מרחשת חלק ב שמב

ט) ולבאר כ"ז נקדים מה שיש לבאר במחלוקת שהובאה בשו"ע אה"ע סי' קנ"ו סעי' ו' בבעל שאמר יש לי בנים שנאמן שדעת הרבה מגדולי הראשונים ז"ל וכן היא דעת הרמב"ם כמש"כ הב"י שם שהוא נאמן אפי' ביש עדים שיש לו אחים, אולם דעת הרשב"ם ז"ל בב"ב (קל"ד ב') דהא דנאמן אפי' היכא דמוחזק לן באחי היינו דוקא חזקה בעלמא ע"י קול אבל היכא שיש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לפוטרה מן הייבום, וצריך להבין יסוד מחלוקת זו וסברת כל אחד על מה אדניה הטבעו, אשר לכאורה דעת הרשב"ם ז"ל תמוה אמאי לא יהי' נאמן אף ביש עדים שיש לו אחים הלא הטעם שנאמן לומר יש לי בנים הוא משום שבידו לגרשה, א"כ האי טעמא סגי גם בידוע שיש לו אחים דהא מ"מ מיגו מעליא הוא, וכמו דמהני בחזקה לבד הכ"נ בשיש עדים, ועוד הלא דבר זה ממקומו הוא מוכרע שהרי אמרינן שם בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מהאי טעמא שבידו לגרשה, והא התם ודאי היא מוחזקת באשת איש אפ"ה נאמן מכח מיגו דבידו לגרשה א"כ הכ"נ יהי' נאמן לפוטרה מן הייבום, ואפי' למ"ד שם שבגרשתי את אשתי א"נ היינו משום דלא הוי מיגו מעליא וכמו שכ' הרשב"ם שם משום דאם איתא דגרשה קלא אית לה למילתא והו"ל כמו מיגו במקום עדים משא"כ באומר זה בני דהוי מיגו מעליא כמו כ' התוס' שם ודאי צריך להיות נאמן אפי' ביש עדים שיש לו אחים, ומצאתי להגרע"א ז"ל בגהש"ס שם שעמד על דברי רשב"ם אלו מהא דגרשתי את אשתי שנאמן

י) וליישב סברת הרשב"ם ז"ל ודעימיה נבאר תחלה מה דאיתא התם בגמ' האומר זה בני נאמן למאי הלכתא ליורשו ולפטור את אשתו מן הייבום, ליורשו פשיטא (ופרשב"ם משום מיגו דבעי יהיב ליה במתנה, ואי משום נכסים הבאים לו לאחר מכאן או שנפלו לו כשהוא גוסס באמת לא יהי' נאמן משום דלית ליה מיגו דבידו ליתנם במתנה) הא נמי תנינא וכו' וכו' הכא אע"ג דמוחזק לן באחי כו' עוד מפני מה אמרו זה בני נאמן משום דבידו לגרשה ע"כ הסוגיא, ולכאורה תמוה כיון שטעם הא דנאמן לפטור מן הייבום הוא משום דבידו לגרשה א"כ הדר קשה פשיטא וכמו דפריך מה"ט על הא דליורשו משום דבידו ליתנם במתנה והוי משום זה פשיטא א"כ הכ"נ משום דבידו לגרשה ג"כ הוי פשיטא ומאי אולמא האי מהאי

אמנם הדבר פשוט ליישב לפמש"כ התוס' שם ד"ה הואיל אע"ג דהאי מיגו לא חשיבא שאם הי' מגרשה הי' פוסלה מן הכהונה והשתא שאומר זה בני לא פסיל לה והיינו כקושית הרמב"ן בחי' שם דהוי מיגו לחצי טענה שרוצה להתירה גם לכהונה מ"מ חשיב מיגו משום דלא איכפת ליה רק שתהא מותרת לעלמא אבל שתהא מותרת גם לכהונה לא איכפת ליה כלל וכמו שכ' הרמב"ן הביאו ג"כ המל"מ (פ"ג מהיו"ח), ולפ"ז א"ש דטובא קמ"ל מתניתין, דהו"א דלא חשיב מיגו משום דהוי לחצ"ט וקמ"ל דהוי מיגו מעליא וכסברת הרמב"ן משום דלא איכפת ליה, ומצאתי ת"ל שכ"כ בפשט הגמ' בעליות דרבינו יונה בשמ"ק לב"ב שם

אבל לפ"ז הד"ק איך אמרינן דליורשו פשיטא שנאמן בנכסים שיש לו עכשיו הלא לא הוי מיגו דהוי מיגו לח"ט שהרי במה שאומר זה בני רוצה שיקח ג"כ נכסים הבאים לאמ"כ שאין בידו ליתנם וא"כ הוי מיגו לחצ"ט דל"א, ואדמקשה פשיטא שיהא נאמן יש להקשות לאידך גיסא שלא יהא נאמן

