מרחשת חלק ב שטו

אבל אם יש לה יבם לא תנשא בלא חליצה עד שיעברו שנים עשר חדש ואם נשאת לא תצא, עכ"ל, משמע מסתימת לשונו שאם נשאת גם חליצה אינה צריכה דדווקא קודם שנשאת צריכה חליצה אבל לאחר מכאן אפי' חליצה א"צ

אבל יש לדחות דדין זה לקוח ממש"כ הרי"ף שם דתוך י"ב חדש צריכה חליצה, וקשה לי איך אפשר לחלוץ תוך י"ב חדש דביבמות (מ"א ב') אמרינן כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה לייבום א"ע לחליצה ורק הספיקות חולצין משום שאם יבא אליהו ויאמר אבל יבמה תוך ג' חדשים דאף אם יבא אליהו וכו' לאו בת יבום היא אמרינן מתוך שא"ע לייבום א"ע לחליצה, ויעוי' ברש"י דהא דתנן בכמה משניות דחולצת ולא מתייבמת הוא או מחמת ספק ומטעם שאם יבא אליהו או במקום שאם לא תחלוץ תעגן לעולם, אבל ביבמה תוך ג' דלא תעגן דלאחר ג' תוכל לחלוץ וגם אינו מחמת ספק ע"כ קרינן בה כל שא"ע לייבום אעל"ח, יעו"ש, והשתא במתנה מעכשיו ולאחר י"ב ומת תוך י"ב דאסרינן לה להנשא עד שיתקיים תנאו בפועל א"כ מה שא"ע לייבום הוא לא משום ספק דודאי לא יבא ויתקיים תנאו והר"ז כמו שבא אליהו, ואינה עולם לייבום משום דהוי גרושת אחיו ואסורה להנשא תוך י"ב חדש מדרבנן לדעת התוס' (גיטין ע"ו ב') ולדעת הרמב"ם מדאורייתא שצריך שיתקיים התנאי בפועל כמ"ש הה"מ (בפ"א מה"ג) וכמו כן לא תתעגן לעולם דהא אחר י"ב חדש תהיה מותרת להנשא בפשיטות משום שנתקיים התנאי בפועל, וא"כ קרינן בה כל שא"ע לייבום א"ע לחליצה

ולזה הי' נראה דהרי"ף לטעמיה דס"ל דגם יבמה תוך ג' חדשים דלא תחלוץ הוא דווקא לכתחלה אבל בדיעבד חליצתה חליצה וא"צ אחרת, וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכן פסק המחבר ריש סי' קס"ד, והשתא אפ"ל דמה שכתב הרי"ף והמחבר בהא דתנאי שצריכה חליצה היינו בדיעבד שאם חלצה בדיעבד מותרת להנשא תוך י"ב חדש אבל באמת לכתחלה אינה חולצת תוך י"ב חדש מטעם כל שא"ע, ורק בדיעבד אם חלצה עולה לה חליצתה ומותרת להנשא מיד כמו ביבמה תוך ג' חדשים

מעתה א''ש מה שסתם המחבר שאם נשאת לא תצא ולא כתב דצריכה חליצה ביושבת תחת בעלה משום דבדיעבד בלא"ה א"צ חליצה שאם נשאת לא תצא ולכתחלה א"צ חליצה משום דלכתחלה אין חולצין בכה"ג משום כל שא"ע וכו' וע"כ ממנ"פ אין כאן מקום לחליצה משום דלכתחלה אין חולצין לאשה שאני קורא בה כל שא"ע, וע"כ מותרת לבעלה בלא חליצה שאין חיוב חליצה בנשאת אלא לכתחלה ולכתחלה אין לחלוץ לזו

מיהו פשטות לשון הרי"ף והשו"ע דלא תנשא בלא חליצה משמע שאם רוצה חולצת אפי' לכתחלה וע"כ צריך לחלק בין הא להא דיבמות דיבמה תוך ג' שם הוא אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא א"כ גילוי אליהו יהי' לצד שצריכה יבום ואעפ"כ אינה מתיבמת ע"כ שפיר אמרינן כל שא"ע וכו' אבל כאן בתנאי הגילוי אליהו הוא לצד שאינה צריכה יבום כלל משום דהוי גרושת אחיו וע"כ לא שייך לדון בזה כל שא"ע דמה שא"ע הוא מצד שא"צ יבום, והבן

והדרינן למילתא דשפיר מוכח מלשון השו"ע שא"צ חליצה אפי' לכתחלה היכי שכבר נשאת במקום שהדין הוא אם נשאת לא תצא, וא"כ בעובדא דידן שכבר נשאת א"צ להשתדל כלל להשיג חליצה אם אפי' הי' אפשר לדעת הרמב"ם ז"ל שהגט לא הי' פסול אלא מדרבנן וכמו שנתבאר

ובדעת הרמב"ם שממנו מוצא דין זה המבואר באה"ע דביושבת תחת בעלה אעפ"כ צריכה גט יש להעיר מירושלמי (פ"ט דגיטין ה"ג) וז"ל וכולם אם ניסת לא תצא שלא להוציא ליזה על בניה בתו שניסת בגט זה בשוק לא תצא כדי ליזוק צרתה לאביה, ופי' הק"ע היינו שלא תצא כדי שלא להזיק הצרה לאסרה על אביה כצרת ערוה אלא הר"ז כאלו כבר גירשה ותנן וכולן אם נתגרשו צרותיהן מותרות יעו"ש, והשתא לפי דעת הר"מ דגם אחר שניסת צריכה גט א"כ אמאי צרתה מותרת לאביה כיון שמצריכינן גט לבתו גם אחרי שניסת ממילא גם צרתה אינה מתייבמת א"ו מוכח מזה דאחר שניסת הרי היא חשובה גרושה גמורה אף מדרבנן ואף גט לכתחלה א"צ לאחר שניסת וע"כ שפיר צרתה מתייבמת דלאחר שניסת לא גזרו רבנן כלל, שו"ר בירושלמי יבמות (פ"ג ה"ט) בפי' הפ"מ כדי לזוק היינו לזקוק הצרה להתייבם, ולפ"ז י"ל דבאמת אין כוונת הירושלמי שהצרה מותרת להתייבם לאביה כפי' הק"ע או כדמשמע לכאורה מלשון הפ"מ בגיטין שם רק פירושו שתהי' זקוקה ליבם שתהי' צריכה חליצה אבל להתירה לכתחלה להתייבם ודאי לא אמרינן, ויעוי' בבלי (פ"ו ב'), אבל אי אפשר לומר דכוונת הירושלמי הוא רק כדי להזקיקה חליצה דא"כ מאי איריא ניסת אפי' לא ניסת נמי היא צריכה חליצה מאביה כדתנן ביבמות (ל' ב') שכולן חולצות ולא מתיבמות, א"ו דעת הירושלמי לומר שאם ניסת בתו מותרת הצרה לאביה להתייבם, א"כ משמע שאין הבת לאחר שניסת צריכה גט כלל מבעלה הראשון בעודה יושבת תחת בעלה, דלאחר שניסת הר"ז כאלו נתגרשה בגט כשר ולא גזרו חכמים כלל, וצ"ע, שו"ר דא"ש דכוונת הירושלמי שאם היינו אומרים תצא אז היו אומרים שהגט פסול מדאורייתא והוי צרת ערוה ולא היתה זקוקה הצרה לחליצה ג"כ ע"כ משום זה אמרו דלא תצא כדי להזקיקה חליצה מיבם, וז"פ, והוי דומיא כדי שלא להוציא לעז על בניה דקאמר מקודם, וז"ב: ה. עתה לא נשאר לנו לבאר רק דעת הטור בסי' קכ"א שכתב וז"ל ''הי' בריא בשעה שצוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין ונותנין אותו בעודו בחליו ואם כתבוהו ונתנוהו בחליו אינו כלום וכו'' עכ"ל, הנה מבואר דעתו שכתב שאינו כלום שפליג על הרמב"ם ז''ל וס"ל שמן התורה הגט בטל, ובביאור שיטתו תפסו בפשיטות הפר"ח (סי' הנ"ל) והקצוה"ח (סי' קפ"א) דס"ל שהשליחות בטלה מן התורה היכי שנטרפה דעת המשלח אח"כ ולדבריהם לדעת הטור גם אם הי' שפוי בשעת כתיבה ונטרפה דעתו בשעת נתינה ג"כ השליחות בטלה מן התורה והנתינה אינו כלום

מיהו לפמש"כ לעיל והבאנו דעת הסוברים שהובא בחי' הרשב"א דס"ל לחלק בין כתיבה לנתינה דדוקא אם הי' מטורף בשעת כתיבה אז אין כותבין אבל אם הי' שפוי בשעת כתיבה אף שנטרפה דעתו בשעת נתינה נותנין וכמו שבארנו לעיל שיטתם בארוכה, א"כ אין לנו ראי' כלל שהטור חולק וס"ל דגם בנתינה השליחות בטלה ואדרבה מלשון הטור שכתב אין כותבין ולא זכר כלל לנתינה נראה להיפך שעיקר הקפידא הוא הכתיבה אבל בנתינה לא איכפת לן כלל, והוא באמת קאי בשיטת התוס' שהביא בחי' הרשב"א הנ"ל שמחלקים בין כתיבה לנתינה, וכן היא כפי הנראה דעת הרא"ש בפסקיו פ' מש"א וכמו שהבאתי לעיל בשם הק"נ א"כ אדרבה הטור הוא עומד בשיטת אביו הרא"ש שנראה מדבריו שעיקר הקפידא רק על הכתיבה ולא על הנתינה, ושוב ראיתי בב"ש (סי' קכ"א הנ"ל סק"ה) שכתב וז"ל ''ואם לא הי' שפוי בשעת הנתינה י"ל גם הטור מודה עכ"ל, הנה גם הוא ז"ל מחלק בדעת הטור בין כתיבה לנתינה, וס"ל שהטור מודה שאם הי' שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה נטרפה דעתו מודה לדעת הרמב"ם שאין הגט פסול אלא מדרבנן, ואני אומר דלדעת הטור גם מדרבנן אינו פסול אם הי' מטורף בשעת נתינה וכדעת התוס' שהביא הרשב"א