מרחשת חלק ב שטז

הרשב"א מדלא הביא הטור כלל דין זה לענין שעת נתינה נראה דבשעת נתינה אין קפידא כלל

וראיתי להבית מאיר (סי' הנ"ל) שחלק על מה שכתב הב"ש שאם לא הי' שפוי בשעת נתינה גם הטור מודה להנ"ל וכתב דזה ליתא דהא ודאי משמע טעמו כדכ' הפר"ח דבעינן כח משלח אף בשעת כתיבה ונתינה דאל"כ כמעט לא ידענו טעם להפיסול ד"ת, וא"כ הא ק"ו נתינה מכתיבה דודאי בעי שליחות עכ"ל, ונוראות נפלאתי איך תפס בפשיטות דזה אי אפשר לומר דיהי' גרע כתיבה מנתינה והרי לפנינו דעת התוס' שהביא הרשב"א והובא ג"כ בב"י סי' הנ"ל שמחלקים בין כתיבה לנתינה וס"ל דבעינן שיהא שפוי בשעת כתיבה דווקא ולא בשעת נתינה, ומש"כ הא ק''ו נתינה מכתיבה דודאי בעי שליחות, והוא כתמיהת הפנ"י שהבאתי לעיל, כבר בארנו בטוב טעם לחלק בין כתיבה לנתינה ויישבנו דעת הסוברים כן, וא"כ ודאי אפשר לומר שכן היא ג"כ דעת הטור, ומדלא זכר כלל שעת נתינה ג"כ נראה דס"ל דעל שעת נתינה לא איכפת לנו כלל וכדברי הב"ש שבשעת נתינה הטור מודה להרמב"ם, וגדולה מזו לדעתי שהטור ס"ל דבשעת נתינה אינו פסול אפי' מדרבנן

ומש"כ הטור צוה כשהוא בריא ואח"כ אחזו החולי אין כותבין ואם כתבו ונתנוהו אינו כלום פתח בחדא בכתיבה וסיים בתרתי אשר מכח דקדוק זה ראיתי להגאון רע"א זצ"ל בתשובותיו מה"ת (סי' פ"ד) שכתב משום שהטור ס"ל דעיקר הטעם הוא דבשעת עשיית השליחות בעי שיהא המשלח בר גירושין ואם נשתטה בטלה השליחות כיון דבשעת מעשה איהו לא מצי עביד וע"כ מש"ה דקדק ואם כתב ונתן דבכה"ג ודאי בטל דבנתינה בטל השליחות ובכתיבה לא כתב דינו בדיעבד דתליא במחלוקת הפוסקים אם בכתיבה בעי שליחות וכו' יעו"ש, הנה תפס הגאון רע"א ז"ל להיפך בדעת הטור דבאם הי' לא שפוי בדעת בשעת הנתינה בודאי בטלה השליחות ובכתיבה תליא במחלוקת הפוסקים בדין שליחות בכתיבה, ואני אומר שמכת דקדוק קל כזה אין כדאי להוציא דברי הטור מפשיטם מאחר שלא זכר כלל דין שעת נתינה ולא כתב רק אין כותבין נראה שעיקר החשש הוא בכתיבה ולא בנתינה, וכיון שמצינו מפורש דעת הסוברים כן אין לנו להרבות מחלוקת ולאמר שדעת הטור היא הפוכה מן הקצה אל הקצה מדעת הסוברים שבכתיבה צריך דעת שפוי' ולא בנתינה, ולדעתי מה שהוסיף הטור בדבריו ואם כתבוהו ונתנוהו אינו כלום וזכר ג"כ הנתינה י"ל לפמש"כ הפר"ח לקמן סי' קכ"ב במה שמבואר שם בשו"ע באם כתבו העדים את הגט ומסופקים בו אם הוא כשר אינם חוזרים ועושים שליחותם ויעוי' ש"ך חו"מ סי' מ"ט הביאו התורת גיטין סי' הנ"ל דבספק אם הוא כשר או פסול אין העדים חוזרין ועושים שליחותם, וכתב הפר"ח שכל זה בשכבר נתנוהו לאשה אבל לא נחנו הם חוזרין ועושים שליחותם משום דלא לאנוחי בכיסייהו אמר להו, ולפ"ז י"ל דכוונת הטור במה שהוסיף מלת ונתנוהו להשמיענו שאין הגט ספק פסול *) ואם נתנוהו תו לא יוכלו לכתוב עוד גט אחר כשישתפה שהדין שא"צ לאמלוכי ביה, וע"ז כתב שאינו כלום שהוא ודאי אינו גט כלל וע"כ אף שנתנוהו מ"מ כשישתפה יוכלו העדים לכתוב גט אחר וא"צ לאמלוכי בו אף שכבר כתבו ונתנו הגט שכתבו בעודו הי' מטורף, ולא אמרינן אין חוזרין ועושים עוד שליחותם, וגם הי' צריך להוסיף ונתנוהו שאינו כלום להורות לנו שגם ריח הגט אין בו ואם נתנוהו להאשה אינה נפסלת לכהן

עכ"פ לדעתי כוונת הטור הוא ודעתו הוא כדעת הסוברים לחלק בין כתיבה לנתינה דדווקא אם הי' מטורף בשעת כתיבה אז אין הגט כלום אבל אם הי' שפוי בשעת כתיבה ונטרפה דעתו בשעת נתינה ס"ל להטור ששפיר נותנין שאין השליחות בטלה בטרוף דעת המשלח וכמו שנתבאר דעת הסוברים כן

מעתה בעובדא דידן שהי' שפוי בשעת כתיבה ורק בשעת נתינה נחלש מאד ומסופק לנו אם היתה דעתו שפוי' אז שפיר הוי הגט גט גם לדעת הטור, ויש לנו לפ"ז דעת התוס' שברשב"א ודעת הטור וכן נראה דעת הרא"ש בפסקיו וגם לדעת הרמב"ם יש להכשיר הגט אחרי שכבר נשאת שלא תצא מבעלה, זולת דעת התוס' שבידינו שכתבו שצריך להזהר בגט שכ"מ שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה משמע דס"ל שצריך דעת שפויה גם בשעת נתינה, מיהו אפשר לומר דהתוס' דס"ל שצריך דעת שפוי' בשעת נתינה אינו אלא מדרבנן וכדעת הרמב"ם ואין לנו להרבות במחלוקת ואפושי פלוגתא לא מפשינן, ויש לנו להשוות דעת הפוסקים בכל מה דאפשר

וכן נראה מדברי הטור כאן בסי' קכ"א שכתב לפיכך שכ"מ שמצוה לכתוב גט לאשתו צריך לדקדק בו שהי' שפוי בדעתו בשעת כתיבה עכ"ל, משמע דלא קפיד רק אשעת כתיבה אבל לא אשעת נתינה וכן בסדר הגט שבסוף הלכות גיטין כתב הטור וז"ל ''ואם שכ"מ מצוה לכתוב גט לאשתו יזהר הסופר שיהי' החולה שפוי ומיושב בדעתו מתחלת כתיבת הגט עד גמר כתיבתו' עכ"ד, משמע ג"כ שא"צ שפוי בדעת רק בזמן כתיבה ותו לא, א"כ מכל הלשונות שבטור מוכח דס"ל באמת כדעת התוס' שהביא הרשב"א בתי' שא"צ שפוי דעת רק בשעת כתיבה ולא בנתינה, וכן הרא"ש בתשובותיו (כלל מ"ה סי' כ"ט) כתב ג"כ כלשון זה ''ואם שכ"מ מצוה לכתוב גט לאשתו יזהר הסופר שיהא החולה שפוי ומיושב בדעתו מתחלת כתיבת הגט עד גמרו'' עכ"ל, ונראה ג"כ שא"צ רק בשעת כתיבה כמו שמוכיח לשונו עד גמרו' דמשמע עד גמר הגט וכן הוכיח הב"י סי' הנ"ל מלשון זה, ומש"כ הרא"ש בפסקיו פ' משא"ח דצריך ליזהר בשכ"מ שצוה לכתוב גט שתהא דעתו מיושבת עליו ואף בשעת כתיבה אין כוונתו במש"כ ואף בשעת כתיבה דהיינו שכש"כ בשעת נתינה, דז"א מדלא זכר נתינה כלל משמע שא"צ שיהא שפוי בשעת נתינה כמו שכתב הק"נ שם לדייק כן, רק כוונתו במלת ''אף'' היינו לא מיבעי' שצריך שיהא שפוי בדעת בשעת הציווי אלא אפי' אם בשעת הציווי שפוי הי' צריך ג"כ שיהא שפוי גם בשעת הכתיבה, וז"ב בכוונתו, וכן הוא בקצור פסקי הרא"ש צריך שתהא דעתו מיושבת עליו בשעת כתיבת הגט ואין בו זכר לשעת נתינה כלל א"כ מוכח מכ"ז שדעת הרא"ש והטור באמת שא"צ שפוי דעת בשעת נתינה כלל, ודבר ה' אמת בפיו של הב"י שכתב שט"ס הוא במה שכתב הרא"ש בפסקיו בסדר הגט שיזהר הסופר שיהי' החולה שפוי ומיושב בדעתו מתחלת כתיבת הגט עד גמר ''נתינתו'' שצ"ל ''כתיבתו'' כמו שהוא בסדר הגט שבטור וכן בסדר הגט שבתשו' הרא"ש הנ"ל, וכתבתי כ"ז מפני שראיתי להטו"ז באה"ע (סי' הנ"ל) שתמה על הב"י שהגיה כן משום שא"כ לא נתנו שיעור לשפוי רק אחר הכתיבה והלא עכ"פ בעינן שעת הנתינה דכתב הטור ברמזים וז"ל שצריך שתהא דעתו מיושבת עליו אף בשעת כתיבתו וכ"כ הרא"ש וא"כ היך נתן גבולו עד גמר הכתיבה ותו לא עכ"ל, נראה שהבין דמש"כ הרא"ש והטור אף בשעת כתיבה הוא מכש"כ בשעת נתינה, אבל המעיין יראה שכוונתם היא וכמו שהי' אפשר לומר כן משום דהירושלמי מהפך מחלוקת רי"ו ור"ל וס"ל לרי"ו דכותבין ונותנין אם אח"כ אחזו קורדייקוס ומסיק בתיובתא לר"ל וא"כ לפי הירושלמי הלכה כרי"ו דכותבין ונותנין ובבבלי הוא להיפך א"כ הוי אפשר לומר דמספקא לן כמאן הלכה משים שינוי הגירסות שבירושלמי ובבלי: