מרחשת חלק ב שמד

טמאה אני לך למשנה אחרונה אמרו תביא ראי' לדבריה, והר"ן שם הביא בשם אחרים לתרץ קושית הרבוותא ז"ל אמאי אינה נאמנת ואיסור שבה להיכן הלך הא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא משום דמן הדין אינה נאמנת גם למשנה ראשונה לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו וכו' וכו' ומכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא יעו"ש, והסברת דברים אלו הוא משום דלא שייך לאסרה משום שוי' אנפשה חתד"א משום שאין זה אוסרת על עצמה אלא אוסרת על אחרים על הבעל שמשועבדת לו וע"כ אינה נאמנת מדינא, ולכאורה אכתי קשה נהי שאינה נאמנת משום שוי' אנפשה חד"א משום דהוי כמעידה על אחרים מ"מ תהא נאמנת מצד עדות דהא לא גרע עדותה מעדות עד אחר שמעיד שזינתה אשתו, אולם הדבר פשיט שע"א באמת ג"כ אינו נאמן בזה לאסור אשתו עליו משים שא"ד שבערוה פחות משנים, ואפי' לאביי (קדושין ס"ו א') דס"ל בע"א אומר זינתה אשתך נאמן אין זה אלא בששותק משום ששתיקה כהודאה דמי' אבל בלא"ה א"נ, וע"כ גם היא אינה נאמנת מצד עדות כלל

אבל עדיין קשה התינח באשת ישראל האומרת טא"ל שאיסור סוטה הוי דשב"ע, אבל משנתינו דנדרים הא מיירי באשת כהן שאומרת שנאנסה כדמוקי לה בגמ' שם, ובאשת כהן שנאנסה איכא איסור ג"כ משום זונה כמבואר ביבמות (נ"ו ב'), והא איסור זונה לא הוי דבר שבערוה כלל כמו שכ' הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין שע"א נאמן לומר גרושה או זונה היא אשה זו ויעוי' ש"ש ש"ו פי"ב מה שהאריך בזה, וא"כ אמאי א"נ לומר טמאה אני לך כמו עד דעלמא לאסרה על בעלה כהן משום זונה, ואפי' למ"ד ביבמות שם דכל באונס לא מיקרי זונה וא"כ לא נאסרה על בעלה כהן רק משום טומאה וטומאה הוי דשב"ע כמו באשת ישראל מ"מ הא כבר כתבו רבותינו הראשונים ז"ל דגם מלבד זה יש בה איסור לכהן משום בת כהן כי תהי' לאיש זר וא"כ איסור זה להיכן הלך ע"י עדותה של זו, אלא ע"כ מוכח מזה דהיכא שע"א מעיד על דבר אחד שהוא שנים היינו איסור וגדר ערוה כשם שא"נ על איסור ערוה איננו נאמן ג"כ על איסורין, וע"כ א"ש מה שא"נ אשת כהן האומרת טא"ל משום דמלבד איסור זונה ומשום בת כהן כי תהי' וכו' יש בה איסור טומאה כמבואר ביבמות שם ואיסור טומאה הוי דשב"ע וע"כ כיון שא"נ על איסור טומאה א"נ על איסור זונה *)

יז) ומכבר אמרתי לפרש בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' א"ב הכ"ב התמוהים מאד וז"ל, המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ הר"ז לוקה עליה משום זונה אע"פ שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בכזונה עכ"ל, והראב"ד ז"ל השיגו והה"מ נלאה להבין דברי הר"מ ז"ל שכתב שכהן לוקה עליה משום זונה אבל לא ישראל והא גם באשת ישראל שזינתה תחתיו יש לאו משום דלא יוכל בעלה וכו' וא"כ גם באשת ישראל ילקה עליה בעלה שבא עליה, ויעו"ש שטרח בזה הרבה עד שהעלה מתוך הדוחק דבר יותר תמוה שהרמב"ם ז"ל ס"ל דאין לוקין על לאי דלא יוכל משום דהוי לאו שבכללות שדבר זה נסתר מכמה מקומות בדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל שלוקין על לאו של טומאה כמבואר בדבריו בפי"ח מה' הנ"ל ה"ט דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה וכמו כן כתב להדיא בפי"ג מה"ג דאשת ישראל שזינתה בעלה לוקה עליה משום לאו דלא יוכל וכו' ויעו"ש בהה"מ וכס"מ שהרגישו בזה ונשארו בצ"ע, ובאמת לא על הרמב"ם ז"ל תלונתם כי אם על הירושלמי סוטה פרק מי שקנא שדברי הרמב"ם נובעים משם

יח) ולדעתי דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ובודאי ס"ל דאשת ישראל שזינתה שבעלה לוקה עליה משום לא יוכל כדמוכח מכמה דוכתי, אבל דבריו ז"ל מבוארים בפנים אחרים מסבירות להלכה שהרי איסור סוטה הוי דשב"ע ואין ע"א נאמן בה ואינו דומה לכל איסורין שבתורה שע"א נאמן להתיר ולאסור, משום דבאיסור סוטה ילפינן דבר דבר מממון שאין דשב"ע פחות משנים, ואולם בסוטה שקינא לה ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה ילפינן מקרא דועד אין בה (סוטה ב' ב') שע"א נאמן בה שלא להשקותה, ובירושלמי פ"ו ממס' סוטה ה"ב מייתי מחלוקת ר"ט ור"ע דר"ט ס"ל דאינו נאמן להפסידה כתובתה ור"ע ס"ל דנאמן ומסיק שם דר"ע הודה לר"ט שאינו נאמן להפסידה כתובתה יעו"ש, הנה רואים אנו אף שע"א נאמן לאוסרה בקינא לה ונסתרה מ"מ לענין ממון שצריך שנים אינו נאמן, א"כ הרי הדברים ק"ו אם לענין ממון א"נ מכש"כ שא"נ לחייבו מלקות להבעל הבא עליה, שנאמנות התורה אינה אלא לאסרה שלענין זה הוא חשוב כשנים אבל לא להלקותו שמלקות לא גרע מממון שא"נ עליו, שכיון שאיסור סוטה מעיקר הדין צריך שנים שדשב"ע אינו אלא ע"פ שנים אלא שכאן אחר קינוי וסתירה האמינה תורה לע"א אינו אלא לענין איסור אבל לא למלקות, ונראה ראי' לזה מהא דקדושין (ס"ד ב') מהו לסקול על ידו רב אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאב לענין איסורא אבל לענין קטלא לא הימניה וכן פסק הרמב"ם (פ"א מה' א"ב הכ"ג) וכבר עמדו בזה בפנ"י ובש"ש ש"ו פי"ב מפני מה אינו נאמן לענין קטלא הא הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה"ס כתב שאם אמר ע"א חלב הוא והתרו בו שנים ואכל שלוקה שהאיסור הוחזק ע"פ ע"א, וא"כ הכ"נ כיון שהוחזק האיסור ע"פ האב יהי' נאמן גם לקטלא ויעו"ש מה שכ' ונדחקו בזה, אבל לדעתי הוא הדבר אשר אמרנו דדווקא בחלב דהוי איסור ובאיסורין ע"א נאמן יש לו נאמנות גמורה אף ללקות עליה אח"כ אם אכלה והתרו בו שנים אבל בקדשתי את בתי דהוי דבר שבערוה ששורת הדין שאין ע"א נאמן בה ורק התורה גזרה ליתן נאמנות אביה עליה לאסרה אכו"ע אין זה אלא לאיסורא אבל לא למלקות ולסקול על ידו אח"כ כיון דמעיקר הדין אין לו נאמנות עליה משום דהוי דשב"ע וצריך שני עדים

יט) והנה כבר הבאנו למעלה שהרמב"ם ז"ל ס"ל שאיסור זונה או איסור גרושה הוי איסורין וע"א נאמן בה כמו כל איסורין שבתורה, מעתה דברי הרמב"ם ז"ל נכונים דבאשת ישראל שבא ע"א והעיד אחר קינוי וסתירה שנטמאה אין בעלה לוקה עליה כיון שאיסור טומאה הוי דבר שבערוה ומעיקר הדין צריך שנים אלא שכאן האמינה תורה גם ע"א אין זה אלא לאסרה אבל להלקותו לא הימניה דומיא דאב האומר קדשתי את בתי, וכ"ז באיסור טומאה אבל באשת כהן כה"ג שבא ע"א והעיד שנטמאה אתר קינוי וסתירה שפיר בעלה לוקה עליה משום זונה דאיסור זונה הוי איסורין וע"א נאמן באיסורין נאמנות גמורה והוחזק האיסור בע"א ובעלה לוקה עליה אם בא עליה אח"כ **), ודווקא משום זונה אבל משום טומאה גם כהן אינו לוקה עליה משום שזה הוי דשב"ע וצריך שנים למלקות, וא"ש מש"כ בפי"ח מה' אי"ב שאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה *) ומה"ט נמי אינה נאמנת לאסור עצמה בתרומה לרב ששת שם אף דתרומה ודאי הוי איסורין וא"כ תהי' נאמנת מצד עדות א"ו כיון שאינה נאמנת על הטומאה שהיא דשב"ע אינה נאמנת אף לאיסורין וז"ב: **) ואת שע"א נאמן לומר זונה היא אף בלא קינוי וסתירה מקודם היינו דווקא בשאינה מכחישתו אבל בהכחשה הא קימ"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וע"כ כתב הרמב"ם כאן דלאחר קינוי וסתירה שאין הכחשתה כלום משום