מרחשת חלק ב שז

חשוב גמר הדבר כמו שכ' הרא"ש בטעמו לחלק בין שליחות להולכה לשליחות לקבלה, א"כ באשה שגלתה דעתה שרצונה להתקדש לפלוני, נהי דזכות הוא לה לקבל קדושין עבורה מ"מ צריך עדים ע"ז הגילוי דעת דלא עדיף גילוי דעת משליחות מפורשת שצריכה שני עדים וזה ברור ופשוט, ולפ"ז אין ראי' מהא דחזרה איתא בקדושין דלא מהני גילוי דעת במקום דבלא הגילוי דעת אין זה חשוב זכות, ולפי האמור יש לומר אף דמיירי ע"כ שנכתב השט"ק מדעתה אבל אין כאן עדים מעידים ע"ז ורק היא מודה שנכתב מדעתה, א"כ מצד נכתב שלא מדעתה אין כאן פסול בעצם השטר דלפי דבריה נכתב מדעתה ועל הכתיבה מדעתה א"צ עדים כלל ע"ז שאין זה גמר הדבר דבכתיבת שטר לחודיה כ"ז שלא קבלה אותו אינה מקודשת וברייתא דגיטין שם מוקמינן לה התם כר"א דעדי מסירה כרתי וא"צ עדים על השטר קדושין, יעו"ש, והוי זה כמו שליחות להולכה שא"צ עדים, וכל זה לענין הכשר השטר אבל לענין קבלת השליח לדון מצד דזכות הוא לה שיזכה לה השליח בקבלתו ע"ז הא צריך עדים על הגילוי דעת כמו על שליחות לקבלה וע"ז באמת לא היו עדים וע"כ לא תוכל להיות מקודשת ע"י דאמרינן דזכות הוא שגלתה דעתה, דמי מעיד שגלתה דעתה דניחא לה בקדושין והוי קדושין בלא עדים, וזה נכון מאד לענ"ד

באופן שעלתה בידינו בס"ד דיש לדון דמהני גילוי דעת גם בנתינת הגט מצד זכות וכדמוכח מכל מה שכתבתי עד כה, אמנם כל זה כתבנו להתלמד במקום אחר אבל בנידון דידן לכאורה לא יספיק לנו זה כמו שיבואר לפנינו אי"ה, אבל העיקר לענ"ד שיש לסמוך בזה על הפנ"י והלח"מ אשר מדברי שניהם למדנו שאין לחלק בין אומר לנשאל ע"י אחר וכדמורה פשטות לשון המשנה ר"פ מי שאחזו והוכחת תשו' ש"א דלשון המשנה ל"ד כבר דחינו בטוב טעם וע"כ אין לנו לזוז מדבריהם ז"ל ובפרט שכבר הוכחתי גם מתשו' הרשב"א ז"ל דס"ל שאין לחלק בין אומר לנשאל ע"י אחר ומכש"כ בנידון דידן דהוי מקום עיגון גדול שכבר נשאת שלא תצא מבעלה: ג. והנה עד כה דברנו על דבר השליחות מצד הבעל גם על הנתינה מצד אמירתו כתבו לבד, ועתה נבאר עצם הדין אם היתה הנתינה כדת מצד מה שהשכ"מ נשתתק בשעת הנתינה ויש לספק אם הי' שפוי בדעת בשעת הנתינה, אף שלפי דברי הרב המסדר ראה בו סימני דעת צלולה ושלימה ע"י בדיקה קצת שאמרו לו לקנח את חוטמו וקנח, וגם בשעה זו מצנפתו נפלה מעל ראשו וטרח להרימה אם יש לסמוך ע"ז

והנה בדין אם צריך להיות שפוי בדעת בשעת הנתינה הובא בב"י (סי' קכ"א) מחלוקת הפוסקים בזה דמדברי התוס' (ע' ע"ב ד"ה התם) מבואר דדעתם שצריך שיהא שפוי בדעת גם בשעת הנתינה, וכן הוא דעת הרשב"א והר"ן כמבואר בדבריהם ז"ל, אמנם מדברי הרשב"א שהביא בחדושיו לגיטין בשם התוס' למדנו שא"צ כלל שיהי' שפוי בשעת נתינה רק בשעת כתיבה, וכן היא כפי הנראה דעת הרא"ש בפסקיו ר"פ משא"ח שלא זכר רק שצריך להיות שפוי בדעת בשעת כתיבה ולא הזכיר נתינה כלל וכחו שהעיר מזה הק"נ שם

