מרחשת חלק ב שיז

היא לומר דל"מ בשעת ציווי אלא אפי' בשעת כתיבה ג"כ אבל לנתינה א"צ כלל, וכפי הנראה אשתמיט ליה להטו"ז ג"כ דעת התוס' שהביא ה שב"א והובא בב"י ג"כ שא"צ כלל שפוי בשעת נתינה שאל"כ לא הי' מתמיה כ"כ והי' צריך עכ"פ בשעת נתינה, שהרי לפנינו דעת התוס' שא"צ בשעת נתינה ג"כ, וא"כ שפתי הב"י ברור מללו במה שהגיה דברי הרא"ש בסדר הגט שבפסקיו שיהיו מסכימים לדבריו שבפסקיו ובתשו' ולדברי הטור בשני מקומות הנ"ל

מיהו מלשון הרא"ש בתשובותיו (כלל הנ"ל סי' י"ח) במה שנשאל בשכ"מ שצוה לכתוב ולא הספיק הסופר והעדים לחתום עד שנטרפה השעה אבל קודם שמת נחנו לה הגט, והשיב הרא"ש שזו היא שאלתך ולא בררת וכו' וכו', אם הי' מטורף בשעת נתינת הגט ליד האשה לית דין צריך בשש דאינו גט דבעינן שיהא שפוי בדעתו בשעת נתינת הגט כדתנן וכו' אלא אפי' חזר דעתו ונשתפה בשעת נתינת הגט כיון שבשעת כתיבה וחתימה היתה דעתו מטורפת אינו גט כדתנן וכו' וכו' עכ"ד, מהא משמע לכאורה דבשעת נתינת הגט ודאי צריך שיהא שפוי עוד יותר מבשעת כתיבה

אבל המעיין בתשו' הרא"ש שם בפנים יעמוד על תוכן כוונתו שאם הי' מטורף בשעת נתינת הגט דאינו גט שאין כוונתו משום שצריך שפוי בדעת בשעת נתינה ג"כ רק כוונת דבריו היא שאם הי' מטורף גם לאח"כ בשעת נתינה ומת מתוך דעתו המטורפת א"כ ודאי חשוב כשוטה גמור ואין הגט שנכתב בשעת שהיתה דעתו מטורפת גט כלל כיון שלא חזר לדעתו הר"ז כמו שוטה גמור שאין סמייה בידן ולא דמיא לישן, ובזה ודאי אין הגט גט, אלא אפי' הי' שפוי בדעת אח"כ בשעת נתינה אלא שהי' מטורף בשעת כתיבה דבזה כיון שחזר לדעתו הייתי אומר דזה שלא הי' שפוי בדעתו בשעת כתיבה אינו אלא כישן כיון שחזר ממילא בלא שום מעשה לדעתו אין זה כשוטה אלא כישן לזה כתב הרא"ש דגם כה"ג לא חשיב כישן וכמו דקימ"ל כרי"ו דאפי' סמייה בידן ג"כ חשוב כשוטה ומכש"כ כאן שאין בידן אף שחזר ממילא מ"מ בשעת טירופו חשוב כשוטה ואין הגט גט וכמו שהביא שם בשם ר"י יעו"ש ותמצא כוונתו מבוארת כמו שכתבתי, הרי נתבררה דעת הרא"ש והטור שאין צריך שפוי דעת רק בשעת כתיבה אבל לא בשעת נתינה וכמו שהעליתי בעז"ה: ו. והנה רב אחד העיר בעובדא דידן לדון בהיתר האשה הזאת משום דהשכ"מ אחר נתינת הגט דיבר והי' שפוי בדעת וע"כ אין לנו להסתפק דילמא היתה דעתו מטורפת בינתים ואין לחוש שמא נתקלקלה דעתו בשעת הנתינה משום דכיון דיש לו חזקה דמעיקרא שהי' שפוי וגם חזקה דהשתא שדיבר אח"כ והי' שפוי בדעת אין לנו לחוש שמא נתקלקל בינתים

ולכאורה נראה ראי' לסתור סברא זו מהא דב"ב (קנ"ג ב') ונפסק להלכה בחו"מ (סי' רנ"א) אע"ג דמת וקברו מוכיח עליו חוששין שמא נרפא מחוליו הראשון ואח"כ חלה ומת יעו"ש, הרי אף דיש לו חזקה דמעיקרא וגם חזקה דהשתא שהרי מת והרי זו חולדה מחוייבת ונמשכת מהחולי ששלט בו מעיקרא שהחולי הי' הולך וחזק עליו עד שמת וא"כ המיתה דהשתא היא ג"כ כמו חזקת חולה ואעפ"כ חיישינן שמא נעשה שינוי בינתים והבריא וא"כ משמע דגם חזקה דמעיקרא וגם חזקה דהשתא לא מהני כל שאפשר ומצוי להשתנות

אמנם בזה יש לחלק דמשמע מסוגיא דב"ב התם משום דרוב חולים לחיים והיינו להתרפא וע"כ אין חוקת חוליו הראשון חשובה חזקה להחזיק אותו בחוליו וע"כ אין שם אלא חזקה דהשתא שאינה מועלת להוציא ממון, אבל בעובדא דידן ודאי אף שנשתתק אין לומר דרוב המשתתקים מתוך חולים דעתם מטורפת שהרי לדעת בעל העיטור בנשתתק מתוך חוליו לא חיישינן כלל לזה וע"כ אף לדעת הפוסקים החולקים ג"כ אין זה בגדר רוב להחזיק אותו בחזקת מטורף ואינו אלא ספק וחשש בעלמא וע"כ בשיש כאן חזקה דמעיקרא ודהשתא שפיר יש לסמוך ע"ז לכו"ע ואין לחוש פן נתקלקל שכלו בינתים

איברא שיש לנו מקום עיון מהא דיבמות (פ' א') וליחוש שמא הבריא בינתים כיון דתחלתו לקוי וסופו לקוי לא חיישינן ולבסוף מסיק דבכולא גופא לא חיישינן בחד אבר חיישינן יעו"ש, ולפ"ז גם בנד"ד אפשר דהוי כחד אבר שנפגע במותו וכמו דשם חיישינן שמא הבריא בינתים כמו כן יש לנו לחשוש להיפך שמא נפגע במוחו ובשכלו בינתים

אבל באמת יש לנו לשים לב ולהבין פשטות הקושיא דליחוש שמא הבריא מדוע לא נעמידו על חזקת לקויו דמקודם ומ"ש הכא מבכל התורה שמעמידים דבר על חזקתו ולומר דכאן ג"כ רוב הלקויים מתרפאים וכסברת אביי בב"ב הנ"ל א"כ תקשי מאי משני כיון דתחלתו וכו' לא חיישינן הא זה דלא כהלכתא דאנן קימ"ל כאביי התם, א"ו דבזה אין רוב להתרפא והדר קשה מ"ש דלא אמרינן כאן חזקה

מתוך זה נראה לי דכאן לא שייך חזקה דגדר חזקה אינו אלא להעמיד הדבר על חזקתו בשעה שהיא לפנינו או בשעה מיוחדת וידועה דמספקא לן על אותה שעה הידועה אם נשתנה הדבר מכמו שהי' אז אנו מעמידים הדבר על חזקתו ואמרינן דלא נשתנה מאומה ולא נתחדש עמו דבר כמו בספק טריפות נדה וכדומה שמסתפק לנו על שעה של עכשיו אם היא טרפה כעת אם לא ושעה זו דהשתא ידוע לנו, וכמו כן בגבינות (יו"ד ספ"א) הרי מסתפק לנו על שעה שחלבו את הבהמה אם היתה טרפה אם לא ושעה ידועה היא ויש לנו להעמידה בחזקת שאינה טריפה דבשעה זו שאנו מסתפקים עליה יש לה חזקה מעליא, אבל אם באנו לדון על שעה שאינה ידועה לפנינו כמו בנידון דיבמות בסריס אף דעכשיו הוא סריס מ"מ אם הי' רגע אחת בחייו שהי' בריא שוב לא מהני סריסותו דמעכשיו וא"כ אין אנו דנין על שעה זו של עכשיו, דעכשיו איננו מסתפק לנו כלל, ורק אנו חוששין על שעה אחת בחייו ושעה זו אינה ידועה לנו ולא ידענו מתי אירע כזה לא מהני חזקה כיון שהשעה הזאת אינה ידועה לנו ואינה לפנינו והוי דומיא שכתב הרמב"ן בגיטין פ' התקבל (ס"ד ב') דחזקת קרובות שאינן לפנינו לא הוי חזקה, והכ"נ בשעה שאינה ידועה לנו אין דנין בה חזקה, והיינו טעמא נראה לי הא דאמרינן שמא ימות חיישינן ג"כ משום זה הטעם דעל שעה העתידה שאינה ידועה ומבוררת לנו אין לדון חזקה, ולפ"ז ניחא בהא דיבמות דחיישינן על שעה אחת במשך ימי חייו אולי היתה לו שעת הכושר ונתרפא אף שאח"כ חזר לקלקולו ואין אותה שעה ידועה לנו שנעמידנו גם באותו שעה על חזקתו וע"כ אין לדון בה דין חזקה ומדמי לה שפיר לחוורור דשם חיישינן שמא הבריא בינתים ואין אותה שעה ידועה לנו מתי הבריא וע"כ צריך הש"ס לתרץ ולחלק כנ"ל אבל בניד"ד שמספקא לן על שעה ידועה בעת הנתינה אם נתקלקל בינתים ודאי יש לנו חזקה דמעיקרא ודהשתא להעמידו בחזקת שפוי בדעת

ועיין תוס' יבמות (ל"א ב' ד"ה וארעא) בנכסי דבר שטיא דמשו"ה לא אזלינן בתר חזקה דהשתא דכיון שדרכו להיות עתים חלים עתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו עתה, ולפ"ז בשכ"מ מסוכן ונוטה למות שהוא עלול בכל פעם להתחלף מדעה צלולה לדעה מטורפת לא שייך בו חזקה דהשתא יעוי' מרדכי ר"פ משא"ח שכ' דשכ"מ במצב