מרחשת חלק ב שה

דכתבו ותנו קאמר, ומה שתי' הוא דוחק, ולפי האמור יש לנו לומר בהקדם דברי רש"י בכתובות (נ"ה א') דמייתי התם הא דרשש"ז דאזיל בתר אומדנא ופרש"י המסוכן הגוסס, ולכאורה מה דחקו לרש"י ז"ל לפרש בגוסס ואמאי לא בחולה ושכ"מ שאינו גוסס וכמו שפי' רש"י ז"ל עצמו בגיטין (י"ג ב') ובשמ"ק שם הקשה בשם ריטב"א דבגוסס גם רבנן מודו דלא גרע ממפרש ויוצא בשיירא, ועוד הא משמע מפרש"י קדושין (ע"ט ב') דגוסס אין מתנתו מתנה שאינו בר דעת יעו"ש ובתוס' וא"כ איך יכול לגרש את אשתו

והנראה בזה דסברת רבנן דס"ל במפרש ויוצא בשיירא דכותבין ונותנין אפשר לפרש שאינה מטעם אומדנא דכתבו ותנו קאמר ובאמירתו כתבו כוונתו גם על הנתינה דבאמת י"ל שלא נתכוון כלל בשעת אמירתו על הנתינה ג"כ והא דנותנין הוא משום זכות כיון שגלה דעתו שניחא ליה לגרשה שוב זכין לו שלא בפניו ואנו נעשין שלוחין על הנתינה, ואין ראי' מכאן דאזלינן בתר אומדנא לפרש כוונתו לתנו ג"כ, ורק מטעם זכות הוא וכמו בכל זכות שזכין לו לאדם שלב"פ ולא מצד אומדנא דכתבו ותנו קאמר

אמנם כ"ז היינו יכולין לפרש בדברי חכמים במפרש ויוצא בשיירא שאינו כעת לפנינו שהלך לו, אבל במסוכן שהוא לפנינו לכאורה למה לנו כל הצער הזה להכניס עצמנו בפרצה דחוקה ואמאי לא נמסור לו את הגט שיגרש בעצמו את אשתו וע"כ צריך לומר דמיירי שהמסוכן הזה כעת בשעת הנתינה הוא גוסס ואין ראוי לנתינת הגט וע"כ צריכין אנו להיות במקומו ושלוחיו ליתן את הגט וכדעת רבינו יואל שהובא ברא"ש (פע"י בקדושין סי' ט"ז) דבנעשה שליח קודם שהי' גוסס יוכל השליח לגרשה גם בשעה שהבעל הוא גוסס יעו"ש ועוד יבואר לפנינו בארוכה אי"ה

ולפ"ז ע"כ הא דנותנין במסוכן שהוא גוסס כעת הוא מטעם שכבר נעשו שלוחים על הנתינה מקודם בשעה שאמר כתבו דכוונתו ג"כ על הנתינה מטעם אומדנא דכתבו ותנו קאמר אבל מצד זכות א"א ליתן כעת כיון שלא נעשו שלוחים מקודם בשעה שהי' שפוי בדעת ורק כעת הם רוצים להעשות שלוחיו, וכעת אינן יכולין להעשות שלוחיו משום שאין שליחות לגוסס שאינו בר דעת, ולפ"ז נתיישבה קושית התוס' בב"ב הנ"ל דדוקא קאמר רשש"ז היא דמדרבנן אין ראי' וכאמור, דיש לומר דמצד זכות הוא ולא מכח אומדנא, אבל מרשש"ז דמיירי במסוכן שאינו ראוי כעת בשעת הנתינה ע"כ ודאי מצד אומדנא דכתבו ותנו קאמר ועשתן שלוחין גם על הנתינה בשעה שאמר כתבו

ובזה נתיישב פי' רש"י בכתובות שכתב המסוכן ''הגוסס'' כוונתו לומר דעכשיו בשעת הנתינה הוא גוסס אבל בשעה שאמר כתבו באמת לא הי' גוסס ורק חולה ומסוכן ומיושב קושית הריטב"א על רש"י, וניחא נמי מה שפי' רש"י ז"ל כאן בכתובות ולא בגיטין, והיינו משום דבכתובות מוכיח הש"ס שם מרשש"ז דאזלינן בתר אומדנא וא"כ צריך לומר מטעם אומדנא דכתבו ותנו קאמר ולא מצד זכות. וא"כ ע"כ מיירי בשהוא עכשיו בעת הנתינה גוסס, וכאמור, והא דפירש רש"י בכתובות גם בדברי רבנן במפרש ויוצא בשיירא משום דכתבו ותנו קאמר ולא משום זכות משום דהאמת הוא דגם רבנן מודו דכתבו ותנו קאמר משום אומדנא, אבל הש"ס אינו יכול להביא ראי' מרבנן לחוד משום דאפשר לפרש טעמייהו משום זכות, וכאמור

אולם אם נאמר דמהני גם בגט מצד זכות היכי שגלה דעתו מקודם שניחא ליה לפ"ז צריכין אנו לבאר הא דכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דאמרינן שם (ס"ו א') דאם לא הי' זה לשון שליחות לא הוי מצי למכתב ויעו"ש תוס' שאם אמר כל הרוצה לכתוב אין כותבין, ואמאי לא נאמר דזכות היא לו כיון שגילה דעתו שניחא ליה לגרשה וע"כ צ"ל דלא מהני בגט גילוי דעת לבד, כיון דבעצם חוב הוא לבעל להוציא את אשתו מתחת ידו ע"כ אף שגלה דעתו שניחא ליה מ"מ כל זמן שאין כאן שליחות לא אמרינן זכין לו שלא בפניו וע"כ כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל משום דזכין מאדם לא אמרו וע"כ לא מהני גילוי דעת בלבד. אבל לפ"ז יש לנו ליישב הסוגיות הסותרות לכאורה דמסוגיא דגיטין (ס"ג א') שהבאתי משמע דמהני גילוי דעת גם בגט

והנלע"ד בזה ע"פ מה שהביא הר"ן פ' התקבל דברי הרמב"ן ז"ל דבתרומה מהני כל הרוצה לתרום ובגט לא מהני משום דבתרומה בגילוי דעת דניחא ליה סגי משא"כ בגט, והר"ן ז"ל חלק עליו מההיא דב"מ (כ"ב א') דגם בתרומה בעינן שליחות מדעת כדמוכח גבי כלך אצל יפות

וביישוב דעת הרמב"ן ז"ל נראה דהרמב"ן ז"ל לטעמיה בזה דלקמן סו"פ התקבל על הא דאומר אמרו פסול הביא הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל שהקשה ע"ז אמאי לא מהני באומר אמרו אי משום מילי לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו וכי אין אדם עשוי לעשות שליח שלא בפניו וכו', ותי' הרמב"ן ז"ל דשאני גט כיון דבעי לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ואין הסופר והעדים חותמים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו וכו' יעו"ש בארוכה, והנה רואים אנו דבגט כיון שצריך לשמה לא מהני עשיית שליח שלא בפניו ורק בעינן שישמעו מינוי השליחות מפי הבעל אף דבעלמא שפיר הוי שליח, ולפ"ז י"ל דהיינו ג"כ כוונת הרמב"ן ז"ל בהא דכל הרוצה דהי' ראוי לומר גם בגט כיון ששמענו ממנו שרוצה שיכתבו גט לאשתו שוב הי' כל אחד יכול להעשות לו שליח לכתוב גט דבמידי דזכות הוא לו כל אדם יכול להעשות שליח לחבירו כמ"ש הר"ן פ"ק דגיטין, לזה כתב הרמב"ן דבגט לא מהני כל הרוצה אף דזה הוי מדעת הבעל מ"מ אין זה ציווי מפיו כיון שאין כאן לשון שליחות, ואף שזה עושה עצמו שליח להבעל לכתוב גט אין זה ע"פ ציווי של שליחות רק ע"פ עצמו והוי כמו נעשה שליח שלא בפניו ובגט כיון דבעינן לשמה ובעינן שליחות לכתוב הגט א"כ צריך לשמה גם בשליחות הכתיבה וכל שלא נצטווה מפי הבעל אין זה לשמה בהשליחות, ואף שעושה עצמו שליח להבעל כל שלא שמעו מפי הבעל שליחות מפורשת יש חסרון לשמה בהשליחות ואין זה אלא כנעשה שליח שלא בפניו דלא מהני בגט. אבל בתרומה דלא בעינן לשמה כיון דגלי דעתיה דניחא ליה שוב זה עושה עצמו שליח לזה דכל אדם יכול לעשות עצמו שליח לחבירו וגם הוי זה מדעת הבעלים דהא גלה דעתו מקודם והוי זה שליחות לדעת בתרומה ומהני, זהו ביאור דברי הרמב"ן ז"ל ומתו' קושית הר"ן מהא דב"מ דבאמת הוי זה שליחות מדעת בתרומה, וכמבואר, שוב מצאתי קצת מזה בתשו' עונג יו"ט ת' אה"ע סי'

ובזה ניחא ליישב קושית הקצוה"ח (סי' רמ"ד) דממתניתין סו"פ התקבל הרי אלו יכתבו ויתנו משמע דכל שלא מסר להם הגט הוי שליחות דנתינה נמי מילי, ושם למעלה (ס"ג ב') משמע דנתינה לא הוי מילי אע"ג דלא מסר להו הגט, דבעי מיניה רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח מהו וכו' משמע דמצי לומר כתבו ותנו לשליח אף דלא מסר להו הגט ולדעת הפוסקים דאומר אמרו כשר ניחא אבל לדעת הפוסקים באומר אמרו ג"כ פסול קשה יעו"ש שהאריך בזה

וע"פ האמור דטעם אומר אמרו פסול הוא דוקא משום דבעינן לשמה א''כ אין זה אלא בכתיבה אבל בנתינה דלא בעינן לשמה כדאיתא