מרחשת חלק ב שלז

פוסלין שניהם משום דל"ש חזקה בתערובות אבל בהזמה כיון דהמזימים כשרים הם מגז"ה ואין אנו דנין על הכשר המזימים שזה חדשה תורה שכשרים הם, אף שאפשר לומר מאי חזית דסמכת אהני וכו', א"כ אין אנו דנין רק על המוזמים אם פסולין הם מספק משעת עדותם, בזה אנו מעמידים אותם אחזקת כשרות משום שלא באנו לשאול רק על המוזמים לבד ואנו מעמידים אותם אחזקת כשרות עד שעת הזמתם

אבל הנכון יותר בביאור דברי התוס' הוא מש"כ הר"ן, הובא בשמ"ק שם, וז"ל: וי"ל דודאי לפ"מ דקס"ד הכא דרבא אפי' בשאר עדיות אמר כלישנא קמא דהתם ס"ל דטעמיה דרבא דעד זומם חידוש הוא, מיהו האי חידוש לא משום פסולו של מוזם אלא משום הכשרו של מזים, דמדינא הו"ל למיפסל תרוייהו כמו דפסלינן להו הכא בהכחשה, אלא דחדשה תורה והכשירה את המזים, וכיון שכן ש"מ שנשתנה דין הזמה מדין הכחשה, ואף את המוזם לא נפסול אלא משעת הזמתו ואילך. דכל ענין הזמה חידוש הוא וכו', אבל בהכחשה שלא חדשה תורה כלום אנו פוסלין את שניהם למפרע, עכ"ל, וזה ג"כ כוונת התוס' כאן דכמו דהחידוש הוא בהמזים הכ"נ אמרינן חידוש גם בהניזום ולא מיפסל אלא משום הזמה ואילך, וע"כ שפיר אמרינן אטביחה וכו' ואגנבה דלא איתזום לא איתזום, ול"א עדות שבטלה מקצתה וכו' משום דגם בעדות דטביחה לא נעשה פסול אלא משעת הזמה, אבל בהכחשה דלא הוי חידוש כלל, וס"ל מדינא כר"ח דתרווייהו נפסלין, ונפסל משעת הגדת העדות ולא רק משעת ההכחשה לבד, ע"כ אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה וכו' כיון דהוי פסול בשעת הגדת העדות דאכל שני חזקה ונפסל בכך שוב ממילא בטלה ג"כ העדות דאבהתא וכמו דאמרינן בב"ק למ"ד למפרע הוא נפסל

אולם עדיין דברי התוס' צריכין ביאור דכל זה ניחא לפ"מ דס"ד דגמ' בב"ב דרבא ס"ל כר"ח שפיר יש לחלק בין הכחשה ובין הזמה וכדברי הר"ן, אבל לפ"מ דמסיק דרבא ס"ל כר"ה דעדים כשרים הם. ואעפ"כ ס"ל דהוי עדות מוכחשת והיינו לפמש"כ אף שאין פסול בהעדים מ"מ כיון דהוי ביטול במקצת הגדת העדים שוב בטלה כל העדות, שזהו דעת רבא, א"כ איך אמרינן דאם מכאן ולהבא הוא נפסל אטביחה דאיתזום איתזום אגנבה דלא איתזום לא איתזום, דמ"מ קשה נהי דהעד לא נפסל למפרע מ"מ כיון שהעדות של טביחה נתבטלה ואין קיום להעדות דטביחה והוי פיסול וביטול בהעדות, שוב נאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ותבטל ג"כ עדות דגנבה לדעת רבא

אבל באמת אין זו קושיא שהרי י"ל דסתמא דהש"ס בב"ק דרצה למצא מחלוקת תנאים בדין זה אם ע"ז להבא או למפרע נפסל ס"ל כר"נ דקימ"ל כוותיה, שכל שאין פסול בהעדים עצמם ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולרבא דס"ל דגם בכה"ג אמרינן עדות שבטלה מקצתה ב"כ לא תקשי עליו מברייתא דהתם משום דמוקים לה כמסקנא דהתם דפליגי בתוכד"ד כדבור דמי אם לא ומאי דקאמר הש"ס שם דכו"ע למפרע נפסל היינו משום דהכי הלכתא. ועוד לפי סברת הגמ' שם כר"נ דכל שלא נמצא פסול בהעד עצמו ל"א עדות שב"מ ב"כ אי אפשר לומר דכו"ע מכאן ולהבא נפסל דאם מכאן ולהבא לא הי' אומר רי"ו שם עדות שבטלה מקצתה ב"כ, דבביטול העדות, לא בהעד. ל"א ב"כ, אבל לרבא שפיר אפשר לומר דכו"ע מכאן ולהבא נפסל ופליגי בתוכד"ד אם כד"ד אם לא

זאת תורת העולה מדברינו דר"נ ורבא נחלקו בזה דלר"נ כל שאין פסול בהעד עצמו ל"א עדות שבטלה מקצתה ב"כ ולרבא אף שאין פסול בהעד עצמו אלא בהעדות לבדה ג"כ אמרינן עדות שב"מ בטלה כולה

ומעתה נחזור לדברי הרמב"ם ז"ל שהצבנו בראשית דברינו ונאמר דהרמב"ם מפרש ג"כ כדעת התוס' דהא דאמרינן בסנהדרין באחד אומר א"י בחקירות דעדותו קיימת דזה דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים, היינו דלר"ע הוי כנמצא קו"פ דעדות כולם בטלה, אבל נחזי אנן דבהאחד אומר א"י בחקירות אין זה פסול בהעד עצמו. שהרי עד כשר הוא לכל דבריו שאינו לא קרוב ולא פסול ורק מטעם שאומר שא"י בחקירות נמצא עדותו אינה ראוי' להזימה א"כ אין זה פסול בהעד עצמו אלא בעדותו

מעתה לפי מה שהקדמנו למעלה שכל שאין הפסול בהעד עצמו אלא בעדותו דבר זה הוא מחלוקת ר"נ ורבא בב"ב, דלר"נ כה"ג אף שמקצת העדות מתבטלת, מ"מ שאר העדות קיימת, ולרבא גם כה"ג עדותו כולו בטלה, ולפ"ז שפיר קאמר רבא בסנהדרין דלר"ע דמקיש שלשה לשנים היתה עדותו של האחד האומר א"י פוסלת גם שאר העדות דרבא לטעמיה דגם ביטול מקצת העדות מבטלת שאר העדות באותו העד עצמו, הכ"נ ס"ל בעדות שנים או שלשה אם בטלה עדות עד אחד מצד ביטול עדותו בטלה ג"כ עדות שאר העדים, דכ"ז ילפינן מהיקש שלשה לשנים, משא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק כר"נ בב"ב דאוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא, משום דל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כל שאין פסול בהעד עצמו, שפיר פסק באומר א"י בחקירות דעדות שאר העדים קיימת, דכיון שאין כאן פסול בהעד עצמו רק עדותו בטלה אינה מבטלת עדות שאר העדים עדותם קיימת, ונוחין מאד דבריו ז"ל שסתם וכ' דעדות שאר העדים קיימת

ובזה מתורצת ג"כ תמיהת הדורש לציון שם על הרמב"ם בפיה"מ פ"ק דמכות על הא מתניתין דמקיש שלשה לשנים שכתב וז"ל: ודברי ר"ע ודברי ר"ש קיימין ואין עליהם חולק ואולם כל אחד מהם ענין ברור, וזה תמוה איך כתב שאין עליהם חולק, והרי הך סתם מתניתין דהיו בודקין חולקת עכ"פ על אחד מהם או על דברי ר"ש לשיטת רש"י ז"ל או על דברי ר"ע לשיטת התוס', ואם הרמב"ם רצה לפסוק כוותייהו ושלא להשגיח על סתם משנה דהיו בודקין מ"מ איך כתב שאין עליהם חולק, והרי עכ"פ מצינו סתם מתני' חולקת, יעו"ש שסיים וצריך נגר ובר נגר דיפרקיניה, ולפמש"כ דבריו ז"ל נכונים, דרק לרבא לטעמיה מוכח דמתניתין דהיו בודקין חולקת על ר"ע דמקיש שלשה לשנים, אבל לדידן דקימ"ל כר"נ שוב לא מוכח מידי ואתיא מתניתין ככו"ע וכמו שנתבאר ושפיר כ' הרמב"ם שאין עליהם חילק

ואחרי שזכינו לזה אין אנו צריכין עוד לדברי הלח"מ להעמיד דברי רבינו באחד אומר א"י בחקירות וכו' דמיירי בהעידו זא"ז אחר כד"ד, ולפמש"כ אפי' בהעידו בבת אחת תתקיים העדות בשאר, וממילא אין הכרח מדבריו שאם הכחישו זא"ז בבדיקות שכ' רבינו דעדות כולם בטלה אפי' בשהעידו לאחר כד"ד. כמו שמוכרח לפי דברי הלח"מ הנ"ל, ושוב מצינן למימר דאם הכחיש אותם בבדיקות לאחר כד"ד אין עדות כולם בטלה, וכמו שחלקו התוס' בסנהדרין שהבאתי, וכמו כן גם החילוק שכ' התוס' שהיכא שאין הפסול ידוע ל"א עדות כולם בטלה ג"כ נכון ושניהם אמת, ומדוייקים מאד דברי רבנו שכתב דין שאם הכחיש בבדיקות שעדות כולם בטלה בלשון יחיד והשלישי אומר וכו' ולא כתב רבותא יותר שגם בשנים. ולפמש"כ דבריו מכוונים, דדוקא באחד המכחיש בבדיקות עדות כולם בטלה משום שאז הפסול ידוע, אבל בשנים שאז אין הפסול ידוע גם לדברי הרמב"ם אין עדות השאר בטלה: