מרחשת חלק ב שט

ודעתו מסכמת להכתיבה, כללו של דבר דבנתינה שנתפסת בתורת שליחות צריך ביטול בפי' למעשה השליחות וכ"ז שלא בטלה היא ממילא מתקיימת אפי' בלא הסכמת דעת המשלח משא"כ בכתיבה הוא להיפך שצריך הסכמת דעת הבעל וכל שאין כאן הסכמה ממילא אינה מתקיימת אפי' אין כאן ביטול *)

ולפ"ז היינו טעמא בנשתטה שלא מהני עוד שליחותו דמקודם, משום שכל שנשתטה שוב אין כאן במשך זמן הכתיבה דעת מסכמת, שבשעה שהוא שוטה אין דעתו כלום וממילא אין הכתיבה כלום משום שצריך דעת הבעל, ולא דמי לישן דבישן יש דעת בעצם וע"כ כיון שבשעה שהי' ער הי' מסכים להכתיבה וע"כ יש כאן דעת מסכמת גם כשהוא ישן כיון שבר דעת הוא בעצם משא"כ בשוטה והוא ברור

ולפי דברינו דטעמא דלא מהני הכתיבה אף בשנעשה השליח ע"ז קודם שנשתטה הוא משום דליכא שליחות בכתיבה וא"כ לר"מ דס"ל ע"ח כרתי והכתיבה לא בעינן לשמה דאפי' מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר (גיטין כ"ג א') ומה שצריך לשמה הוא בחתימה, לפ"ז נראה דבחתימה לר"מ לכו"ע צריך שליחות אפי' למ"ד לא בעינן שליחות בכתיבה לפמש"כ התוס' (שם כ"ב ב' ד"ה והא) שהקשו אמאי חש"ו כשרין לכתוב את הגט הא לאו בני כריתות נינהו ותי' דלא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות במידי דל"ב שליחות ולא לשם עדות דמידי דשליחות הוא דאמרינן לקמן אין העבד נעשה שליח וכו' או חתימה לר"מ שהיא לשם עדות פריך לעיל בפ"ק גבי גיטין שחותמיהם עכו"ם הא לאו בני כריתות נינהו אבל כתיבה דלא לשם עדות ולא לשם שליחות אין לפסול משום לאו בני כריתות נינהו עכ"ל, ולכאורה צריך ביאור מאי נפק"מ בין ר"מ דס"ל וכתב הוא וחתם צריך ב"כ ולר"א דס"ל האי וכתב אכתיבה קאי א"צ ב"כ, ונ"ל דהיינו טעמא לפמש"כ בעל המאור ביבמות (ל"א ב') דטעמא דבשטר ליכא מפי כתבם הוא משום שנעשה מדעת המתחייב ולא חשוב מפיהן ורק מפי עצמו והן רק נעשין שלוחין בדבר, ולפ"ז ממילא כיון דעיקר מאי דמהני עדותן הוא מכח שנעשין שלוחין להמתחייב ולא חשוב מפי כתבם רק מפי כתבו וממילא מי שאינו בתורת גיטין וקדושין שלא יוכל להעשות שליח בגירושין ממילא ליתא בתורת עדות בגט כיון דעיקר העדות הוא דמהני מכח שליחות, וכיון דלר"מ ע"ח כרתי והם הם עושין הגירושין א"כ בעינן שיהו בתורת שליחות זו דאלא"ה ליכא כאן עדות וליכא כריתות כנ"ל

מעתה מה שמועלת החתימה של העדים הוא בתורת שליחות, וא"כ כיון שיש על החתימה תורת שליחות שוב העדים נעשין שלוחין על החתימה ונתפסת בזה תורת שליחות, וא"כ אם נשתטה אח"כ לר"מ מהני כתיבתן כיון שנעשין שלוחין על החתימה מקודם שוב הם עומדין במקומו וא"צ עוד דעת הבעל והסכמתו וכמו בנתינה, וא"כ זכינו לדין דלר"מ מהני הכתיבה ג"כ אף שנשתטה אח"כ היכי שנעשו מקודם שלוחין על הכתיבה ולא על הנתינה

ובזה תתיישב לנו קושיא עצומה שנתעוררתי עליה ומצאתי אח"כ בחי' הרשב"א שהקשה כן בסוגיין (ע' ב') דמקשה משמואל דאמר שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הר"א יכתבו ויתנו ותניא ראוהו מגוייד או צלוב וכו' הר"א יכתבו ויתנו למה ליה להביא הא דשמואל ליקשי ליה מגופא דברייתא דקתני ראוהו מגוייד או צלוב ומאי צורך להא דשמואל כיהודא ועוד לקרא ויעוי' בחידושיו מה שדחק בזה

ולפי האמור יש לנו לומר דמברייתא גופא לא סגי ליה להש"ס להקשות משום שאפשר להעמיד הברייתא כר"מ דס"ל ע"ח כרתי וע"כ הוא לעשה שליח גם לאחר שנשתטה אם מנוהו מקודם משום דלר"מ יש בזה תורת שליחות וכנ"ל, וע"כ מייתי משמואל ושמואל ס"ל להדיא לקמן (פ"ו ב') כר"א דעדי מסירה כרתי ואעפ"כ אומר דיכתבו ויתנו הרי דכותבין ונותנין אף למ"ד עדי מסירה כרתי דבעינן כתיבה לשמה ולא חתימה ושפיר הוצרך להביא להא דשמואל, וזה כפתור ופרח ת"ל

