מרחשת חלק ב שיב

בר דעת הוא ואיך מקריבים עליו חטאת ואשם משום שיש לפרש דהאי חטאת ואשם היינו חטאת ואשם מצורע דמחוסרי כפרה א"צ דעת כדאיתא בנדרים שהבאתי והכי משני בנדרים שם למ"ד כהני שלוחי דידן נינהו אמאי מקריב עליו דם חטאתו ודם אשמו, דהיינו דם חטאת מצורע ודם אשם מצורע, והירושלמי דלא משני התם על קושיתו דרי"ו על רי"ו דהא דקאמר רי"ו דגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ואשמו, דהיינו דם חטאת ואשם מצורע, משום דהירושלמי ס"ל כר"ש בר אביי בבבלי נדרים שם דסתם חטאת ואשם משמע דבכל חטאת ואשם קאי ואפי' בחטאת חלב כמ"ש הר"ן שם, ומה שלא הביא הרמב"ם ז"ל החילוק בין חולה לגוסס בחטאת ואשם דמחוסרי כפרה היינו משום דבגמ' גיטין (כ"ח ב') מוקמינן הא דשולח חטאתו בחטאת העוף דבשאר חטאת בעי סמיכה וא"כ בחטאת ואשם מצורע שצריך סמיכה בלא"ה אי אפשר להקריב, ואף שאפשר בקרבן נשים מ"מ הרמב"ם ז"ל לא הביא החילוק משום דמיירי בכל חטאת ואשם ואם הי' מביא חילוק זה הי"ל להאריך *) ולבאר חילוקי הדינין בין חטאת לחטאת ואין דרכו של רבינו להביא דבר שלא נתבאר בגמ' וסמך עצמו על המעיין

ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת ובררנו שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגוסס לאו בר דעת הוא ויש לשיטתו זו הרבה ראיות בש"ס בבלי וירושלמי כמש"נ ת"ל, א"כ הא דאמרינן (כ"ח א') במביא גט ממדינת הים שאם הניחו גוסס אין נותנין בחזקת שהוא קיים דמשמע שאם הי' קיים היו נותנין אף דלאו בר דעת הוא ואין גיטו גט ע"כ צ"ל כתי' רבינו יואל ברא"ש קדושין פע"י **) דשם מיירי שנתנו כשהוא ביד שליח בעודו בריא והניחו כשהוא גוסס וע"כ אף שהמגרש לאו בר דעת מ"מ כיון שמינה השליח בעוד הי' בריא שלוחו במקומו עומד ומצי לגרש בשליחותו, יעו"ש הנה מזה מוכרחת שיטת הרמב"ם ז"ל לטעמיה שלא בטלה השליחות כשנעשה דעת המשלח מטורפת כל שמינה אותו לשליח בעוד הי' שפוי בדעת

ובזה יש לדחות ראיית הרשב"א בחידושיו לגיטין (ד' ע' ב' ד"ה ולענין גוסס) שהביא ראי' דגוסס בר דעת הוא מעובדא דבפרק הזורק (ע"ז ב') דההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא אספיק למיתביה ניהלה למחר תקיף עליה עלמא טובא אתו לקמיה דרבא אמר להו ליקניי' ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא אלמא מדאמרינן תקיף עליה עלמא טובא עד שהיו מתיראין שמא לא יעבור השבת והוא מת ולא יכול ליתן והוצרכו להקנות לה הבית בשבת בודאי גוסס הי' ואעפ"כ מתנתו מתנה וגיטו גט ויעו"ש, אולם לפי האמור דבנותן לשליח מקודם בשעה שאינו גוסס שפיר דמי ויכול השליח לגרש אפי' בשעה שהוא גוסס לא קשיא מידי לפמש"כ הר"ן ר"פ הזורק שם דעובדא דהכא מיירי דגט זה לא הי' בביתו של שכ"מ אלא בביתו של השליח שהוא עשה שליח מערב שבת לתת גט לאשתו והגט הי' עדיין בבית השליח וכו' יעו"ש שהוכרח לומר כן מכח קושיא, וא"כ כיון דמיירי שכבר נמסר הגט לשליח בשעה שהי' שפוי וא"כ שפיר מצי לגרש וכמו שכתב רבינו יואל וא"ש

מיהו אף שכנים אנו בשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כדעת רבינו יואל, בכל זה אין זה מספיק לדעתו ז"ל שהרי הגט מיהא פסול מדרבנן היכי שנטרפה דעת המגרש בשעת הגירושין לפ"מ שהעלינו לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל שאינו מחלק בין כתיבה לנתינה ואם הוא לאו בר דעת בנתינה ג"כ פסול מדרבנן וא"כ אכתי גם בגוסס אם הוא גוסס בשעת נתינה הגט מיהא צ"ל פסול מדרבנן

