מרחשת חלק ב שד

ככתובים וכמסורים אמרו אבל לא להוסיף על דבריו, דאל"כ נאמר דכוונתו בית לדירה, וכתב הר"ן ז"ל לחלק בין ידור להא דשטר משום דבכל שכ"מ שמתחיל הדבר בדבר שיש לו להתחיל אע"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן בשכ"מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכן דרכו של שכ"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה, לפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטרי ליהוי לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות, אין לנו לומר אלא שהשעבוד בכלל אלא שלא פירשה כ"צ ומכיון שתלה הקנאתן בגופן של שטרות לא חלה לחצאין, אבל שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות בדבריו לא בכולו ולא במקצתו ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו, עכ"ד, הרי דיותר טוב לנו להוסיף על דברי מי שקצר מלומר כוונה אחרת לגמרי בדבריו, ואם כן הרי הדברים ק"ו אם בשהבעל אומר התקבל גט לאשתי שאין חלות גם במקצת בדבריו ואין דבריו כלום ואעפ"כ מכח סברא דמכיון שנתן עיניו לגרשה אנו מחדשים כוונה אחרת בדבריו לומר שאם לא תיהני קבלה דכוונתו ג"כ להולכה א"כ כש"כ באומר כתבו שצריכין אנו רק להוסיף על דבריו ולומר שכוונתו ג"כ על הנתינה ודאי יש לנו לומר מכח האי סברא דמכיון שנתן עיניו לגרש, א"ו דשם באומר כתבו אמרינן דלא נתן עיניו כלל לגרשה והא דאמר כתבו משום שרצה לשחק בה משא"כ בשכתב כבר גט וחתם ומסר לשליח דכל כי האי ודאי לא עביד כדי לשחק בה שוב ממילא אמרינן דמכיון שנתן עיניו וגמר בלבו לגרשה נכלל בשליחותו כל עניני שליחות ושליחות להולכה ג"כ, א"כ הכ"נ באומר כתבו כל שלא כוון לשחק שוב אמרינן דכל שגמר בלבו לגרשה שוב כוונתו על צרכי הגט על הכתיבה ועל הנתינה, ואפי' לפי מסקנת הגמ' שם דמשני התם אדם יודע שאין בעל עושה שליח לקבלה וגמר ואמר לשם הולכה הכא קטעי אינו אלא משום דקטעי דכיון שסבור שהאשה עשתה אותו שליח לקבלה לא נתכוון כלל לעשותו להולכה שאין צורך לזה, אבל בכ"מ שמתכוון לגרש ודאי אמרינן שכיון שנתן עיניו לגרשה עושה אותו שליח לכל צרכי גירושין כ"מ שלא שייך לומר דלשחק נתכוון: ב. עוד אני אומר דמכח סוגיא זו שזכרנו יערה לנו מקור נאמן ויסוד גדול בעובדא דידן דהסופר נעשה שליח להולכה מצד זכות, כמו שהעיר קצת מזה בתשו' ש"א הנזכר, דכיון דגלי דעתי' דניחא ליה בגירושיה שוב כל אדם יוכל להעשות לו שליח לנתינה אפי' אם נאמר דלא נתכוון באמירתו כתבו ג"כ לתנו, דהא לכאורה קשה איך ס"ד דגמרא לומר דמכיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש וכו' וכפירש"י אע"ג דלא יהיב ליה אלא בתורת שליחות לקבלה מ"מ כיון דלכי מתיידע ליה דלא מצי לשווייה שליח לקבלה ניחא ליה דליהוי שליח להולכה'', והא אנן ס"ל כאביי (ב"מ כ"א ב') דיאוש של"מ לא הוי יאוש ולא אמרינן כלל סברא זו דכיון דלכי ידע ניחא ליה השתא נמי ניחא ליה, אלא ע"כ צריכין אנו לומר דהכא שאני דכיון דגלי דעתי' מקודם דניחא ליה לגרשה תו אמרינן דנעשה שליח להולכה מטעם דזכות היא לו משא"כ בב"מ שם דלא הוי גילוי דעת מקודם, ומוכח מזה כדעת התה"ד שהובא בקצוה"ח סי' רמ"ג שמהני זכות גם בתורם משל חבירו על של חבירו היכא דגילה דעתיה מקודם דגם זכין מאדם שלא בפניו אמרינן, וכמו שחילק כן התה"ד מהא דב"מ הנ"ל, יעו"ש, ולפ"ז בעובדא דידן שאמר כתבו וגלה דעתו שניחא ליה לגרשה שוב נעשה הסופר שליח להולכה מטעם דזכות היא לו, ואף לפי תי' הגמ' הכא טעי אין לומר דהדר בו הגמ' מסברא זו דלאו זכות הוא לו דכוונת הש"ס הוא רק דכיון דטעי וסבור שהאשה עשתה אותו שליח לקבלה ובקבלת הגט האשה מתגרשת, א"כ אפשר דלהולכה לא ניחא ליה כלל דאפשר דמקפיד הוא דתתגרש כאן במקום הקבלה ולא במקום ההולכה כמו בהולך גט זה לאשתי במקום פלוני והוליך במקום אחר דמקפיד הוא