יא) ונראה דא"ש דעד כאן ל"א מיגו לח"ט לא הוי מיגו אלא בשאי אפשר לו לטעון שתי הטענות וכמו בטוען לקוחה היא בידי שא"נ על הפירות במיגו דטעין לפירות ירדתי כמו שכ' התוס' בב"ב (ל"ג ב') ד"ה משום דשם א"א לטעון שתי הטענות ביחד שאם טוען לקוחה היא בידי שוב א"א לטעון לפירות ירדתי ולהיפך כשטוען לפירות ירדתי שוב א"א לטעון לקוחה וכיון שרוצה לטעון שיזכה ג"כ בקרקע ע"כ מוכרח לטעון לקוחה לבד וע"כ הוי מיגו לח"ט ולא הוי מיגו כלל, וכן באומר זה בני במיגו דבידו לגרשה אם היינו אומרים דאיכפת לה להתירה לכהונה שוב אי אפשר לו לעשות שניהם לומר זה בני וגם לגרשה, שאם גרשה אף אם טען זה בני אעפ"כ היתה אסורה לכהונה כיון שגרשה, וע"כ כיון שרוצה להתירה לכהונה ע"כ צריך לטעון רק זה בני ולא לגרשה ג"כ וע"כ הוי זה מיגו לח"ט אי לאו דאמרינן דלא איכפת ליה, משא"כ לענין ליורשו שאף אם חפצו כדי שיהא יורש גם הנכסים הבאים לאחמ"כ משו"ה הוא אומר זה בני אין טענתו זו מונעתו מליתנו נכסים של עכשיו במתנה ג"כ ויוכל לטעון שתיהם היינו שיאמר זה בני וגם יהיב ליה במתנה נכסים של עכשיו, וע"כ לענין נכסים של עכשיו הר"ז מיגו מעליא ושפיר פריך פשיטא על נכסים של עכשיו וז"ב ת"ל, ושוב אחרי חפושי מצאתי בכללי מיגו להתומים שהביא כן בשם מוהרי"ט ושבח להשומר אמת לעולם שכוונתי לדעת הגדולים ז"ל

יב' אולם כ"ז כתבנו לתרץ לפ"ד הרמב"ן שכתב דמשו"ה נאמן באומר זה בני לפוטרה מן הייבום במיגו דבידו לגרשה ולא הוי מיגו לח"ט משום דלא איכפת ליה אם תהי' אסורה לכהונה, אבל לענ"ד הרשב"ם ז"ל רוח אחרת אתו, והוא ס"ל באמת שאין כאן תורת מיגו משום דהוי מיגו לח"ט וכקושית התוס' והרמב"ן, ומה שנאמן לומר זה בני במיגו דבידו לגרשה טעם אחר יש בזה והוא לפ"מ שהבאתי למעלה דעת הנוב"י דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה, ולפ"ז י"ל דה"ט שנאמן הבעל לומר זה בני משום דע"א נאמן באיסורין ל"ש קרוב ל"ש בעלים, והא דצריך לטעם שבידו לגרשה היינו כיון דמוחזק לן באחי וקיימא בחזקת איסור לשוק משום דמחזיקים דאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק כיון דמחיים נסתפק לנו אם היא מותרת לשוק, ולא שייך כאן לומר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כדאמרינן ביבמות (ל' ב') משום דכאן כיון דמוחזק באחין ע"ז גופא אנו מסופקין אם עומדת כלל בחזקת היתר לשוק וממילא מחזקינן מאיסור לאיסור יעוי' בחי' הרשב"א שם ותבין, וכיון שיש כאן חזקת איסור אין ע"א נאמן במקום חז"א, וט"כ צריך לטעמא דבידו לגרשה משום דבמקום דהוי בידו ע"א נאמן אפי' נגד חז"א כדאיתא ביבמות (פ"ח א'), ואף דלא הוי מיגו משום דהוי לח"ט מ"מ די בכך לנאמנות ע"א כיון דהוי בידו נאמן מכח בעלים כמש"כ הרא"ש בגיטין פ' הניזקין גבי הקדש דנאמן משום דבידו לפדותו אף דלא הוי מיגו דהא צריך להוציא ממון מ"מ חשוב בידו משום דהוי כמו בעלים ונאמן והכ"נ נאמן הבעל כיון דבידו לגרשה אפי' נגד חזקה אף שאין לו תורת מיגו משום דהוי לח"ט, וכאמור

יג) והשתא נבא למכוון דברינו ליישב דעת הרשב"ם ז"ל שכ' דביש עדים שיש לו אחין א"ל באומר זה בני לפוטרה מן הייבום דלפי האמור דעיקר נאמנות הבעל הוא אינו מצד מיגו אלא משום דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה אלא כשאר איסורין וע"א נאמן באיסורין היכי דהוי בידו אפי' נגד חזקה, לפ"ז אין זה אלא במוחזק לן באחין היינו חזקה בעלמא ע"י קול שאין ברור לנו כלל אם יש לו אחין שאז עיקר הגדת הבעל שיש לו בן אינו אלא כדי להתירה לעלמא שלא תהא אסורה להנשא לשוק, אבל אין אנו צריכין ואין כוונתו לאסרה על האחין משום אשת אח שהרי אכתי לא ידוע לן כלל אם יש לו אחין כלל וכיון שעיקר עדותו הוא כדי להתירה לשוק אין זה דבר שבערוה אלא איסורין בעלמא וע"א נאמן באיסורין היכא דבידו אפי' נגד חזקה, אבל ביש עדים שיש לו אחים א"כ הגדת הבעל שיש לו בן היא אחת שהיא שתים היינו להתירה לשוק וגם לאסרה על האחין משום אשת אח שיש לו בנים, והא איסור אשת