מרחשת חלק ב שלג

ע"ד זמן הקדושין, אלא שמעיד שבאו אליו הזוג בתור בעל ואשתו לדור אצלו בשנת תרפ"ג, זה ג"כ אפשר לחשוב לעד המעיד כי היתה נשואה לו בשנת תרפ"ג, שהרי הרמב"ם ז"ל, וכן הוא בשו"ע אה"ע סי' י"ט כתב שאיש ואשה שבאו לפנינו ואמרו שזו אשתו וזו אומרת שזה בעלי והוחזקו כך שלשים יום הרי הוחזקה בא"א ואם זינתה תחתיו הורגין אותה, יעו"ש, הרי שזו עדות ברורה שהם בעל ואשתו, וא"כ כאן העד קנ. מעיד שהיתה נשואה לאיש עוד בשנת תרפ"ג, והי' עסק קדושין ביניהם עוד בשנת תרפ"ג, ובצירוף העד ק. הרי יש כאן שני עדים שמעידים שהיתה נשואה כבר בשנת תרפ"ג, והגע בעצמך שאם היו באים שני עדים והעידו לפנינו שהאשה ש. וו. פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה בשנת תרפ"ד הלא היינו אומרים שאין ממש בקדושין אלו, שאין קדושין תופסין בא"א אחרי שהיא א"א ברורה לפנינו עפ"י הגדת העד ק. וקנ. ולפ"ז ה"ה אם באו עדים ואמרו שנתקדשה לג. וו. לאותו האיש עצמו שהוחזק עפ"י העדים לאשתו עוד משנת תרפ"ג שהם עדים מוכחשים אם היו אומרים שלא נתקדשה לג. וו. בשנת תרפ"ג ולא נשאת לו אלא בשנת תרפ"ד, והיו כאן תו"ת

ה) אבל באמת הנכון בזה עם כת"ר שאין כאן שני עדים שנתקדשה לג. וו. בשנת תרפ"ג, שהעד קנ. אף שמעיד שבאו לפניו בתור בעל ואשתו בשנת תרפ"ג והוחזקו כך. מ"מ אין לחשוב משום זה כעדות שנתקדשה לג. וו. עוד בשנת תרפ"ג מחמת הדין של הרמב"ם והשו"ע הנ"ל, שהרי אנו יודעים שבשעה שבאו לדור אצל העד קנ היתה א"א מבעלה הראשון שבאמעריקא, א"כ בזוג כזה שנתחברו יחד בשעה שהיתה א"א והיו אסורים זל"ז וקדושין לא תפסו בה כלל באותה שעה אין מקום לדון בזה מכח שאמרו שהם בעל ואשתו והוחזקו כך שהם עשו חופה וקדושין ביניהם, באופן שבזה צדק כת"ר שאין כאן שנים מעידים שנתקדשה לג. וו. בשנת תרפ"ג, והעד ק. הוא רק עד אחד כנגד שנים קנ. וקצ. המעידים שהקדושין היו בשנת תרפ"ד

אבל באמת גם עדותו של העד קצ. שאומר שנתקדשה בשנת תרפ"ד אינה עדות לדעתי כלל, שמה שאמר לפי הגב"ע שלפנינו שאינו זוכר אם לפני שנה או שנתים אין עדותו זאת שוללת את האפשרות שהקדושין היו בשנת תרפ"ג, שאם הי' אומר בחיוב שהקדושין היו לפני שנה או שנתים הי' שולל בזה את האפשרות של שנה קודם לזמן הנ"ל, אבל מאחר שאמר שאינו זוכר וכו' בשלילה אפשר שאם היו שואלים אותו אולי הי' לפני ג' שנים הי' ג"כ אומר שאינו זוכר וא"כ אין כאן עדות כלל בזמן הקדושין, ולא מיבעי לדעת הר"ן בשבועות דס"ל שהעדים האומרים שאינם יודעים יכולים לחזור בהם ולהגיד אח"כ שיודעים הם, א"כ כאן בודאי יכול העד קצ. לחזור בו מעדותו הראשונה ולאמר שנזכר שהי' הקדושין לפני שלש שנים, אלא אפי' לדעת החולקים, מובא בב"י סי' כ"ט הנ"ל דס"ל דאפי' מאין אנו יודעים ליודעים א"י לחזור בהם, היינו דוקא שאמרו אין אנו יודעים שמשמעות לשונם שלא ידעו המעשה כלל (יעוי' תוס' שבועות (ל"א ב') ד"ה ואין) ועכשיו שאומרים שיודעים הר"ז חזרה מעדותם הראשונה, וס"ל שגם בכה"ג א"ח ומגיד. אבל באומר איני זוכר הרי אמר אז שהי' יודע המעשה אלא שנשכח ממנו ואינו זוכר (ואף אם לא אמר עתה הוא כאומר עתה יעוי' טו"ז שם), והשכחה מצוי', וגם ההזכרה אח"כ דרמי אנפשי' ומדכר מצוי', והרי גם בדבר שהעדים מצויים לטעות יכולין לחזור בהם, כמבואר בסי' כ"ט הנ"ל, וע"כ הנכון בזה, וכמו שצדד גם כת"ר, שעכשיו העד ק. עם העד קצ. שחזר בו ואומר שהמעשה הי' בשנת תרפ"ג שנים הם כנגד העד קנ. שאמר שהקדושין היו בשנת תרפ"ד, ואין דבריו של אחד במקום שנים

ו) ועוד שאף אם מכלל דבריו של העד קצ. הי' נשמע שלא היו הקדושין בשנת תרפ"ג מ"מ נראה שאין זו הגדה אצל העדים כל שלא אמר בלשון חיוב ובפירוש שהמעשה הי' כך וכך ובזמן כך וכך, שמכלל לאו אתה שומע הן או להיפך אין זו הגדה אצל העדים וגם יכולין לחזור בהם ולהעיד את ההיפך, והסברא נוטה שאם היו שואלים, למשל, את העדים אביו של זה קיים והם השיבו אמו קיימת שמכלל לשונם נשמע שאביו מת, וכעובדא דפסחים (ד' א'), מ"מ לא היו הבי"ד יכולין להוריד את הבנים לנחלה לנכסי אביהם עפ"י עדותם אלו כיון שלא הגידו בפירוש שאביו מת, ואף ששם בפסחים נהג אבילות עפ"י עדות כזו, היינו דוקא אבלות שא"צ הגדה של עדות ואף קו"פ נאמן. אבל במקום שצריך דיני עדות אין זו עדות כלל והוי כמו מפיהם ולא מפי כתבם, ואף שלא מצאתי גילוי לדין זה מ"מ הדעת נוטה לומר כן, וצריך חיפוש בספרי רבותינו, ועי' ב"ב (קל"ג א') אלא למאן וכו', אבל אין שייך לדיני עדות

הכלל העולה מדברינו שהעד קצ. יכול לחזור בו מעדותו הראשונה ולהיות נאמן בעדותו כעת שמעשה הקדושין היו בשנת תרפ"ג, כעדותו של העד ק. שהוא נאמן בזה יותר משאר, מפני שהי' בעל המעשה שסדר את הקדושין ומדייק טפי, כדאיתא כה"ג בחו"מ סי' כ"ג (ויעוי' בסמ"ע ובפ"ת שם סק"ג). ואין דבריו של האחד קנ. כנגד שנים, מלבד מש"כ למעלה שגם העד קנ. יכול לחזור בו מעדותו הראשונה מפני שהדבר מוכיח שטעה

סוף דבר הכל נשמע שיש כאן שני עדים בלי שום הכחשה שהמעשה הי' בשנת תרפ"ג ואין ממש בקדושין אלו מפני שהיתה אז עדיין א"א מבעלה הראשון שבאמעריקא

עד כאן כתבתי מה שנוגע להלכה למעשה בעובדא דידן, שלדעתי יש במה שכתבתי די הוכחה לבטל הקדושין, ומכאן ואילך אכתוב רק למו"מ ופלפול הלכה כדי לסלק את חצי השגות כת"ר על דברי שבקונטרסי הנ"ל

ג. ז) באות מדבריו על מה שכתבתי ששתי כתי עדים המכחישות זא"ז בעובדא דידן הוי' הכחשה בגוף המעשה ולא הכחשה בחקירות לבד, כיון דלפי העדים שמעשה הקדושין היו בשנת תרפ"ג אין ממש בקדושין אלו, וע"ז השיג כת"ר מדברי המוהרי"ט בסי' קל"ח שהעלה בכיוצא בזה דזה הוי הכחשה בחקירות לבד, היפך דברי, אפריון אמטיה לכת"ר שהאירני והעירני מדברי מוהרי"ט אלו, אעפ"כ אם לדין יש תשובה, שאין נד"ד דומה להא דמוהרי"ט, דשם כתב הטעם דהוי הכחשה בחקירות לבד, משום שהעדים שע"פ דבריהם יוצא שאין ממש בקדושין לאסהודי אתיין כדי לקיים הקדושין, משום דלאו כו"ע דיני גמירי וסוברים שיש ממש בקדושין, יעו"ש, אבל בעובדא דידן הרי תיכף שהגיע לה גט מבעלה באמעריקא הרי נודע ונתפרסם הדבר שהיתה א"א בשעה שנשאת לג. וו. והכל יודעין שאין קדושין תופסין בא"א, א"כ העדים קנ. וק. שהעידו על מעשה הקדושין שהי' בשנת תרפ"ג לא באו לקיים הקדושין אלא לבטל הקדושין של ג. וו. והוי זה הכחשה בגוף המעשה ולא בחקירות לבד

ח) אעפ"כ אינני מעמיד דברי מאחר שתלוי בשיקול הדעת ואין להכריע, וע"כ אף לו יהיבנא ליה לכת"ר דהוי הכחשה בחקירות לבד, מ"מ אין לבטל עדות מכח הכחשה בחקירות לדעת הרמב"ם, ומאשר גם כת"ר נגע בחקירה זו אם הכחשה בחקירות או בבדיקות בדי"נ עדות כולם בטלה גם בהעידו זאח"ז אמרתי להעתיק כאן מה שמצאתי רשום בחדושי אשר מתוך דברי שם יתברר דבתו"ת המכחישות זא"ז בחקירות או בבדיקות אין עדות כולם בטלה, וז"ל: הרמב"ם פ"ב מה' עדות ה"ג כתב היו העדים מרובים שנים מהם כוונו עדותן בחקירות ודרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ויהרג, אבל אם הכחיש את שניהם אפי' בבדיקות עדותן בטלה, עכ"ל, והנה כבר עמד הלח"מ על דבריו אלה שהם סותרים תלמוד ערוך בסנהדרין מ"א