אמנם כ"ז לפי פירוש רש"י דמשמע מדבריו דבאמת הבעל לא נתכוון כלל מקודם לעשותו שליח להולכה אם לא תיהני שליחות לקבלה ורק משום דאמדינן דעתיה דלכי מתיידע ליה ניחא ליה ג"כ בשליחות להולכה א"כ אין זה אלא מצד זכות, אבל הרשב"א בחי' לגיטין שם כתב וז"ל ''ש"מ דדעתיה דבעל דאי לא מצי לשוייה שליח לקבלה ליהוי שליח להולכה כי היכי דתיגרש כל היכי דמיגרשה", משמע מדבריו דמעיקרא הכי מפרשינן דעתיה שנתכוון לכך מקודם בשעה שעשה אותו שלית לקבלה ולא כרש"י, ואפשר דהרשב"א לטעמיה לפי שביאר דבריו שבחי' בנדרים (ל"ה ב') בהקצוה"ח סי' הנ"ל דלא ס"ל כהתה"ד וס"ל דלא אמרינן זכין גם מאדם שלא בפניו וע"כ לא הוי מהני כאן זכות משום דהוי מאדם שהוא להוציא אשתו מבעלה וכה"ג ל"א זכין לו שלא בפניו וע"כ הוצרך לפרש דמעיקרא הכי מפרשינן דעתי' דכוונת הבעל היתה גם מקודם על שליחות להולכה ג"כ, אבל עכ"פ לפי משמעות לשונו של רש"י מוכח דגם כה"ג אמרינן דזכות הוא לו כל שגלה דעתיה מקודם שניחא ליה בגירושיה וכמו שנתבאר

ובאמת נראה לי דגם הרשב"א ז"ל מודה לסברת התה"ד דכל שגלה דעתיה מקודם שניחא ליה שפיר אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו גם בדבר דהוי מאדם וראי' מהא דכתב הרשב"א בתשו' (ח"ד סי' פ"ד) בדבר אחד שביטל את השליח ואח"כ ביטל את הביטול שביטל שנסתפק שם אם חזרה השליחות למקומה, ויעו"ש שכתב לדון שכיון שביטל את הביטול הקודם הרי נתרצה שיתנו לה הגט הר"ז כאלו עשה אותו שליח מחדש, ויעו"ש שהביא מהא דכל הרוצה לתרום משמע מדבריו דע"י גילוי דעת סגי שיעשה זה שליחו דהא שם לא עשה לו בפי' שליח מחדש רק ביטל את הביטול הקודם, וא"כ לא מהני להעשות שליח ע"י השליחות הראשונה שהיא כבר נתבטלה ע"י הביטול ובאיזה אופן תהי' חוזרת ונעורה ע"י ביטול את הביטול כיון שכבר נתבטלה הר"ז כמאן דליתא, כמו שכ' שם הרשב"א באותה תשובה דלא מצינו דאתי דבור של קיום ומבטל דבור של ביטול יעוש"ה, וע"כ הא שכתב דחוזר ונעשה שליח מחדש אף שלא עשהו בפי' הוא מטעם כיון דחזינן דעתיה שנתרצה כעת לגרש הרי השליח נעשה שלוחו מחדש, וא"כ מוכת דגילוי דעת דמקודם מהני להיות נעשה שלוחו משום דזכות הוא לו, וגם הרשב"א ז"ל מודה בזה, וביאור דברי הרשב"א ז"ל בנדרים כבר שקלו וטרו בזה האחרונים וכתבו שאין ראי' מדבריו שחולק על התה"ד, אכ"מ להאריך בזה

ואם כנים אנו בזה יש לנו להמתיק יותר לשין משנתינו בבריא שאמר כתבו גט לאשתי אין נותנין שרצה לשחק בה דלמה הוצרך לטעם זה תיפוק ליה כיון דבריא אינו בהול א"כ כתבו שאמר לאו תנו קאמר וממילא אין נותנין ומכח זה כבר הוכחנו דגם בבריא אמרינן כתבו ותנו קאמר לולא הטעם דרצה לשחק בה, וכעת אחר שזכינו לזה לדון בגט היכי שגלה דעתו שניחא ליה מצד זכות א"ש מה שתפס הטעם משום שרצה לשחק בה, משום דלולא זה היינו אומרין דנותנין ג"כ דנהי דבלשון כתבו אינו נכלל גם הנתינה מ"מ כיון דחזינן דניחא ליה לגרשה שוב נותנין מצד זכות, וע"כ אמרינן דרצה לשחק בה ולא ניחא ליה כלל בגירושיה

ועפ"ז יש מקום ליישב קושית התוס' בב"ב (קמ"ו ב') ד"ה רש"ש היא דאזיל בתר אומדנא דהא הי' יכול לומר רבנן דידיה היא דבמפרש ויוצא בשיירא גם רבנן מודו דכתבו