מרחשת חלק ב שו

לקמן (פ"ו ב') שפיר מהני אומר אמרו לכו"ע*)

ומעתה לפ"מ שנתבאר סרה קושיתנו מסוגיא דגיטין שהבאתי דבכל הרוצה לכתוב לא מהני גילוי דעת וכמו שנתבאר דכל שאין כאן ציווי לא הוי לשמה אבל בהתקבל גט לאשתי שהגט כבר נכתב כיון שגלה דעתו שניחא ליה שוב נעשה שליח להולכה דלענין שליחות הנתינה לא בעינן כלל ציווי דנתינה לשמה לא בעי וכדאיתא לקמן (פ"ו ב') שהבאתי, והוי זה כמו שליחות שבתרומה דסגי בגילוי דעת לבד

ובתשו' הרא"ש (כלל מ"ה אות ט"ו) הביאו הטור אה"ע (סי' קכ"ו) בגט שלא היו הווין ארוכין אם יכולין ב"ד לתקן הווין והשיב להאריך הווין אין יכולים דאם הוא חשוב תיקון הגט והכשירו אי אפשר לעשות בלא ציווי הבעל כי הבעל צריך לומר לסופר כתוב וכו' אם יש תקנת עיגון כגון שהובא הגט ממקום רחוק יאריכו ב"ד הווין כי מסתמא הבעל ציוה לכתוב גט כתיקון חז"ל ואם לא כתבו הסופר כראוי ניחא ליה לבעל שיתקנוהו ושליחותיה דבעל קעבדי וע"ז יש לסמוך בשעת הדחק עכ"ל, ולכאורה הדברים תמוהים דהא הרא"ש סו"פ התקבל כתב דלא מהני מינוי שליח שלא בפניו בכתיבת הגט דאומר אמרו פסול, וא"כ מאי מהני מה דניחא ליה לבעל הא מ"מ הב"ד לא שמעו מפי הבעל ובכתיבה צריך לשמוע מפיו ולא מהני שליחות שלא בפניו

ולזה נראה דהרא"ש לטעמיה שכתב בתשו' (כלל ל"ה אות ה') דמקום ודן דיהוי ליכי שאינו אלא משום הוכתה דבעינן ידים מוכיחות לא בעינן שיכתוב לשמה יעו"ש, מעתה א"ש דהארכת הווין שאינה אלא משום דליהוי ידים מוכיחות א"צ לכתוב לשמה, ולפ"ז דעיקר מה דלא מהני שליחות שלב"פ בכתיבת הגט הוא משום דכל שלא שמעו מפי הבעל עצמו הוי שלא לשמה כמש"כ הרמב"ן, וא"כ בהארכת הווין דלא בעי לשמה א"צ שישמעו מפי הבעל בעצמו, אלא דצריך מ"מ לדעת אם ניחא ליה להבעל לגרש בגט מתוקן דדילמא אינו רוצה לגרש רק בגט זה כמו שהוא כתוב, לזה כתב הרא"ש דודאי ניחא ליה לבעל שיהי' נכתב כתיקון חז"ל וב"ד שליחותיה דבעל קעבדי, וגם הריב"ש בסי' שט"ו שחלק על הרא"ש וס"ל שאין הבי"ד יכולין לתקן בלא ציווי הבעל אפשר דס"ל שגם הארכת הווין צריך לכתוב לשמה, א"כ למדנו מדברי הרא"ש אלו דמהני ניחותא גם בבעל המגרש דכל דאמדינן דעתי' דניחא ליה עבדינן שליחותיה במקום שא"צ לשמה, והר"ז מבואר כדברינו ת"ל

מעתה בעובדא דידן כיון שאמר כתבו א"כ לענין השליחות הכתיבה הא הי' כאן ציווי מפי הבעל ממילא לענין הנתינה הוי שליח **) משום דגלה דעתו דניחא ליה לגרשה וחשוב שלית לגרשה גם לנתינת הגט והא דבעינן כתבו ותנו בבריא הוא משום דמפרשים אנו כוונתו לשחק בה אבל במקום שלא רצה לשחק בה וחפץ הוא בגירושיה שוב יש כאן שליחות על הנתינה מצד זכות

הן אמנם חזות קשה הוגד לי ע"ז דמהני גילוי דעת לבד במקום דלא הוי מצד עצמו זכות מהא דאיתא לעיל (י' א') והא חזרה גופא איתא בקדושין ופרש"י ז"ל ''שאם מסר שט"ק לשלותו ורצה לחזור חוזר דאין כאן זכות הוא לה דאסר לה אכו"ע ומשום האי שטרא אינו מתתייב במזונותיה' עכ"ד, וביאור ד' רש"י שכ' ומשום האי שטרא נראה שיהא מכיון כלפי מה שכתב הר"ן בפ' השולח גבי מזכה לו בכל השדה דכל שהדבר בעצמו זכות אף שנמשך ממנו לו חוב גדול על הזכות אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו יעו"ש, והכ"נ אם הי' השטר הזה כולל בתוכו חיוב מזונותיה הי' זוכה לה השליח אף אם הי' נמשך לה ממנו תוב להיות אסורה לכל אדם, אבל מכיון שהשט"ק בעצם אינו זכות שאסורה לכל אדם, אף שאפשר שימשך לה ממנו זכות שהבעל מתחייב בשכו"ע מ"מ כל שהדבר בעצמו חוב אף שנמשך ממנו זכות אין תבין לאדם שלב"פ