ועוד הרווחנו בזה ליישב דעת הסוברים הנ"ל דס"ל לחלק בין כתיבה לנתינה ממה שהי' קשה לי לדבריהם מסוגיא דלעיל (י"ג ב') ר"ז לא אמר כר"פ לא מיתוקמא מתניתין בשכ"מ מדקתני האומר תנו גט לאשתי וכו' לא יתנו לאח"מ טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין, ופרש"י דהדיוק הוא מדלא קתני האומר כתבו גט לאשתי לא יתנו לאח"מ ש"מ דאי אמר הכי אפי' מחיים לא יהבינן ואי בשכ"מ אע"ג דלא אמר תנו אלא כתבו נותנין כר"ש שזורי, והנה התוס' לעיל (שם ע"א) ד"ה לא יתנו כתבו וז"ל וקמ"ל דאין גט לאח"מ דאע"ג דבהדיא תנן בפ' מש"א שאין גט לאח"מ הכא איצטריך לאשמעינן דאע"ג שמינה המגרש בחייו השליח לא חשוב להיות כמותו אחר מותו כאלו הוא עצמו קיים אלא חשוב גט לאחר מיתה וכו'' יעו"ש, והשתא אם נאמר לחלק דבנתינה א"צ באמת שיהא בר דעת בשעת נתינה כיון שהשליח קם תחתיו ועומד במקומו ורק בכתיבה צריך, א"כ מאי דייק הש"ס אמאי לא תני כתבו גט לאשתי לא יתנו לאח"מ, דילמא משו"ה תני תנו לאשמעינן דאין גט לאח"מ אף בנתינה דמכתבו אין ראי' דאפשר דיש גט לאח"מ היכי שמינה השליח בחייו, והא דלא מהני בכתבו לא מטעם שאין גט לאח"מ רק דבשעת כתיבה בעינן שיהא המגרש שפוי בדעת אפי' אם חי ומכש"כ דלא מהני באם מת, אבל בתנו שא"צ שיהא הבעל בר דעת בשעת נתינה אפשר שמהני גם לאח"מ וע"כ צריך להשמיענו דגם בנתינה כיון שמת לא מהני ומאי פריך, א"ו מוכח מכאן שאין לחלק בין כתיבה לנתינה כלל ואי צריך שיהא הבעל שפוי בדעת בשעת כתיבה צריך ג"כ בשעת נתינה בלי שום הבדל וחילוק כלל וזו קושיא עצומה לדברי הסוברים כנ"ל

והנה רציתי לתרץ לפמש"כ לעיל בטעם הסוברים לחלק בין כתיבה לנתינה הוא משום דכתיבה בעינן לשם גירושין ונתינה לא בעינן לשמה א"כ אפשר דר"ז דדייק מדלא תני כתבו ס"ל כר' ירמיה בגיטין (פ"ו ב') דבעינן בנתינה נמי לשמה וא"כ שוב אין לחלק בין כתיבה לנתינה, אבל לפי שיטת אביי שם דס"ל דלא בעינן נתינה לשמה א"צ שיהא שפוי בדעת בשעת נתינה ואנן קימ"ל כאביי

אמנם כ"ז אינו שוה לי ואין בזה כדי להעלות ארוכה, דאכתי מה דייק ר"ז, הא מה דס"ל לר"י דבעינן נמי נתינה לשמה אין זה אלא לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי אבל *) ונראה דזהו כוונת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה"ג הכ"ה) בנתיחד עמה אחר שאמר להם לכתוב ולחתום שאינו גט מכח ק"ו אם הגט שניתן לה לידה כשנתיחד עמה נפסל ק"ו לזה שלא נכתב, וכוונתו אם בנתינה שצריך ביטול בפירוש אמרינן מכח שנתיחד עמה הר"ז ביטול להגט אם בעל אח"כ מכש"כ בזה שעדיין לא נכתב שא"צ ביטול בפירוש ורק כל שאין כאן הסכמה ממילא אין הכתיבה כלום ולא הוי לשמה א"כ בנתיחד עמה ודאי הדבר ברור כל שנתיחד שאז אין דעתו והסכמתו למעשה הכתיבה וממילא אין הגט כלום, וניחא ג"כ מה דשם בניתן לה הוי רק הגט פסול לבד וכאן אינו גט כלל, והיינו משום דשם צריך ביטול לנתינת הגט וביחוד גרידא אין לנו ראי' שביטל בפירוש אפי' אם בעל, אבל כאן היחוד גרידא מעיד שדעתו והסכמתו כעת בשעת היחוד אין כאן למעשה הכתיבה וממילא הכתיבה אינה כלום, ויעוי' בהה"מ ולח"מ שם, ודוק בזה, אבל לא יתכן זה לדעת האחרונים בסי' קכ"א שהרמב"ם ס"ל שצריך שליחות בכתיבה, והבן: