מרחשת חלק ב שכ

כלל, והוא משום דיש לדקדק עוד דמשמע דקושית רבא היא דווקא לאוקימתא דאביי אבל לאוקימתא דר"נ דמוקי לה בנתן לה כספים לא קשה כלל מאי אף, ולכאורה גם לר"נ קשה כזה, אמנם לפי האמור ניחא דבאמת אין כאן סתירה דר"י בר"י חייש לתרווייהו לזנות ולקדושין והיינו לזנות כדי לאסור את הכספים לגבוה ולחומרא ולקדושין חייש ג"כ לחומרא דלמא לשם קדושין בעל והוי מקודשת, מיהו כ"ז לאוקימתא דר"נ דמוקי לה בשנתן לה כספים וא"ש אף דריב"י, אבל לאוקימתא דאביי דלא מיירי כלל בשנתן לה כספים א"כ לא הי' בזה אתנן כלל א"כ קשה מאי אף דהא הוי סתירה דלאוקימתא זו צריך לפרש ע"כ דהאי חוששין לזנות לאו דווקא דהא לכהונה בלא"ה פסולה וכדברי רש"י כיון שלא הי' בזה כספים כדי לחוש חשש אתנן א"כ שפיר פריך רבא מאי אף

ז) מיהו עדיין דברי התוס' צריכין ביאור כיון שהתוס' רוצים לפרש הא דחוששין לזנות דיהי' נפק"מ לדינא אליבא דר"א א"כ אכתי לאוקימתא דאביי ורבא ע"כ צ"ל דחוששין ל"ד א"כ מי דחק להם לפרש אליבא דר"נ דדווקא הוא כיון דסכ"ם אנו צריכין לאביי ורבא לומר דלאו דווקא הוא

ואשר אחזה לי בזה הוא דרש"י והתוס' כאן לשיטתייהו אזלי דבאמת יש לפרש כוונת התוס' מש"כ דלר"א דפנוי הבא וכו' נקיט שפיר חוששין לזנות הוא באמת לכהונה, ומה שהקשה רש"י דלכהונה בלא"ה פסולה משום דגרושה היא, נראה דלשיטת התוס' לק"מ, דהנה שם ע"א אמרינן רבה ורבא לא ס"ל הא דר"ה גזירה שמא יאמרו יש גט לאח"מ ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומשום גזרה שרינן א"א לעלמא וכו' וכו' ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה, והנה שיטת רש"י שם הא דר"ה מיירי בשכ"מ שנתן גט סתם שאם עמד אינו חוזר משום דאפקעינהו רבנן לק"מ, ושיטת ר"ת שבתוס' שם הוא בהיום אם מתי שאם מת מאותו חולי אף שהלך בלא משענת אעפ"כ הוי הגט גט משום דאפקעינהו רבנן לק"מ, והנה לשיטת רש"י דמיירי בסתם ובאם עמד שאינו חוזר י"ל דבאם היום אם מתי באמת לא גזרו משום שמא יאמרו ושם העמידו על דין תורה שאם עמד והלך חוזר ודווקא בסתם הפקיעו חכמים אבל לא במפרש בהיום אם מתי וכ"כ בק"נ שם ס"ג דלרש"י רבה ורבא מודים לר"ה באם מתי שיכול לחזור, יעו"ש

ח) והנה הא דראוה שנתיחדה קאי אמשנתינו שם מהיום אם מתי כמו שפירש"י שם במשנה, והשתא אנו יכולין לפרש ברייתא זו דאם נתייחדה עמו אח"כ וראוה שנבעלה הוא באופן שעמד והלך ואח"כ מת מאותו חולי הראשון מעתה אם נאמר דבמקום דאפקעינהו רבנן לק"מ אינה אסורה לכהונה א"ש דברי התוס' שכ' דלר"א א''ש והיינו משום דאם לא היינו חוששין לזנות בנבעלה אח"כ היתה מותרת ג"כ לכהונה דכיון דהא דהוי מגורשת בהיום אם מחי במת מחולי הראשון אף אם עמד הוא משום דאפקעינהו רבנן לק"מ א"כ מותרת ג"כ לכהונה וע"כ שפיר אמר ת"ק דחוששין לזנות והיינו להיות נאסרת לכהונה דמטעם גרושה לא מיפסלא, ורק רש"י ז"ל לשיטתו דס"ל באם היום אם מתי אין בזה הפקעת קדושין שפיר כתב בלא"ה לכהונה מיפסלא משים גרושה כיון דמיירי בהיום אם מתי אבל לדעת התוס' שפיר יש לפרש כנ"ל, ולפ"ז א"ש הא דחוששין לזנות לשני דברים הא' דמיפסלא לכהונה ועוד הב' לפי אוקימתא דר"נ דמיירי בנתן לה כספים הוא ג"כ לענין זה שהכספים יש עליהם דין אתנן ואסורים למזבח, וכאמור

אמנם כ"ז לאוקימתא דר"נ אבל לאוקימתא דאביי דלא מיירי בשנתן לה כספים שפיר פריך רבא מאי אף, ואפרש שיחתי: הנה בשמ"ק כתובות (ג' א') הביא בשם מפרשים עוד דהא דאמרינן דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה הוא לא למפרע משעת קדושין רק משעת מעשה הגט, וטעם אותם מפרשים נראה לי דכיון דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש א"כ קדש זה שיהיו הקדושין חלין כ"ז שיהיו חכמים רוצין שיהיו הקדושין קדושין אבל לאחר זמן שחכמים לא ירצו שיהו הקדושין קדושין הרי אלו יתבטלו מזמן שלא. ירצו חכמים א"כ לא מיבעי' לאביי דס"ל בנדרים (כ"ט א') באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דנפקא בלא גט ופקע קדושין בכדי כמ"ש הר"ן שם לאביי ודאי דא"ש דדמי כל מקדש כאומר היום את אשתי ולמחר כשלא ירצו חכמים א"א אשתי, אלא אפי' לרבא דס"ל דאשה כקדוה"ג דמי וקה"ג ל"פ בכדי מ"מ אין זה אלא באומר היום את אשתי שקדש בהחלט לאותו יום וכיון שחלו הקדושין לאותו יום תו לא פקעו כלל, אבל במקדש אדעתא דרבנן שלא קדש בהחלט גם לאיזה שעה שמא לא ירצו חכמים שיהיו הקדושין חלין גם בשעה ראשונה בזה גם רבא מודה שאף אם חלו איזה זמן ג"כ פקעי אח"כ אם ירצו חכמים כיון שמתחלתו לא היו הקדושין בהחלט ורק תלויים במאמר וברצון חכמים, ויעוי' ר"ן שבועות ריש פ' שבועות שתים בתרא בהא דמעיקרא קמתפיס על הא דאמר ר"ש אם אמרה חברתה הריני כמותך שתיהן מותרות ואע"ג דאין נזירות פחות מל' יום וכו' אי נמי כמותך שאני והיינו מטעם הנ"ל ויעוי' תוס' נזיר (כ"ב א') ד"ה ח"ש ואכ"מ, ושו"מ בס' קרן אורה על יבמות (ד' צ' ע"ב) ד"ה ואשובה שכ' קצת כן, ודבריו צ"ע קצת

איך שיהי' טעמם ונמוקם של המפרשים הנ"ל אך עכ"פ מצאנו למי מגדולי החכמים דס"ל כן ונוכל לייחס סברא זו גם לרבותינו בעלי התוס' ז"ל

והא דמקשה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל ה"פ דהא ניחא אם קדש בכספא הוא תולה שפיר ברצון חכמים אבל אם מקדש בביאה איך יתלה ברצון חכמים כיון שאם לא ירצו חכמים שיהיו קדושיו קדושין משעה ראשונה תהא בעילתו בעילת זנות וכה"ג לא ניחא ליה כלל ומשני דשוויוה רבנן בעילתו בעילת זנות כלומר דגם כה"ג ג"כ ניחא ליה ולא איכפת ליה כיון שהיא אינו עושה בעילתו זנות רק חכמים הוא דשוויוה בעילתו זנות ובזה לא איכפת ליה ושפיר תולה ברצון חכמים אף אם קדש בביאה דהוא רק תולה ברצונם ואם הם אינם רוצים הרי רק הם עושים בעילתו בעילת זנות והוי כאנוס ברצון חכמים, ויעוי' תוס' שבת (ד' ע"א) ויעוי' שמ"ק כתובות שם בארוכה

י) מעתה אם נבוא לחקור אם מותרת האשה הזאת שהפקיעו חכמים קדושיה מכאן ולהבא לכהן ולקרובי הבעל בזה יש לנו לחלק דלקרוביו היא אסורה והוי ערוה דאורייתא ולכהן היא מותרת, והיינו טעמא דלקרוביו כגון אחיו וכדומה כיון שאסרה תורה אשת אחיו בין שנתגרשה בין שמת אחיו אם לא זקוקה לייבום, וא"כ בהפקעת הקדושין ע"י תקנת חכמים כיון שאינה אלא מכאן ולהבא, והרי היתה עד כה אשת אחיו א"כ אסורה לו ככל אשת אח דכל מקום שאינה זקוקה ליבם הרי אשת אתיו אסורה לו בין נתגרשה מאחיו בין שמת אחיו דכל שנעשית אשת אחיו הרי היא אסורה לו אם לא זקוקה לו ליבום, וכ"ז בקרובים אבל לכהן שאין פוסלה לכהונה אלא גירושין אבל אם הותרה לשוק שלא ע"י גירושין אינה אסורה לכהן דע"י מיתה מותרת גם לכהן א"כ אין שאר היתר פוסלה לכהן אלא גירושין לבד א"כ אם נפקעו הקדושין ע"י הפקעה שהיא כ"ז שלא היתה ההפקעה ע"י גירושין וגט ורק מחמת דבר אחר הר"ז מותרת לכהן דלכהונה אינו אוסר אלא גט, וז"ב

יא) והשתא לריב"י שחושש לקדושין בראוה שנבעלה אם נעמיד הברייתא באופן שמת מתוך חולי הראשון א"כ הא דחוששין לקדושין הוא בשנפלה לפני אחיו לייבום