מרחשת חלק ב שמא

נקו"פ ע"ב לפמש"כ דבמיתת הבעל אינם מכחישים זא"ז כלל לא שייך כאן דדוקא במנה ומאתים גם בהמנה ששניהם מעידים ג"כ יש ביניהם הכחשה שהרי זה אומר בשעה שלוה לא לוה אלא מנה וז"א שבאותה שעה לוה מאתים ונמצא גם בעדות זו וגם בשעה זו יש כאן הכחשה בגוף המעשה איך הי' ע"כ אין עדותם מצטרפת כדי להבטל, אבל כאן לפמש"כ על שעת מיתת הבעל אין ביניהם הכחשה כלל כי אם על שעת מיתת הבן א"כ נצטרפו שניהם בעדות מיתת הבעל וכיון שעל שעת מיתת הבן נזומו הרי יש כאן פסולים שמעידים על מיתת הבעל ובטלה גם עדות האחרונים בזה (ויעוי' נתיבות סי' ל"ו שכ' שהתוס' בתירוצים אלו ס"ל שגם במעידים זאח"ז ג"כ אמרינן נקו"פ ע"ב משום דנצטרפו בראי' אף שבשעת ראייתם כשרים היו שלא כהקצוה"ח יעו"ש ואכ"מ) וא"כ קשה איך נאמנים האחרונים במיתת הבעל דמשמע ממשנתינו שתצא ממי שנשאת לו אבל לעלמא מותרת ע"י הגדתם והא כיון שנמצא קו"פ בעדות מיתת הבעל בטלה כל העדות גם עדות האחרונים המעידים ג"כ על מיתת הבעל

אולם באמת ניחא שכבר העלה הגאון בנוב"י באה"ע סי' מ"ה וכן הגאון רע"א ז"ל סי' קכ"ד שבעדות אשה שגם קו"פ נאמן שם ל"א נקו"פ עדותן בטלה משום שאף שנמצא קו"פ אין זה פסול אלא מגז"ה ולא מטעם משקר ובעדות אשה גם קו"פ נאמן, יעו"ש בתשובותיהם, ודבריהם ברורים *)

מעתה א''ש בסיפא באמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ואח"כ אמרו חילוף היו הדברים שמת בנך ואח"כ מת בעלך שדחי הש"ס ומוקים לה בעדי הזמה היינו העדים האחרונים שמעידים שמת בנה ואח"כ מת בעלה הזימו הראשונים, אין להקשות דלבטול העדות האחרונים ג"כ ואין לנו עדות כלל על מיתת הבעל, דז"א, שהרי העדים האחרונים מעידים שמת בנה ואח"כ מת בעלה ובאים להתירה ליבם, והרי בלישנא בתרא זה שדחי בעדי הזמה הא מסיק דיבמה ליבם לא מיבעי ליה דע"א נאמן משם שגם היא עצמה נאמנת לומר מת בעלה להתיבם, וכיון שע"א נאמן שפיר נאמנים האחרונים אף אם נאמר נקו"פ ועדותן בטלה מ"מ נאמנים כיון שע"א נאמן גם קו"פ נאמן וא"כ שפיר נאמנים אף אם נקו"פ

ולפ"ז מתורץ קושית הרמב"ן והרא"ש ז"ל אמאי לא דחי גם בלישנא קמא כשפשיט ממשנתינו דבאו ואמרו חילוף וכו' דמיירי בעדי הזמה, ולפי האמור א"ש דהא שם מיבעי לן אם ע"א במקום יבם נאמן ולפי סברת הגמ' שם שע"א א"נ להתירה להתיבם אף שהיא עצמה נאמנת מכש"כ דס"ל שע"א א"נ להתירה לעלמא שבזה גם היא עצמה אינה נאמנת לפ"ז כשפשיט ממשנתינו דאמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך להתירה להתיבם ובאו אח"כ ואמרו לה חילוף היו הדברים אי אפשר לדחות הפשיטות ולומר דע"א א"נ ולהעמיד המשנה בעדי הזמה והיינו שהאחרונים הזימו להראשונים וגם מעידים להיפך שמת בעלה ואח"כ מת בנה, דהא לפי סברת הגמ' השתא שאין ע"א נאמן במקום יבם ומכש"כ לעלמא וצריך שנים א"כ שוב אמרינן בזה נקו"פ עדותן בטלה והו"ל פסולים גם האחרונים שאין נאמנים במקום שע"א אינו נאמן ולא יהי' לנו א"כ עדות על מיתת הבעל כלל ותהי' אסורה לכל, וע"כ שפיר פשיט הגמ' מכאן ואינו מדחה דמיירי בעדי הזמה ומתורצת שפיר קושית הרמברן והרא"ש ז"ל