והנה בקדושין (ט' ב') איתא כתבה לשמה ולא מדעתה ר"פ ור"ש אמרי אינה מקודשת, וכן היא דעת רוב הפוסקים וכן נפסק להלכה בשו"ע אה"ע (סי' ל"ב) מעתה קשה בשטר קדושין כיון שצריך שיהא נכתב מדעתה א"כ במזכה לה שט"ק דע"כ מיירי שנכתב מדעתה דאי לא"ה הוי השטר פסול מצד עצמו, וכיון דע"כ מיירי שנכתב מדעתה א"כ כבר גלתה דעתה שניחא לה להתקדש לו כיון שציותה לכתוב השטר על שמה, א"כ אמאי חוזר הא זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, א"ו מוכת מכאן דלא מהני גילוי דעת במקום שמצד עצמו אינו זכות

הן אמת דזו גופא קשה לי הא בקדושין (מ"ה ב') מבואר ודילמא ארצויי ארצי קמיה ופרש"י שגלה דעתי' לאביו שהוא חפץ בה והאב נעשה שלית מאליו וזכין לו לאדם שלא בפניו, ומזה דן הרא"ש שם במגלה דעתו לפני שדכן שרוצה באשה זו נעשה השדכן שלית לו לקדש, הרי דמהני גילוי דעת בקדושין ג"כ, וע"כ צ"ל דשני לן בין איש המקדש לאשה המתקדשת דאיש המקדש כל שגלה דעתו שוב הוי הזכות לו דהא מכניסין ומקנין לו אשה והוי זה זכין לאדם שלב"פ משא"כ באשה אף שגלתה דעתה מ"מ כיון שמוציאין אותה מרשותה ואוסרין אותה לכל אדם אף דהוי זכות לה מ"מ זכין מאדם לא אמרו וכאופן שחילק הקצוה"ח שהבאתי למעלה דזכין לאדם אמרו אבל מאדם לא אמרו ומזה יהי' ראי' ברורה לדבריו דלא מהני זכות במקום שמוציאין מרשותו אף דהוי זכות לו ולפ"ז בגט לא מהני גילוי דעת מצד הבעל דזכין מאדם לא אמרו

שוב מצאתי שנחלקו בדין זה אם מהני גילוי דעת מצד האשה לזכות לה קדושין הב"ש (בסי' ל"ו) והאבני מלואים (סי' הנ"ל) שדעת הב"ש דמהני כמו באיש ודעת הא"מ שלא מהני וכשיטתו בקצוה"ח דזכין מאדם לא אמרו

אמנם אני אומר מדה טובה א"ת ואחרי שהוכחנו מסוגית הגמ' דגיטין דגם בגט מהני גילוי דעת אף דהוי מאדם וכמו שהארכנו בזה חובה עלינו ליישב שלא תקשה מהא דחזרה איתא בקדושין שמוכח לכאורה דלא מהני גילוי דעת

והנראה בזה ע"פ מש"כ הרא"ש שם בקדושין מהא דארצויי ארצי קמיה דשליחות להולכה א"צ עדים דאל"כ היך אמרינן ודילמא ארצויי וכו' הא מ"מ צריך עדים א"ו דא"צ עדים אלא על גמר הקדושין ולא על השליחות יעו"ש

אולם כ"ז בשליחות להולכה אבל בשליחות לקבלה דקדושין כתב הרמב"ם ז"ל דע"ז צריכה עדים משום דזה חשוב *) אבל קשה לי ע"ז מצד אחר היכי מהני מינוי השליחות על הנתינה בין לפ"מ שפרשתי משום דהוי אומר אמרו על הנתינה והוי כממנה שלית שלא בפניו על הנתינה בין לפרש"י שפירש תנו לשליח שמניתי ויעו"ש בקצוה"ח, לפי דעת התוס' בנזיר (י"ב א') דלא מהני שלית על דבר שלב"ל אף שבידו לעשות, והאחרונים הקשו מהא דכתבו ותנו דמהני להיות שלוחין על הנתינה אף דעדיין לא נכתב הגט, ותי' משום דכיון דנעשו שלוחין על הכתיבה שוב גומר השליחות אף על הנתינה, (יעוי' בדורש לציון די"ג בהגהת בן המחבר ד"ה ג"א) א"כ כאן שממנה שליח אחר על הנתינה קודם שנכתב הגט לא מהני ולא מידי, וע"פ דברי הנתיבות (סי' רמ"ג סק"ו) יש ליישב קצת ועדיין צ"ע: **) ועיין אה"ע סי' קמ"א סי"ד ושם עוד סל"ה בהגהת הרמ"א ובפ"ת שם סקל"ה בשם שו"ת מאמר מרדכי יעוש"ה ובתשו' הרשב"א ח"ד סי' פ"ד שהבאתי לעיל תמצא מבואר כדברי לחלק בגילוי דעת בין כתיבה לנתינה יעוש"ה: