מרחשת חלק ב שיא

שוטה ג"כ אין הגט פסול אלא מדרבנן, וע"כ ס"ל שמועלת שליחותו שנעשה בשעה שהי' שפוי גם על הכתיבה, ולא ס"ל הני סברות שכ' למעלה בשיטת הסוברים לחלק בין כתיבה לנתינה והר"מ ס"ל דמדאורייתא גם לכתיבה כשר, וע"כ נאמר בטעמו דס"ל כמ"ש לעיל דיש שליחות בכתיבה וע"כ נחפסת תורת שליחות בכתיבה *), וע"כ שפיר השליח עומד במקומו דבר תורה, וגם מצד שאינו ראוי לגירושין ואינו לשמה ג"כ ליתא כיון דמיירי שעשאו שליח על הנתינה ג"כ א"כ כבר ראוי לגירושין ע"י השליח שעומד במקומו וא"כ ממילא גם הכתיבה כשרה משום דהוי לשמה, וע"כ לדידיה זה שהגט פסול הוא רק מדבריהם שלא יאמרו שוטה בר גירושין הוא אבל מדאורייתא הגט כשר כיון שנעשה שליח מקודם על הכתיבה ועל הנתינה שפיר השליחות מתקיימת על שניהם אף בשעת שטותו וממילא הוי גם הכתיבה לשם גירושין וכמש"נ

ולפ"ז ממילא מוכח דלדעת הרמב"ם ז"ל גם בהי' שפוי בשעת כתיבה ונשחטה בשעת נתינה ג"כ הגט פסול מיהא מדרבנן כיון דס"ל דמדאורייתא הוא כשר גם בכתיבה וע"כ משום דס"ל דיש תורת שליחות בכתיבה והוי ג"כ לשמה ולשם גירושין ורק רבנן גזרו משום שלא יאמרו וכו' וא"כ לדידיה אין סברא לחלק בין כתיבה לנתינה וגם אם הי' שפוי בשעת כתיבה ונשתטה בשעת נתינה ג"כ אין נותנין מדבריהם משום שלא יאמרו וכו'

ונראה שיצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה שאין השליחות מתבטלת בהשתטות המשלח מירושלמי שהבאתי לעיל דקאמר נתן לה גיטה ואמר לה לא יהא גט אלא למחר (תפלוגתא דרי"ו ור"ל) ואחזו קורדייקוס תפלוגתא דרי"ו ור"ל ואם נאמר דטעם הא דאין כותבין ונותנין הוא משום שבטלה השליחות בשטות המשלח א"כ איך קאמר הירושלמי דלמ"ד אין כותבין ונותנין הכ"נ בנתן לה גיטה שאין הגט חל בשעה שאחזו קורדייקוס ומאי ראי' הוא זה, דשם הטעם משום שנתבטלה השליחות של המשלח בשעה שאחזו קורדייקוס כיון שאינו ראוי לגרש שוב גם שליח לא מצי משוי כמו שכ' הפנ"י או משום דכיון שהוא שוטה אינו יכול לעשות שליח אפי' נתמנה מקודם (דשוטה לאו בר שליחות הוא) שאין שליחות לשוטה, אבל היכא שאין כאן שליחות שם באמת א"צ שיהא הבעל ראוי לגרש בשעת חלות הגט ומנלן ללמוד מזה שאם נתן לה הוא עצמו גיטה ואמר שיהא הגט למחר ואחזו קורדייקוס שאין הגט חל משום שהבעל לאו בר גירושין הוא בשעת חלות הגט. א"ו שהירושלמי ס"ל דשליחות המשלח באמת לא בטלה כלל בשטות המשלח דכיון שנעשה שליח מקודם השליח במקומו עומד ועושה שליחותו, והא דקאמר במי שאחזו קורדייקוס שאין כותבין ונותנין הוא מטעם דס"ל שצריך שיהא הבעל בר גירושין בשעת חלות הגט ולא משום שנתבטלה השליחות וע"כ שפיר קאמר באומר לא יהא גט אלא למחר ואחזו קורדייקוס דלמ"ד אין כותבין ונותנין אין הגט חל, וס"ל להירושלמי כמו שכתבתי לעיל בטעמו דכיון דבעינן נתינה לשמה צריך שיהא הבעל בר גירושין בשעת חלות הגט וכמו שנת'

וא"כ כיון שמוכח מירושלמי שאין השליחות מתבטלת בשטות המשלח א"כ לדידן נמי הכי אף בתלמודן שמביא מחלוקת רי"ו ור"ל, שלפי גמרא שלנו אי אפשר לפרש מחלוקת רי"ו ור"ל שאין הגט חל מצד שאין הבעל ראוי לגירושין דהא כבר הוכחנו לעיל מגמ' ב"ב (קל"ז א') שא"צ שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגט, וא"כ ע"כ מחלוקת רי"ו ור"ל מתפרשת בביטול שליחות בשטות המשלח ולא משום שצריך בר דעת בשעת חלות הגט, מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון שמוכח מירושלמי שאין השליחות מתבטלת בשטות המשלח ע"כ גם תלמודן הכי ס"ל ומה שאין כותבין ונותנין הוא רק מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין הוא, אלא שהירושלמי מפרש לה משום שצריך שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגט והיינו משום דבעי נתינה לשמה אבל תלמודן דלא ס"ל הכי דבעי נתינה לשמה הא דאין כותבין ונותנין הוא רק מדרבנן שלא יאמרו וכו'