ז) אולם כ"ז אם נאמר דעדות יבמה לשוק הוי דשב"ע ואם ע"א אינו נאמן צריך שנים שיהי' להם תורת עדות ואם נקו"פ עדותן בטלה והוי פסולים ופסולים א"נ בדשב"ע, אבל אם נאמר דעדות יבמה לא הוי דשב"ע, וא"כ הא דמיבעי לן אם מותרת בע"א אינו אלא משום דאיתחזק איסורא חד חזקה או תרי חזקי לפמש"כ שאין ע"א נאמן בזה גם באיסורין, והא באיסורין גם במקום שאין ע"א נאמן משום חזקת איסור לא שייך בזה נמצא קו"פ ע"ב דמה שאין ע"א נאמן במקום חזקה אינו מפני שהדבר צריך תורת עדות אלא מפני שאין לו נאמנות, וא"כ במקום שיש שנים אלא שנפסלו ע"י שנמצא קו"פ לא שייך לפסול נאמנותם דהא א"צ תורת עדות אלא נאמנות וא"כ אף שנפסלו ע"י גזה"כ מ"מ נאמנין הם דלשנים יש נאמנות וכמו בנתנסך יינך והוא שותק שנאמן בזה ע"א משום שתיקה אף שבדבר שבערוה א"נ כרבא בקידושין (ס"ו ע"א) ולפ"ז אכתי תקשה אמאי לא דחי דמיירי בעדי הזמה, ואי משום דס"ל אכתי דע"א אינו נאמן מ"מ האחרונים המעידים שמת בעלך ואח"כ בנך ובאים להתירה לשוק וכיון דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה שפיר נאמנים הם אף אם נמצא קו"פ בעדותן כיון ששנים הם ויש להם נאמנות, א"כ לכאורה מוכח מכאן מדלא מדחה דמיירי בעדי הזמה כקושית הרמב"ן והרא"ש ז"ל דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה ואמרינן בזה נקו"פ ע"ב

ח) אמנם אחר העיון נראה שאין ראי' כלל מכאן דיבמה לשוק הוי דשב"ע במת יבמך שכבר הבאנו למעלה שהראב"ד ז"ל הביא ראי' שע"א אינו נאמן לומר ניתן לה בן מהא שהבעל א"נ לומר יש לי בנים במוחזק לנו באחי והיא באמת ראי' נצחת, ומש"כ הה"מ שם לצדד שגם הבעל נאמן דבריו ז"ל תמוהים הא זה תלמוד ערוך בב"ב (קל"ד ב') שהבעל שאמר יש לי בנים נאמן משום דבידו לגרשה משמע טעמא משום דבידו לגרשה אבל בלא"ה כעד דעלמא לא הי' נאמן וא"כ בע"א דעלמא שאין בידו לגרשה א"נ, א"כ אף לפמש"כ הרשב"א ז"ל דשאני בעל משום דלא דייקא משום דסמכה אבעל לדברינו לא יספיק זה כיון דנאמנות ע"א ביבמה לשוק אין זה דבר שבערוה אין צריך כלל לסברת דייקא ואף הבעל יהי' נאמן אף אם לא דייקא כמו בכל איסורין שבתורה, ועוד שאם נאמר שכל עיקר בעיית הגמ' ביבמה לעלמא אם ע"א נאמן במת יבמך הוא משום דהוי נגד תרי חזקי שאין ע"א נאמן באיסורין כה"ג א"כ איך פשיט רב ששת שם ואמר תניתוה מת בעלך ואח"כ מת בנך וכו' מאי לאו בחד וטעמא דאכחשוהו הא לאו הכי נאמן מאי ראי' משם דהתם לא הוי נגד תרי חזקה כלל שהרי שניהם מתו אלא שמספקא לן מי מת קודם ואם נאמר העמד הבעל בחזקת חי והשתא הוא דמת והו"ל נגד חזקת חי נאמר אדרבה העמד הבן בחזקת חי והשתא הוא דמת א"כ חזקת חי דשניהם שקולה ואין הע"א מעיד נגד זה ושפיר ע"א נאמן ואיך נפשוט מזה לדין מת יבמך שהוא נגד תרי חזקי, ועוד דבמת בעלך ואח"כ בנך אין כאן חזקת איסור כלל שהרי היבמה מעיקר לא הי' לה חזקת איסור כלל, ואדרבה בחזקת היתר לשוק עומדת כל זמן שהבן הי' חי כמבואר לעיל (ל"א א') א"כ ודאי צריך ע"א להיות נאמן בזה: ולבאר ובזה נוחים דברי בעל המאור ז"ל בסוגיין שכ' דפשיטות הש"ס מהא דמת בעלך ואח"כ מת בנך הוא משום דע"כ מיירי באופן דאתי לאפוקי מחזקה וכו' דומיא דרישא דמת בנך ואח"כ מת בעלך שבא להוציאה מחזקה לשוק והרמב"ן ז"ל דחה זה שאין להוציא ראי' מדיוקא דבבי משום דמשנתינו לא באה ללמד אלא על הדרכים האלו של מקולקלות ולא להשמיענו בענין נאמנות ולא מידי והביא ראי' מהא דמתרצינן בעדי הזמה אף דלא קמ"ל מידי בנאמנות ולפי האמור גם בעדי הזמה הוי חדוש בנאמנות האחרונים אף שפסולין הם משום נקו"פ מ"מ נאמנים משום שע"א נאמן להתייבם כמו שנת':