מרחשת חלק ב שי

אבל לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי נתינה לשמה ל"ב כמבואר שם דמה"ט מוקי מתניתין דשנים שנתערבו כר"מ, וא"כ מאי קשיא ליה לר"ז דילמא משנתינו כר"מ דע"ח כרתי וכסתמא דסו"פ הזורק, ומאי הוצרך ר"א שם דדחי לומר הא מני רבנן היא ואמאי ל"א הא מני ר"מ היא, ובפרט לפי דברי התוס' (שם ע"א) ד"ה האומר שכתבו דאם גרסינן גט זה אתי מתניתין כר"מ א"כ בלא"ה מתניתין כר"מ היא ולר"מ יש לחלק בין כתיבה לנתינה דחתימה לשמה בעי ונתינה לא בעי, א"ו מוכח מכאן שאין לחלק כלל בין כתיבה לנתינה וכדעת הסוברים שאף בנתינה צריך שיהא הבעל שפוי בשעת נתינה

אולם לפ"מ שהעלינו לעיל בטעם שני לשבח לחלק בין כתיבה לנתינה, דלר"מ כיון דע"ח כרתי נתפסת גם על הכתיבה וחתימה תורת שליחות א"כ לק"מ דאדרבה כיון דמתניתין ר"מ היא שוב אין לחלק בין כתיבה לנתינה ולהיפך דלכתיבה ג"כ א"צ לר"מ שיהא הבעל שפוי בדעת בשעת כתיבה, וא"כ א"ש דיוק ר"ז דכתבו ג"כ הוי אשמעינן דאין גט לאח"מ דשפוי בדעת ל"ב גם בשעת כתיבה, א"כ הא דלא מהני ולא יתנו לאח"מ הוא רק מטעם שאין גט לאח"מ והוא נכון לענ"ד

זאת תורת העולה מתוך דברינו הנ"ל דטעם הסוברים הנ"ל דבכתיבה לא מהני השליחות דמקודם הוא מכח שני הטעמים הנ"ל, חדא משום דבעינן לשם גירושין וכל שהבעל הוא שוטה ואינו ראוי לגירושין שוב הוי הכתיבה שלא לשמה, וזה הטעם יספיק רק באם עשאו שליח על הכתיבה לבד ולא על הנתינה שאז חשוב הבעל לאו בר גירושין כיון שנשתטה ולא עשה שליח מקודם על הנתינה, וטעם השני משום שאין נתפסת תורת שליחות על הכתיבה וע"כ בשוטה שאין דעתו כלום לא חשובה הכתיבה לשמה כיון שאין כאן הסכמת הבעל ודעתו ולפ"ז גם אם נעשה שליח מקודם על הנתינה ג"כ לא מהני ושני הטעמים נכונים המה לענ"ד

והנה הרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין שם הקשה ע"ד הסוברים שא"צ שיהא הבעל בר דעת בשעת נתינה מדברי הירושלמי (ר"פ משא"ת ה"א) דמייתי התם מחלוקת רי"ו ור"ל באחזו קורדייקוס וז"ל, נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר תפלוגתא דרי"ו ור"ל זרק לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר תפלוגתא דרי"ו ור"ל עכ"ל, הרי מבואר מלשון הירושלמי דלמ"ד אין כותבין ונותנין צריך שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגט, אפי' אם נתן לה מקודם בשעה שהי' שפוי מ"מ כיון שבשעת חלות הגט אינו בר דעת אין הגט כלום, והרי מוכח שצריך שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגט, וא"כ אפי' עשאו שליח מקודם בשעה שהי' שפוי מ"מ הא הבעל הוא שוטה בשעת חלות הגט ולא מהני כמו בנתן לה הבעל עצמו בשעה שהי' שפוי ואעפ"כ לא חלו הגירושין אם הי' שוטה בשעת חלות הגט, וזה סתירה מפורשת לדעת הסוברים הנ"ל

אבל לפמש"כ בטעמא דהנך סוברים לחלק בין כתיבה לנתינה הוא משום דכתיבה צריך לשמה ואם הבעל שוטה כעת ואינו ראוי לגירושין ע"כ הוי הכתיבה שלא לשם גירושין משא"כ בנתינה שא"צ לשמה, ולפ"ז י"ל דהירושלמי קאי בשיטת ר' ירמי' (בגיטין פ"ו ב') שמצריך נתינה לשמה, וע"כ ס"ל להירושלמי אם הבעל הוא שוטה בשעת חלות הגט ואינו ראוי לגירושין הוי שלא לשמה ולא הוי נתינה ושפיר קאמר הירושלמי למ"ד אין כותבין ונותנין שצריך שתהא חלות הגט בשעה שהוא שפוי משא"כ לדידן דקימ"ל כאביי (שם) דלא בעינן נתינה לשמה ושפיר א"צ שיהא הבעל שפוי בדעת בשעת חלות הגירושין, וכמו שנתבאר

וזה לענ"ד טעם ר"א בשם ר' אבין שם בירושלמי דבעי התם תרם את כריו ואמר לא תהא תרומה אלא למחר תפלוגתא דרי"ו ור"ל יעו"ש ובשירי קרבן הקשה מאי מספקא ליה מהיכי תיתא לן לחלק בין גט לתרומה ויעו"ש שנדחק בזה ואין בחלוקו שום טעם, ולפי האמור היינו דבעי ר"א משום דמספקא ליה דאפשר דוקא בגט אמרינן דלא הוי הנתינה כלום משום דבעי לשמה אבל בתרומה שא"צ לשמה אפשר שהתרומה חלה אפי' אם התורם בשעת חלות התרומה לאו בר דעת הוא שא"צ שיהא הבעל הכרי ראוי לתרום בשעת חלות התרומה, וזהו דבעי ר"א בשם ר"א בטעמו של מ"ד אין כותבין ונותנין אם זה משום דהוי שלא לשמה ואין זה אלא בגט, או בכ"ד צריך שיהא בר דעת בשעת חלותו

ואף שר"א בשם ר"א בירושלמי מספק"ל בטעמו דמ"ד אין כותבין ונותנין וס"ל דאפשר דגם במקום שא"צ לשמה ג"כ צריך שיהא העושה בר דעת בשעת חלות הדבר, מ"מ ס"ל להסוברים בפשיטות דכיון שא"צ לשמה א"צ שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגירושין ויצא להם דבר זה מסוגיית הגמ' דב"ב (קל"ז א') הדר ביה אביי מההיא וכו' דתנן זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאח"מ לא אמר כלום וכ' הרשב"ם מיהו שמעינן מינה דלאחר גמר מיתה קמגרש וה"ה למתנתו דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום, ואם איתא דכל שאינו בר דעת בשעת חלות הגט אין הגט כלום א"כ אפי' עם גמר מיתה ג"כ לא חל הגט הא בשעת גמר מיתה כבר איננו בר דעת, ואפי' למ"ד גוסס גיטו גט מ"מ בשעת גמר מיתה ודאי אינו בר דעת כמו שאמרו בירושלמי כאן ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת קודם מיתתו ואעפ"כ אמרינן דעם גמר מיתה חל הגט וא"כ מוכח שא"צ שיהא בר דעת בשעת חלות הגט ושפיר קאמר הגמ' כאן הדר ביה אביי דאביי לשיטתיה דס"ל דלא בעינן נתינה לשמה (גיטין פ"ו ב') ע"כ שפיר חל הגט אפי' בשעה שאינו בר דעת והכי קימ"ל משא"כ הירושלמי דמספקא ליה קאי בשיטת ר' ירמי' וז"נ לענ"ד

ועיי' בקצוה"ח (סי' ר"נ) שהקשה מסוגיא זו דב"ב הנ"ל לדעת רש"י ור"ח דגוסס לאו בר דעת, ובאמת הקושיא לכו"ע דבשעת גמר מיתה לד"ה לא הוי בר דעת, ויעוי' בספר מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה הט"ז שג"כ עמד בזה ותי' דלא קשה מסוגיא דב"ב (קכ"ז ב') מנכסים שנפלו כשהוא גוסס יעו"ש מה שמחלק בזה, וחילוקו נכון. ואכ"מ להאריך בזה

עלה בידינו לבאר וליישב דעת הסוברים שא"צ דעתא צילותא בשעת נתינה, ולפי דבריהם בעובדא דידן יש להכשיר הגט אף אם הבעל לא הי' שפוי בדעת בשעת נתינה וכמו שנתבאר: ד. מעתה נשובה ליתר השיטות שנאמרו בהלכה זו וראשון תחלה נבאר שיטת הרמב"ם ז"ל פ"ב מה"ג שכתב וז"ל (הט"ו), ''אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הר"ז פסול", ומדכתב ''פסול'' ולא כתב בטל מזה החליטו כל רבותינו האחרונים ז"ל ותפסו בפשיטות שדעת הרמב"ם ז"ל שהגט אינו פסול אלא מדרבנן ומדאורייתא הגט כשר כפי הכלל שהניח לנו הרמב"ם ז"ל (שם ה"ז) שכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים, והטעם ע"כ הא דמדאורייתא הגט כשר הוא משום דכיון שמינה שליח בעודנו הי' שפוי בדעת הרי השליח עומד במקומו לכ"ד ולא נתבטלה שליחותו, ורק רבנן פסלו משום שלא יאמרו שוטה בר גירושין הוא כמש"כ הפר"ח (בסי' קכ"א) יעו"ש שהאריך בזה

והנה ממילא נשמע מזה שהר"מ ז"ל אינו מחלק בין כתיבה לנתינה שהרי כתב שגם אם כתבוהו בשעת שהי'