ונראה עוד דמקור מקומו טהור של הרמב"ם ז"ל שאין השליחות בטלה כשנעשה דעת המשלח מטורפת הוא משום דאזיל לטעמיה כפי שנראה מדבריו בפ"א מה' ערכין, שבהלכה י"ג (שם) כתב דין הגוסס והיוצא ליהרג שאין להם דמים ולא ערך ובה' י"ד כתב רק דין היוצא ליהרג שהעריך אחרים ושבק לגוסס דקאי גם ביה נראה מזה דס"ל דגוסס אינו יכול להעריך משום שאינו בר דעת, או משום דחשוב כמת, וכדעת רבים מהפוסקים דס"ל דהגוסס אין בדבריו כלום דאין מתנתו מתנה ואין גיטו גט, ויעוי' במל"מ ובלח"מ שהוכיחו מכאן שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל

ויש לנו ראיות מוכיחות לדעת רבינו והעומדים בשיטתו דגוסס לאו בר דעת הוא מירושלמי גיטין הנ"ל דמקשה התם ממילתיה דרי"ו דס"ל הפריש קרבן ונשתטה נדחית חטאתו אהא דס"ל לרי"ו הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ודם אשמו, ומשום זה מחליף שם הירושלמי שיטתו יעו"ש, הרי דהירושלמי משוה דין גוסס לדין שוטה, ועי' בשי"ק שהעיר בזה ובאמת מכאן ראי' ברורה דגוסס לאו בר דעת הוא

ובפסחים (צ"ח א') רב שרביא אמר לעולם דמית לאחר חצות וכגון שהי' אביו גוסס בחצות יעו"ש וברש"י, ומזה משמע ג"כ דגוסס לאו בר הקרבת קרבן הוא ע"כ לא חשוב הפסח דחוי ולא קבעתו חצות, דאם נאמר דבר הקרבת קרבן הוא אמאי לא קבעתו חצות, ואין לומר משום דגוסס אינו ראוי לאכול כזית וע"כ הוי כחולה או זקן שאין יכולים לאכול כזית, א"כ למה נקט גוסס הול"ל כגון שהי' אביו חולה, א"ו דעיקר הטעם הוא משום דגוסס לאו בר הקרבת קרבן הוא שאינו בר דעת ובפסח בעינן דעת בעלים ושיהו בני דעת כדאיתא בנדרים (ל"ו א') יעו"ש וע"כ נקט גוסס אפי' למ"ד דלא בעינן גברא ראוי לאכילה יעו"ש פסחים (ע"ח ב') וברש"י שם ד"ה ור"נ היא

ובזה נבין דרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל שבפ"ו מה' גירושין (הכ"ח) במביא גט ממדינת הים כתב החילוק בין חולה לגוסס דגוסס אין נותנין לה בחזקת שהוא קיים, ובפ"ט מה' תרומות (ה"ג) לענין בת ישראל לכהן כתב שאם הי' בעלה גוסס כשהניחה אותו אינה אוכלת בתרומה, אבל לענין הקרבת חטאתו בחזקת שהוא קיים בפ"ד מה' פסולי המוקדשין (הי"ד) לא הביא רבינו החילוק שבין חולה לגוסס וכבר עמדו בזה הלח"מ (פ"ו מה"ג) והמל"מ (בפ"ד מה' פה"מ הנ"ל) ונשארו בצ"ע

אכן לפ"מ שנתבאר שדעת הרמב"ם ז"ל שגוסס לאו בר דעת הוא מיושב בפשיטות מה שלא הביא בשולח חטאתו ממדה"י דבגוסס אין מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים, דבהניחו גוסס בלא"ה אין מקריבין אף אם קיים הוא משום שאינו בר דעת ובחטאת בעינן שיהא בר דעת בשעת הקרבתו דבהפריש קרבן ונשתטה נדחית חטאתו כדאיתא בזבחים (י"ב ב') וכמ"ש בירושלמי שהבאתי דלרי"ו אין זורקין עליו מדם חטאתו ודם אשמו

והא דאיתא ריש מס' שמחות דהגוסס הוא כחי לכל דבריו וזורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו אין קושיא מכאן לדעת רבינו ולהפוסקים דס"ל דהגוסס לאו בר *) וכן היא באמת דעת הרמב"ם שצריך שליחות בכתיבה כמו שכתבו האחרונים באה"ע (סי' קכ"ג):