מרחשת חלק ב שכו

השמים *) ואסורה בלא ביאתו לזר, א"כ אינה חב לאחרים כלל דבלא"ה אסורה על כל העולם, ותשו' זו של הרשב"א היתה בהעלם עין מכל רבותינו האחרונים ז"ל הנו"ב והב"מ והגר"א שפלפלו בזה אם ביאת יבמה צריכה עדים וכולם הביאו ראי' מגמ' יבמות נ"ח שומרת יבם קרית לה וכו' ואמאי לא מוקי לה בבא עלי' בלא עדים, וכבר קדמם בראי' זו בתשו' הרשב"א הנ"ל ודחה אותה משום שאם לא קנה אותה אין זה קדמה שכיבת הבעל לבועל שהרי לאו בעל הוא, יעו"ש, ויעוי' תוס' יבמות שם ע"ב ד"ה דהא דלא ס"ל כדחויו של הרשב"א הנ"ל

ח) וגם לפי דעת הסוברים דביאת יבמה צריכה עדים כמו שהוכיח במישור הגר"א שם מדהת"ו קדושין (י"ב ב') שהקשו על ר"ת שמפרש דרב מנגיד על מאן דמקדש בביאה משום שצריך עדי יחוד או עדי ביאה ומכוער הדבר והא גם ביבמה אמרינן כן והא ביבמה ע"כ צריך עדים אביאה אף אם עשה בה מאמר בתחלה שאיננה נקנית בלא ביאה, יעו"ש שכן היא כוונת התוס' וכן הקשה הריטב"א מפורש כן וכן דעת הריא"ז ביבמות פ' ב"ש כמו שהביא הד"מ שם, ובהגהתו בשו"ע, נראה דהיינו טעמייהו אף דביבמה בלא"ה אסורה לזר מ"מ הוי חב לאחריני כשיש עוד אחין שיכולין ליבמה וע"כ ס"ל שצריך עדים, וכן הריטב"א בלא"ה לטעמיה שמפרש בקדושין (ס"ה ב') דהוי חב לאחריני לחייב הבא עליה מיתה וע"כ ביבמה שאין בה אלא איסור לאו הוי חב לאחריני וע"כ צריכה לדעתו עדים, אבל אם נאמר דמה שחב לאחריני הוא משום שנאסרה לאחריני א"כ ביבמה דבלא"ה נאסרה לזר ואין ביאתה צריכה עדים אלא מפני שחב להאחין, ומתורץ בזה קושית תוס' על ר"ת הנ"ל מיבמה דס"ל לר"ת דגם ביבמה אם עשה בה מאמר שכבר נעשית אשתו מדרבנן ונאסרה על האחין, שוב אין כאן חב לאחרים כלל, והביאה שאחרי מאמר קונה אותה גם בלא עדים, וזו היא סברת ר"ת

ובזה יהי' מכוון ג"כ לשון הרמ"א בסי' קס"ו הנ"ל על דברי המחבר בס"ב שכתב אם בא עליה בלא מאמר קנה וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות שעל זה הגיה הרמ"א ודווקא שבא עליה בפני עדים דמשמע לפי פשוטם שאם כבר עשה מאמר א"צ להיות לפני עדים, ויעו"ש בב"ש שכן הבין דברי הרמ"א בתחלה אבל כ' דליתא כי קדושין ל"ש ביבמה, אבל לפ"ד הם מבוארים כפי פשוטם ומכוונים לפי דעת ר"ת

ו) הן אמת לפי הסברת הרשב"א בחי' לקדושין שם דהיינו טעמא שצריך עדים בקדושין משום דעריות דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, יעו"ש באורך, וכיון דעריות הוקשו לצד ממון שיש בו חובה ממילא אין נפק"מ בקדושין שלפעמים אין בהם צד חובה, דמ"מ כיון דעצם דין הקדושין הוקש לממון שיש בו צד חובה אין נפק"מ בין קדושין לקדושין, וכן לפמש"כ הריטב"א שם בחי' הכא מחייב לאחריני פי' לחייב הבא עליה מיתה א"כ גם בשיש עליה קדושין דרבנן או איסור לאו לבד הר"ז חב לאחריני, אבל לפמש"כ הרמב"ן בחי' להסביר זה היינו כיון שהמעשה בתחלתו חוב ואין בדין לחוב לאחרים בהודאה בלא עדים אין הקדושין חלין וכו' א"כ בקדושי קטנה שכבר נאסרה ואין כאן חוב בעצם יהי' מאיזה טעם שיהי' הרי הקדושין חלין בלא עדים

ז) והנה התומים בסי' צ' כתב לבאר דעת הפוסקים דידיעה בלא ראי' לא מהני בקדושין אף דילפינן דבר דבר מממון ובממון מהני ידיעה בלא ראי', היינו טעמא משום דבממון דלא איברי סהדי אלא לשקרי וצריך רק לידיעת הדבר וע"כ גם ידיעה בלא ראי' מהני כיון שהאמת כן הוא, אבל בקדושין שצריכים עדים לעצם קיום הקדושין לא מהני ידיעה בלא ראי' משום דמ"מ בשעת חלות הקדושין לא היו עדים

מעתה אני אומר דהיינו טעמא דהריב"ש שהסכים לדברי הרא"ה בסי' קצ"ג ובסי' ו' חולק עליו, והוא משום דבסי' קצ"ג מיירי בקטנה שהשיאה אמה ונסתפק שם בדבר אם היו שם קדושי תורה מחמת הגדת איזה עדים שאביה הלך למדינת הים נתן לה רשות להשיא בתו, וחקר בזה אם האם היתה נעשית שליח מהאב לקבל קדושין בעד בתו, וכיון שקטנה היא ועכ"פ אף אם לא נתן האב רשות מקודשת היא מדרבנן כמו שהביא שם הריב"ש דעת ה"ג דתקינו רבנן נשואין לקטנה כה"ג, וכיון שהיו שם קדושין דרבנן בכל אופן ע"כ הסכים הריב"ש עם הרא"ה שקטנה שהגדילה אפי' לעדי יחוד א"צ כיון דאשתו היא ועומדת תחתיו כו"ע ידעי שנתיחד עמה ובא עליה יעו"ש, והיינו טעמא כיון דעצם קיום הקדושין א"צ עדים כיון שכבר נאסרה לכל העולם בלא"ה ואינו חב לאחריני **), ומה שצריך עדים רק לידיעת הדבר כדי שלא תוכל לאמר שלא נבעלה ולא בא עליה בגדלותה בזה סגי במה שאשתו עומדת תחתיו והוי אנן סהדי שבא עליה והוי כעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי', אבל בסי' ו' מיירי הריב"ש באשה שנשאת עפ"י חוקי דת העכו"ם שאין עליה אפי' קדישין דרבנן כמו שהאריך שם, בזה באמת כיון דחב לאחריני אם בועל לשם קדושין כשחזר לדת ישראל א"כ צריך עדים לעצם קיום הקדושין, ולקיום הקדושין לא סגי בידיעה בלי ראי' כמו שכ', ובמה שעומדת תחתיו ודרה עמו אין זה אלא עדות של ידיעה בלא ראי' ולא מהני בקדושין, וע"כ לא הסכים עם דינו של הרא"ה בנידון של הריב"ש, וכ' שכל הראשונים נחלקו עליו גם בקטנה ומכש"כ בנידון דידיה

וזוהי כוונת הרשב"א בתשו' הנ"ל שהביא ראי' שביאת יבמה א"צ עדים מהא דיבמה אומרת לא נבעלתי שאינה נאמנת אחר ל' יום משום דלא מוקים אינש אנפשיה ובודאי בעל אחר שלשים יום משכנס אותה, אף דאנן סהדי שבעל אותה כשעומדת תחתיו שלשים יום, מ"מ אם היתה ביאת יבמה צריכה עדים לא הי' מהני זה משום שאין זה אלא ידיעה בלא ראי' דלא מהני לקיום הקדושין

ח) מעתה אם כנים אנו בביאור דעת הריב"ש בשתי תשובותיו שבסי' קצ"ג ובסי' ו' הרי י"ל שגם בתשו' מיימוני הנ"ל במה שכ' מיהא גבי קטנה וכו' אינו חוזר מדבריו שבתחלה שכ' בפשיטות שצריך עדי יחוד, דודאי במקדש בפחות משו"פ וכשנתברר אח"כ שאינה שו"פ צריך עדי יחוד, אבל בקטנה שיש עליה מכבר קדושין דרבנן דשוב לא חב לאחריני סגי במה שעומדת תחתיו דבדבר שבסתם כך הוא כדאיכא עדים דמי וסגי בהכי שתהי' א"א גמורה מדאורייתא, אף שלא היו עדים בשעת עצם קיום הקדושין

ואם כנים אנו בזה הרי לא מצינו מי מהראשונים ז"ל שיסבור דבעומדת תחתיו הוי כדאיכא עדים בשעת קדושין וחלין הקדושין במקום שלא היו מקודם גם קדושין דרבנן, ונאמן עלינו הריב"ש שכ' שכל הראשונים חלוקים בדבר ומצריכים עדי יחוד דווקא ובעומדת תחתיו גרידא לא הוי קדושין, מעתה בעובדא דידן שאין לנו עדי יחוד אלא שעמדה *) ואינה בתורת קדושין כדי שלא לחלוק בין קדושין לקדושין כמו שמבואר לפנינו לפי הסברת הרשב"א, וכיון שאינו חב לאחרים קונה אותה בלא עדים, והבן: **) ואף למאן אינה יכולה משהביאה שתי שערות אף אם בודאי לא בעל, כמו שנפסק להלכה באה"ע סי' קנ"ה וצריכה גט