הרי שהריטב"א בלישנא בתרא ס"ל דיבמה לשוק הוי דשב"ע ולא מהני חליצה בלא עדים וללישנא קמא משמע דס"ל דמהני בלא עדים, הרי שדבר זה אם יבמה לשוק הוי דשב"ע מספקא להו להריטב"א וכן להנמו"י שם

ב) ולענ"ד נראה שאם באנו להוכיח מכאן אם יבמה לשוק הוי דשב"ע אז יש להוציא ראי' ברורה מסוגית הגמ' בכאן שיבמה לשוק הוי דשב"ע, ולא כמש"כ הגרע"א ז"ל שדבר זה רפוי' הוא בידי הריטב"א ז"ל ומספקא ליה, והוא, דשם בסוגיין איבעי להו מעשה שחלצו בינו לבינה אבראי ובא מעשה לפני ר"ע בבית האסורין או"ד מעשה שחלצו בינו לבינה בבית האסורין אר"י אמר רב בבית האסורין הי' מעשה ולבית האסורין בא מעשה. ולכאורה בעיית הגמ' היכא הוי מעשה תמוה מאי נפקא מינה בזה היכן היתה החליצה אם אבראי או בבית האסורין, ומצאתי שתמה בזה היש"ש ויעו"ש מש"כ בזה

ג) ולדעתי ששאלה גדולה שאלו בזה והלכות גדולות שנו בכאן לדעת מאיזה טעם מצריך ר"י אמר שמואל עדים רואין אותו מבחוץ, שאם נאמר שהמעשה הי' אבראי ובחוץ אז אפשר לומר שהטעם שמצריך ריא"ש עדים רואין אותו הוא כתי' הראשון של הריטב"א משום שאינם נאמנים בעצמם לומר שחלצו משום שהבעל שאמר גרשתי את וכיון דהוי ספק בלא הכחשה שוב ע"א נאמן באיסורין, והבן: