מרחשת חלק ב שיג

ולכאורה יש לנו ראי' להיפך ממשנה מפורשת בגיטין (פ' א') בכתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' וכו' ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מתייבמין הרי שצריכה חליצה גם מאחיו של ראשון אף שהגט אינו פסול אלא מדרבנן כמו שכ' התוס' שם ד''ה וצריכה, יעו"ש, אבל באמת אין זה ראי' דהתם לר"מ קאי דס"ל דתצא והולד ממזר א"כ ס"ל אפי' בדיעבד אם נשאת תצא ולא מהני הגט בזה ודאי גם אם מת אסורה להנשא לשוק כיון שהגט פסול אפי' בדיעבד אבל לדידן דקימ"ל שהיכא שהגט פסול מדבריהם אם נשאת לא תצא אפשר דבזה לענין איסור יבמה לשוק מותרת להנשא אפי' לכתחלה

ושם (ע"ח ב') את לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וכו' הוי עובדא ואצרכוה חליצה, הרי אף דהא דבעי מטי גיטא לידה אינה אלא משום גזירה מ"מ לא התירו יבמה לשוק בלא חליצה א"כ מוכח בהדיא אף שאם אינה צריכה גט שני אלא מדבריהם מ"מ לא הותרה לשוק בלא חליצה

מיהו גם מכאן אין ראי' לפי דעת התוס' שם ד"ה את דהא דבעינן מטי לידה אינה אלא בזרק לה ברשו"ה, וכיון דעיקר הא דמהני בזרק לה גט ברשו"ה קרוב לה אינה אלא מדרבנן, ומדאורייתא לא הוי הגט כלל, וא"כ כיון דחכמים אחרונים גזרו דלא ליעבד עובדא הדר הו"ל דאורייתא, וכן היא באמת דעת הרמב"ם דהך לא תעביד עובדא אינו אלא בזרק לה ברשו"ה יעויין בדבריו (פ"ה מה"ג הי"ג) ויעויין בכ"מ שם מה שהביא בשם הר"ן ותמצא כדברי, ואף שמדברי הרמב"ן בחי' לגיטין שכתב ליישב לדעת ר"ח דאפי' זרק לה בתוך חצרה לא משתריא לעלמא עד דמטא גיטא לידה הא דתיחוד ותפתח הוא כדי לפוסלה על היבם ויהי' מוכרח לחלוץ לה, הרי מבואר להדיא דאפי' במקום שאין הגט פסול אלא מדרבנן אפ"ה צריכה חליצה, וכן מתבאר עוד מחי' הרשב"א (ס"ג ב' ד"ה א"כ) דלמ"ד אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה משום חצירה הבאה לאחר מכאן דבר תורה כשר והוי גט פסול מדבריהם וחולצת ולא מתייבמת א"כ מבואר ג"כ דצריכה חליצה בנתגרשה בגט פסול מדבריהם מ"מ אין לנו ראי' שגם לדעת הרמב"ם ז"ל הוא כן ויש לנו לומר דהרמב"ם ס"ל דהיכי שהגט פסול מדבריהם שפיר מותרת במקום יבם להנשא לכתחלה לשוק

מעתה לא קשיא כלל מה שעמדנו עליה לדעת הרמב"ם דגוסס לאו בר גירושין הוא א"כ הא דהניחו כשהוא גוסס שאין נותנין בחזקת שהוא קיים דתיפוק לי' אפי' הוא קיים לאו בר גירושין ואפי' מסרו לשליח בשעה שהי' בריא מ"מ מדרבנן מיהו פסול לדעת הרמב"ם ז"ל כמו בשוטה, אולם לפי האמור דבמקום שהגט פסול מדבריהם מותרת היא להנשא לשוק בלא חליצה אפי' לכתחלה א"כ א"ש דבהניחו גוסס שעיקר החשש הוא משום איסור יבמה לשוק בזה שאם היינו מעמידים אותו בחזקת שהוא קיים בשעת נתינת הגט היתה שפיר מותרת אפי' לכתחלה בלא חליצה כיון שאין הגט פסול רק מדבריהם, משא"כ הא דנשתטה שאין כותבין ונותנין שהוא להתיר איסור אשת איש לעלמא בחיי הבעל בזה הגט פסול מדבריהם ואסורה להנשא ושפיר הוצרכו לומר דבגוסס אין מעמידים אותו בחזקת שהוא קיים כדי לאוסרה לשוק להנשא בלא חליצה

מיהו אכתי לכאורה תקשה א"כ מאי מקשה הש"ס לרי"ו דס"ל אין כותבין ונותנין מהא דשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי שכותבין ונותנין והא התם ששחט בו שנים סופו למות כדאמרינן התם חי הוא וסופו למות ומעידין עליו ועיקר החשש הוא במקום יבם, וא"כ במקום יבם שפיר מותרת אפי' לכתחלה כיון שאין הגט פסול לדעת הרמב"ם ז"ל רק מדרבנן, ושפיר כותבין ונותנין במקום יבם

אולם באמת אין זו קושיא כלל דעד כאן לא כתבו להתיר להנשא לכתחלה במקום יבם בגט פסול מדבריהם הוא דווקא בדיעבד בשכבר נתגרשה שכבר הותרה לשוק מדאורייתא בזה אמרינן דרבנן לא גזרו באיסור לאו דיבמה אפי' לכתחלה, אבל במקום שעדיין לא נתגרשה והיא אשת איש דאורייתא בזה ודאי לא התירו חכמים לגרשה לכתחלה בגט פסול מדבריהם, וא"כ שפיר פריך הגמ' משחט בו שנים שאם הי' הגט פסול אפי' מדבריהם לא היו מתירים לכתחלה לכתוב וליתן אפי' במקום יבם, וזה ברור, ומה שצריך בגוסס לומר שאין מעמידין אותו בחזקת שהוא קיים תיפוק ליה שלכתחלה אין נותנין אפי' במקום יבם, היינו שצריך הא דלא הוי בחזקת שהוא קיים אפי' בדיעבד שכבר נתנו לה אעפ"כ אין מתירין אותה בלא חליצה, והוא פשוט

אבל לפ"ז תתעורר עדיין קושית הרשב"א שהבאתי למעלה על דעת הפוסקים דגוסס לאו בר גירושין הוא מהאי עובדא דשכ"מ (ע"ז ב') דתיחוד איהי ותפתח דמשמע שהי' השכ"מ גוסס ואעפ"כ הוי גיטו גט וכתבנו למעלה לתרץ ע"פ מש"כ הר"ן דמיירי שמסר אתמול ליד השליח בשעה שהי' בריא, ולפי דברינו הא הגט פסול מיהא מדרבנן ולכתחלה אין מגרשין בגט פסול מדבריהם אפי' במקום יבם ואיך אמרו שם תיחוד איהי ותפתח והתירו אפי' לכחתלה לגרש בגט זה

והנה לפמש"כ לעיל בשם הרמב"ן בחי' שכ' ליישב דעת ר"ח, דאפי' זרק לה בתוך חצירה לא משתריא לעלמא עד דמטא גיטה לידה הא דתיחוד איהי ותפתח הוא כדי לפוסלה על היבם ויהי' מוכרח לחלוץ לה א"כ לק"מ דאפי' הגט פסול מדבריהם מ"מ היא אסורה ליבם ויהי' מוכרח לחלוץ לה שזו לבד היתה כוונתו וא"ש

מיהו באמת אין אנו צריכין לכ"ז, והא דהניחו כשהוא גוסס דמשמע שאם הי' בחזקת קיים היו נותנין, והא הגט פסול מיהא מדרבנן כיון שהוא גוסס בשעת נתינה, א"ש ולא קשיא כלל, דהנה הר"ן בפרק מי שאחזו הביא ג"כ דעת רבינו יואל דגוסס לאו בר גירושין הוא והא דהניחו כשהוא גוסס דמשמע דטעמא משים שאין מחזיקים אותו בקיום הא ידעינן בו שהוא עדיין חי נותנין כתב הר"ן דה"פ שאם נתנו לשליח קודם שהוא גוסס ולא הספיק ללכת עד שנעשה גוסס אינו יכול ליתנו בחזקת שנתרפא משום שאין רוב גוססין לרפואה ולחיים אלא למיתה ולא נתרפא אלא עדיין גוסס הוא או מת עכ"ל הר"ן. והנה לכאורה יש סתירה בדברי רבינו יואל שהביא הרא"ש קדושין פע"י בשמו למה שהביא הר"ן בשמו, דלפי דברי הרא"ש משמע שאם הי' גוסס הי' יכול השליח למסור הגט לאשתו משום שעשאו שליח מקודם, ולפי הדברים ששם הר"ן ז"ל בפיו נראה שהטעם הוא משום שאם לאו רוב גוססין למיתה הייתי אומר שנתרפא אבל אם הי' גוסס אז לא הי' יכול השליח לגרש אף אם נעשה שליח מקודם, והדבר מתמיה איך הרא"ש והר"ן סותרים זא"ז בעדותם בדברי רבינו יואל, שנוח קשה לשמוע מש"כ הר"ן דמשו"ה צריך לומר דרוב גוססין למיתה דאלא"ה הייתי אומר דנותנין בחזקת שנתרפא, ואם גוסס אינו בר גירושין איך היינו אומרין מספק להוציאו מחזקת גוסס ולאמר שנתרפא והוא בריא נגד חזקת א"א, ואפי' היינו אומרין רוב גוססין לחיים ולרפואה ג"כ לא הי' אפשר להתירה לעלמא דעכ"פ י"ל סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והיתה אסירה לעלמא

אבל באמת נראה שתירוץ הרא"ש ותירוץ הר"ן בשם רבינו יואל שפה אחת ודברים אחדים המה ומה שכיסה זה גלה זה, דלתירוץ הר"ן קשה כמו שכתבנו איך מספק שנתרפא נוציא את זו לשוק הא הוי ספק דאורייתא ולזה באמת צריך לומר כמו שכתב הרא"ש משום שעשאו