והי' נראה בזה לכאורה ע"פ מה שנסתפק בתשו' ברית אברהם (סי' ק') בכל פסולי גט של דבריהם דקימ"ל אם נשאת לא תצא, א"כ ביבמה לשוק דהוי רק לאו אפשר דלא גזרו אף לכתחלה ואם מת מותרת לשוק אפי' לכתחלה אם נתגרשה בגט שאינו פסול אלא מדרבנן, ויעו"ש שלא החליט דבר זה ולא עלתה בידו להביא ראי' ברורה לזה

וקצת ראי' הי' נראה לי לצד ספיקו של הברי"א שא"צ חליצה במקום שאין הגט פסול אלא מדבריהם מלשון הש"ס גיטין (ס"ג ב') בהא דחזרה שליחות אצל הבעל וכו' מספקא נמי לדידן הו"ל דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת, ולכאורה תמוה מה תפס הדין לענין חליצה ולא לענין לינשא מחיים כמו בסמוך שם אצרכיה גט מחיים וחליצה לאחר מיתה, אמנם אם נאמר דהיכי שאין הגט פסול אלא מדרבנן בזה במקום יבם לשוק מותרת להנשא אפי' לכתחלה א''ש, די"ל משום דס"ל דמדרבנן בלא"ה פסול הגט התם משום שאין אשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה ומשום חצרה הבאה לאחר מכאן (ואף למ"ד משום בזיון דבעל יש מי שאומר דג"כ אין הפסול רק משום גזירה כמש"כ הרשב"א בחי' שם) וע"כ לענין לינשא לכתחלה מחיים בלא"ה היתה אסורה ולזאת נקט דהוי דבר שבערוה וחולצת היינו דהוי ספיקא דאורייתא משום שלא חזרה שליחות אצל הבעל, אבל משום פסול דרבנן דחצירה הבאה לאחר מכאן היתה מותרת לשוק בלא חליצה, וא"כ משמע מזה דכל היכי שהגט פסול מדבריהם אם מת היא מותרת לכתחלה להנשא לשוק וא"צ חליצה

ולכאורה שוב ראיתי שדברי הרמב"ם ז"ל נכונים ונחמדים גם בלא זה בהקדם קו' התוס' גיטין (כ"ח ב') ד"ה אבל חטאת העוף לא ליעול חולין בעזרה הא חטאת העוף באה גם הספק ויעו"ש שנדחקו בזה, ואני אומר שמכח קו' זו הוכיח רבינו דינו פי"א מה' שגגות ד"ב שזה שחטאת העוף באה על הספק אינו אלא בשל מחו"כ אבל מי שאינו מחו"כ אינו מביא חהע"ו מספק, ולפ"ז מיושב היטב קושי' התוס' דהא דמוקמינן הכא משנתינו בחטהע"ו היינו בשאינו של מתו"כ שזו אינה באה מספק ע"כ צריך להשמיענו שגם בזה מעמידים בחזקת שהוא קיים ול"א לא ליעול חולין בעזרה, אבל בחטהע"ו של מחו"כ בזה לא מיירי מתניתין שבזה גם אם ספק הוא היו ג"כ מקריבין כקו' התוס', מעתה א"ש הכל דכיון דבחטה"ע דבעלמא ולא של מחו"כ עסקינן הא בזה הא באמת צריך דעת כמו כל חטאות וא"כ בגוסס בלא"ה אין מקריבין אף שהוא קיים משום שאינו בן דעת וכאמור, וזה ברור ונכון: **) ויעו"ש שהביא בשם התוס' שהוכיחו שגוסס בר דעת הוא מהא דאיתא בערכין או' ב') דגוסס נודר ומעריך (והיינו לפי הבנתם דדברי ר' יוסי שם נודר ומעריך קאי גם על גוסס דלעיל מיניה ולא על יוצא ליהרג לבד כדעת הרמב"ם ז"ל) ובתוס' דחו ראי' זו דנדר והקדש שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והרא"ש כתב ע"ז דזה לאו כלום הוא שהרי לדבריהם גם במסירתו להדיוט לאו כלום הוא דחשוב כמת יעו"ש, ולולא דבריהם הייתי אומר סברא מחודשת דנדרים והקדש שאני דמופלא סמוך לאיש ג"כ נודר ומקדיש, אף שבכל התורה כולה לא חשוב בר דעת עד שמלאו לו י"ג שנים והביא סימנים. ורק לענין נדרים והקדש רבתה תורה דגם מופלא סל"א נדריו והקדשו הקדש כל שיודע לשם מי נדר והקדיש א"כ חזינן דלענין נדרים סגי בדעת קלישתא, ולפ"ז נוכל לומר דגם גוסס הא דלא הוי בר דעת הייני שאין לו דעת שלימה לשאר דינים שבתורה אבל דעת קלישתא מיהו אית ליה ולענין נדר וערכין סגי בהכי כמו מופלא הסל"א: