מרחשת חלק ב שח

אם נשתטה אח"כ כיון שלא עשאו שליח מקודם על הנתינה ואיננו לפ"ז בר גירושין כעת לגרש אפי' בגט שנכתב בשעה שהי' שפוי, שאיננו ראוי עכשיו לגרש לא ע"י עצמו ולא ע"י שליחו שעכשיו איננו ראוי למנות שליח שהוא שוטה וכיון שאינו ראוי לגרש שוב משום זה חשוב לאו בר גירושין והגט שנכתב אז אף שעשאו מקודם שליח על הכתיבה אינו כלום משום דהוי שלא לשמה כמש"נ, אבל בשעשה מקודם שליח ג"כ על הנתינה א"כ שוב הוי בר גירושין כיון שהשליח עומד במקומו ויכול לגרש גם בשעה שהוא שוטה כיון שנתמנה בשעה שהי' הבעל שפוי א"כ שוב הוי בר גירושין וממילא גם הכתיבה הוי לשמה כיון דהוי בר גירושין כעת ע"י שליח, ומה שכ' הרשב"א בשם התוס' דלא בעינן אלא שיהי' שפוי בשעת כתיבה הוא במקום שלא מינה אותו מקודם שליח על הנתינה ג"כ אז הכתיבה הוי שלא לשמה, ונפק"מ דאפי' אחר שישתפה ג"כ אינו ראוי לגרש בגט זה, אבל אם כבר מנה שליח על הנתינה דיש לו שליח על הגירושין שוב גם הכתיבה כשרה והוי לשמה

אמנם לכאורה ז"א שא"כ איך אמר רי"ו (ע' ב') במי שאמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס שאין כותבין אלא לכשישתפה, והא ע"כ האי כתבו גט לאשתי דקאמר הוא בשעשה שליח על הנתינה ג"כ או משום שאמר בהדיא תנו וכתבו לאו דוקא או דכתבו ותנו קאמר כמו שכ' הרשב"א בתשו' שהבאתי לעיל דאל"כ איך אמר ר"ל כותבין ונותנין היך נותנין והא לא עשה שליח על הנתינה וע"כ בשעשאו שליח גם על הנתינה, וא"כ הדר קשה איך אמר רי"ו שאין כותבין אלא לכשישתפה משום דדמי לשוטה והא בכה"ג שעשה שליח מקודם על הנתינה ג"כ שוב הוי גם הכתיבה כשרה משום דהוי לשמה דחשוב בר גירושין כיון דמינה מקודם שליח על הנתינה, וכאמור

מיהו בזה יש לומר לפמש"כ לעיל דבאומר כתבו במקום שאין כוונתו לצחק אפשר לומר אף אם נאמר דכתבו לאו תנו קאמר מ"מ נותנין משום זכות כל שאין כוונתו לצחק, ולפ"ז יש לומר בההוא שאמר כתבו ואחזו קורדייקוס לפמש"כ הרשב"א בתשו' דמיירי שאמר כתבו ומיד אחזו קורדייקוס א"כ כיון שמיד אחזו קורדייקוס שוב אין ראי' ממה שלא אמר תנו דכוונתו לצחק דמה שלא אמר תנו הוא משום שהחל החולי לבעתו וע"כ לא סיים ותנו, ואף שאין לנו ראי' דמה שאמר כתבו כוונתו ותנו ג"כ משום שבשעה שאמר כתבו בריא הי' ולא היתה כוונתו לכלול באמירת כתבו ג"כ תנו מ"מ אין לנו לומר להיפך שכוונתו לצחק הי' כיון שמה שלא סיים תנו הוא משום שאחזו קורדייקוס, ולפ"ז א"ש מה דאמר ר"ל כותבין ונותנין כיון דר"ל מדמהו לישן ולא הוי שוטה ובר מיעבד שליח הוא א"כ אף דלא אמר תנו ולא עשאו שליח על הנתינה ג"כ מקודם מ"מ זכין לו לאדם שלב"פ ואנו נעשין שלוחין כעת על הנתינה, אבל רי"ו דס"ל דדמי לשוטה א"כ שוב אי אפשר לנו להעשות כעת שלוחיו על הנתינה כיון דשוטה הוא ולאו בר מיעבד שליח הוא, ומקודם בשעה שהי' שפוי לא מינה שליח כיון דמה שאמר כתבו לאו ותנו קאמר א"כ אי אפשר לנו להעשות כעת שליח על הנתינה מצד זכות דשוטה הוא ולאו בר אשוויי שליח הוא, וממילא כיון שאינו ראוי כעת לגירושין לא ע"י עצמו ולא ע"י שלוחו שוב הוי גם הכתיבה שלא לשמה כיון שהבעל איננו ראוי לגירושין ושפיר קאמר רי"ו שאין כותבין משום דהוי שלא לשמה

אבל באמת ז"א דמקשה התם לרי"ו מהא דשחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, וכתבו התוס' לפרש קושית הש"ס משום דהא פשיטא דבשעה שאמר כתבו אכתי דעתי' צילותא היא ולא דמי לאחזו קורדייקוס אבל קודם שיכתוב וינתן יתחלש ויתקלקל ועל שעת נתינה (או כתיבה לדעת הסוברים דרק לכתיבה צריך צילותא) נראה לו לדמות לאחזו קורדייקוס וקשה לרי"ו דאמר אין כותבין ונותנין עד שישתפה יעו"ש ודבריהם מוכרחים בביאור קושית הש"ס, ולפי דברינו דטעמא דרי"ו הוא משום שלא נעשה שליח מקודם על הנתינה בשעה שהי' שפוי א"כ מאי מקשה משחט בו שנים והא התם שאמר כתבו כוונתו ג"כ תנו דהוי מסוכן ובמסוכן כתבו ותנו קאמר כמש"כ לעיל ביישוב קושית התוס' דב"ב ולא משום זכות לבדה, וא"כ נעשה שליח מקודם על הנתינה ג"כ וא"כ שפיר כותבין ונותנין אף שנתקלקל אח"כ כיון שנעשה שליח על הנתינה שוב הוי הכתיבה ג"כ כשרה שבר גירושין הוא

לזה נראה עוד בטעם התוס' הסוברים כנ"ל, דהנה למעלה תמהני טובא וכנגע נראה לנו בדבריהם כאלו אזלו בתר איפכא שהרי הסברא מחייבת שיותר יהא צריך להיות שפוי בדעת בשעת נתינה כיון שצריך שליחות ואם אינו בר דעת לאו בר מיעבד שליח הוא ושליחות הנתינה בטלה, משא"כ בכתיבה שא"צ שליחות לדעת הרבה פוסקים, וכעת ראיתי שנהפוך הוא והיא הנותנת שמה שא"צ שליחות בכתיבה גורמת שצריך שיהא בר דעת בשעת כתיבה, והיא היא באמת דעת הסוברים שס"ל שצריך דעתי' צילותא בכתיבה ולא בנתינה הוא משום שא"צ שליחות בכתיבה וטעמא דמילתא דדוקא בנתינה שצריך שליחות ומועלת שליחות שהתורה אמרה ושלחה מלמד שהאיש עושה שליח (קדושין מ"א א') וע"כ כיון שצריך שליחות הרי נתפסת בזה ג"כ תורת שליחות והרי השליח עומד במקומו דשליחות מילתא אלימתא וכל שעשה שליח אף אם אח"כ מתחרט הוא בלבו על השליחות ואיננו רוצה שיהא עוד שליח מ"מ אין השליחות מתבטלת כל זמן שאין הוא מבטל השליחות בפירוש וגם אם גלה דעתו לבטל השליחות קימ"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא (גיטין ל"ד א') ויעוי' עוד תוס' שם (ל"ב א' סוד"ה מהו) וגם בביטל בפי' נחלקו רי"ו ור"ל (קדושין נ"ט ב') אם אתי דבור ומבטל דבור, אלמא מכ"ז שאין השליחות מתבטלת כ"ז שלא ביטלה בפירוש, ואין הטעם הא דהשליחות מתקיימת כ"ו שלא בטלה הוא משום דעדיין דעתו מסכמת להשליחות ורוצה הוא בכ"ע ובכ"ש בשליחותו, שהרי גם אם גלה דעתו לבטל השליחות אין היא מתבטלת אף דודאי אין דעתו מסכמת עוד להשליחות, א"ו שהשליחות ממילא מתקיימת כ"ז שלא בטלה ומשעת מינוי השליחות ואילך א"צ קיום בפועל והסכמה מדעתו להשליחות, וע"כ זהו טעם האומרים שכל שמנה שליח בשעה שהי' שפוי בדעת השליחות מתקיימת אף לאחר שנעשה שוטה אף שמשעה שנעשה שוטה שוב אין כאן דעת כלל שתהא מסכמת מכאן ואילך למעשה השליחות ואין כאן הסכמה כלל מ"מ כיון שיש בזה תורת שליחות והשליח עומד במקום המשלח שוב אין צריך דעת המשלח והסכמתו משום שכבר נמסרה לשליח והוא עומד במקומו כ"ז שלא הי' ביטול בפירוש להשליחות, וכל זה בנתינה שיש בה תורת שליחות אבל בכתיבה הוא להיפך כיון שא"צ שליחות דס"ל וכתב אסופר קאי שוב אין נתפס בו גם תורת שליחות, וכיון שמ"מ צריך דעת הבעל שעי"ז הוא נכתב לשמה בזה אין על הכתיבה חלה תורת שליחות כדי שיהא צריך ביטול להשליחות בפירוש שמתחלה אין כאן שליחות, ובזה ממילא צריך למעשה הכתיבה דעת מסכמת של הבעל וכל שאין כאן דעת בעל מסכמת אין הכתיבה לשמה, ובכתיבה גם אם גלה דעתו שאינו רוצה ממילא הכתיבה אינו כלום אף אם לא ביטל בפירוש משום שצריך הסכמתו וכל שאינו רוצה שוב אין כאן הסכמה וממילא אין הכתיבה כלום, וע"כ בכתיבה צריך הסכמת דעתו לכל משך זמן הכתיבה ומה שנעשה שליח מקודם לא מעלה ולא מורדת שאין כאן תורת שליחות, ומה דמהני שליחותו קודם הכתיבה לכל משך זמן הכתיבה וא"צ בכל עת לומר שמסכים הוא להכתיבה הוא משום שמעמידין אותו על חזקתו שאינו מתחרט ודעתו