אבל צריך באמת להבין טעם הסוברים שא"צ דעת צלולה בשעת נתינה דמנ"ל לחלק בין כתיבה לנתינה, דלכאורה נראה אדרבה דצריך להיות שפוי בדעת בשעת נתינה יותר מבשעת כתיבה, דהא הטעם שצריך להיות שפוי בדעת בשעת כתיבה אף שבשעה שעשה שליח לכתוב הי' שפוי בדעת ע"כ לומר כיון שבשעת כתיבה דעתו מטורפת ולאו בר מיעבד שליח הוא בטלה שליחותו שעשה מקודם ואין השליח כלום א"כ בכתיבה יש יותר סברא לומר שא"צ דעתא צילותא בשעת הכתיבה לפי שיטת הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה א"כ מה לי אם בטלה שליחותו כיון שא"צ שליחות לזה כלל

ומצאתי שעמד בזה בפנ"י וכתב וז"ל דאדרבה דעיקר צריך שיהא שפוי בדעת בשעת נתינה שאז צריך שליחות וכיון דאיהו לא מצי עביד שאין דעתו כלום שלית נמי לא מצי עביד", ויעו"ש שחדש לנו דרש דהא דבעינן שיהא שפוי בדעת בשעת כתיבה ג"כ הוא מכח הא דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה, וכיון שאינו ראוי לנתינה, כמו שנתבאר, אינו ראוי ג"כ לכתיבה ומכת זה סתר דברי התוס' שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו שא"צ צלילות דעת בשעת נתינה, דאדרבה עיקר שפוי בדעת צריך בשעת נתינה, יעו"ש באורך

אולם להבין דעת קדושים בעלי התוס' ז"ל שהביא הרשב"א נראה שדעתם הוא להיפך דבשעת נתינה א"צ כלל שיהא שפוי בדעת דכיון שבשעה שעשה אותו שליח הי' שפוי בדעת לא נתבטלה שליחותו אף שהוא איננו שפוי כיון שהשליח שעשה עומד במקומו הוי מעשה השליח מעשה וכל מה שעושה הוא קיים דלא בעינן שיהא שפוי בדעת רק בשעת מניית השליחות אבל אח"כ הוי שלוחו כמותו ועומד במקומו אז שהמשלח כעת אינו שפוי בדעת, וזהו דעת רבינו יואל שהביא הרא"ש בפע"י בגוסס אף שאינו יכול לגרש ואין מעשיו כלום מ"מ כיון שמינה שליח קודם שהי' גוסס מעשה השליח הוי מעשה ועומד במקומו, וזהו ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה"ג הט"ו ובמל"מ שם) ועדיפא מיניה דאילו לדעת הרמב"ם ז"ל מדרבנן בטלה השליחות אבל לדעת התוס' שברשב"א גם מדרבנן אינה בטלה, ולפ"ז עוד יותר קשה מדוע לא מהני בכתיבה ג"כ מעשה השליח להיות עומד במקומו אף שהמשלח עכשיו איננו שפוי בדעת

ונראה לכאורה בכוונת דבריהם ז"ל כי טעמם ונימוקם ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה"ג ה"ו) האומר להסופר כתוב גט לפלונית ויהי' עמי לכשאשאנה ונכתב ונשאה וכו' אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו בשעה שנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין, ובהגהות מל"מ (פ"ו מה' אלו ה"ג) פקפק מטעם זה על גט שכותבין לנשתטית ליתנו לה לכשתשתפה דאינו גט כיון שנכתב לשם האשה בשעה שאינה ראוי' לגירושין והוי שלא לשם גירושין, והנה בגיטין (כ"ד ב') מבואר שכשם שצריך לכתוב לשם גירושין של האשה כמו כן צריך לכתוב לשם גירושין של הבעל, מעתה אם הבעל הוא שוטה ואינו שפוי בדעת בשעת כתיבת הגט ואינו ראוי לגירושין שוב הוי אז הכתיבה כמו שלא לשם גירושין דידיה כמו לאשה דעלמא, וא"כ מבואר טעמם של התוס' דהא דבעינן שיהא שפוי בדעת בעידן כתיבה הוא משום דאי לא"ה הוי הכתיבה שלא לשמה

והשתא יבואר החילוק בין כתיבה לנתינה, דבגיטין (פ"ו ב') אמרינן דאע"ג דבעינן כתיבה לשמה נתינה לשמה לא בעינן א"כ בשהבעל אינו שפוי בדעת בשעת נתינה כיון דלענין דין השליחות הוי השליח עומד במקומו א"כ אף שהבעל אינו בר גירושין כעת הא לא בעינן נתינה לשמו וע"כ הוי הגט גט אף שהבעל אינו ראוי לגירושין כעת, זהו לכאורה לענ"ד סברת הסוברים דלא בעינן צלילות דעת בשעת נתינה

ובהיות כן צריכין אנו לחדש לדעת הסוברים לפמש"כ בכוונתם ובטעמם משום שלא הי' בר גירושין בשעת כתיבה ע"כ הוי הכתיבה שלא לשמה, לפ"ז אין זה אלא בשלא עשאו מקודם בשעה שהי' שפוי שליח ג"כ על הנתינה וע"כ