מרחשת חלק ב שג

תנו גט לאשתי ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין כדרשש"ז מתקיף לה רב אשי ומאן לימא לן דמתניתין רשש"ז היא דילמא רבנן. ולפ"ז דהך סתמא אתיא כרבנן קשה ממתניתין זאת דנשתתק דקתני רק כתיבה ולא נתינה משום דהוי שכ"מ וקשיא סתמא אסתמא א"ו דאין לדייק מזה דקתני רק כתיבה די"ל דה"ה דעל הנתינה צריך לשואלו וחדא מינייהו נקט

ולענ"ד דברי הפנ"י צודקים מאד ואין ראיית הש"א הנ"ל לדחות דבריו נכונה כלל, דהא רבנן דרשש"ז ג"כ מודים בעצם הסברא דמחמת שהוא בהול לא הספיק לומר תנו דהא במפרש ויוצא בשיירא ס"ל ג"כ דבאומר כתבו לחוד סגי, אלא דבמסוכן ס"ל דאינו בהול והי' יכול לומר ג"כ תנו ומדלא אמר תנו כוונתו לשחק בה, וא"כ אין זה אלא במסוכן שיכול לדבר וכיון שאינו בהול הי' יכול לפרש דבורו ולומר ג"כ חנו, אבל בנשתתק שאינו יכול לדבר כלל וכל עיקר רצונו לכתוב גט ידענו ע"י שאלת אחרים שהי' יכול להרכין בראשו ולומר הן, א"כ מה יעשה זה שהאחרים לא שאלו אותו על הנתינה ג"כ כיון שאין ביכלתו להגיד מעצמו דאשתקל מילוליה ע"כ בזה גם רבנן מודו דסגי בכתבו לחוד דאין ראי' מדלא אמר ג"כ תנו כיון שאינו יכול לומר יותר ובהרכנת ראשו על הכתיבה כוונתו באמת ג"כ על הנתינה אף שהשואלים לא שאלו אותו, ולא קשיא כלל סתמא אסתמא אף אם מוקמינן משנה דפ"ק כרבנן וכמש"נ

מעתה כיון דמלשון המשנה דר"פ מי שאחזו מוכח דאין לחלק בין אומר מעצמו בין עונה על שאל אחרים ממילא לדידן דקימ"ל כרשש"ז דמסוכן ג"כ בהול הוא ואין ראי' במסוכן מדלא אמר תנו דאין כוונתו על הנתינה דמחמת בהילות לא השלים דבריו, ממילא לדידן גם בששואלים אותו הדין כן במסוכן וכדמוכח ממשנתינו דאין לחלק בין אומר לנשאל ע"י אחרים כמו בנשתתק, ואין לזוז מדיוקא של הפנ"י, ודבריו נכונים וברורים

אחרי כתבי כ"ז האיר ה' את עיני ומצאתי ראי' לדברי שאין לחלק בין אומר מעצמו לנשאל ע"י אחרים מתשו' הרשב"א (ח"ד סי' רמ"ו) ששאלו אותו על סיפא דמתני' דר"פ מי שאחזו אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר לא תכתבו לא אמר כלום והקשו לו והא לא אמר תנו וקימ"ל דבבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה, וע"ז השיב הרשב"א ז"ל ואלו דבריו: מסתברא דכתבו ותנו קאמר אלא שקצר בלשון כאן כיון שכבר גלה לנו במשנה שלמעלה מזו בפ' התקבל דיש סדר למשנה ולא תני מעתה כתבו ותנו אלא לצורך, וכן דרך התלמוד ברוב המקומות, לפי שאין זה מקומו של דין זה כדי שידקדק בו בלשון לשנות כתבו ותנו וכתבו דקאמר כתבו כדינו קאמר זה האמת לפי דעתי בל"ס וכו', ובדרך האפשר אני אומר להגדיל תורה דדווקא קאמר וכגון שאמר כתבו ומיד אחזו קורדייקוס ולומר דאע"ג דלא אמר תנו כיון דמיד אחזו קורדייקוס אני אומר כבר התחיל החולי לבעתו והו"ל כאחד מן השנויים למעלה מזו בפ' התקבל היוצא בקולר והמפרש בשיירא והמסוכן, וא"ת דל"ד להנך דהתם בשעת אמירה כבר הסיבה לפניך דבשעת אמירתו כבר הוא יוצא בקולר ומשתדל לפרוש בים ולצאת בשיירא אבל כאן דבשעת אמירה בריא הי' בספק האיך אני תולה להקל שמחמת חליו לא אמר תנו, הרי יש לנו כיוצא בה בריא שאמר כתבו ועלה לראש הגג ומת אם מעצמו נפל הר"ז גט ואפי' אם נסתפק אם מעצמו נפל אם שדחתו הרוח הולכין בו להקל כדאיתא בירושלמי וכו' וכו' עכ"ד, ואני רואה מתוך דבריו אלה ראי' ברורה דלא שני לן בין אומר מעצמו כתבו לנשאל ע"י אחר מדלא קשה לו ג"כ ארישא דנכתוב גט לאשתך ואמר הן וכו' הר"ז יכתבו ויתנו הא רמז אך לכתוב ואיך נותנין ורק אסיפא דאמר בשעה שהי' בריא ואח"כ אחזו קורדייקוס קשה לו להשואל איך כותבין ונותנין וע"ז הוכרח הרשב"א לתרץ בתירוצו הראשון דכתבו ותנו כוונת המשנה אלא שתפסה לשון קצרה, אבל ברישא מתחלה לא הי' קשה לו כלל הרי לא שאלו אותו רק על הכתיבה והאיך כותבין ונותנין, וכמו כן לתירוצו השני דבאמת לשון המשנה מדוייק ודווקא קאמר משום דחשיב כמו מסוכן הרי אכתי לא תעלה ארוכה לרישא דמתניתין דתני הר"ז יכתבו ויתנו אע"פ שלא שאלו אותו רק על הכתיבה כיון דדווקא קאמר, אלא ודאי הדבר ברור ונראה בעליל דס"ל להרשב"א דאין לחלק בין אומר מעצמו לנשאל ע"י אחר וע"כ ברישא שנשתתק וחשוב כמסוכן דיו בכתבו לבדה, ות"ל שכוונתי לדברי הרשב"א ז"ל אשר לאורו אנו הולכים ומימיו אנו שותים

והנה מצאתי סעד. גדול לסברתי דעיקר הטעם הוא משום שרצה לשחק בה אבל במקום שאין לפרש כוונתו דרצה לשחק בה שוב אמרינן דכתבו ותנו קאמר מדברי בה"ג בה' גיטין שכתב וז"ל גברא דאמר לבי דינא כתבו גט לאשתי וחד מן הנך סהדי סופר הוא כותבין ונותנין ואע"ג דלא אמר להו תנו אבל חוץ לב"ד אין כותבין ונותנין עד דאמר להו תנו לבר מן המפרש והמושלך בבור והיוצא בשיירא והמסוכן דכי אמרין לסהדי כתבו גט לאשתי ואע"ג דלא אמר להו תנו כותבין ונותנין מ"ט הני משום דטרידי הוא דלא אמרו תנו אבל כו"ע דלא אניסי עד דאמרו תנו אין נותנין דאמרינן דילמא רצה לשחק בה כדתנן וכו' עכ"ל, והנה דין גדול שלא נזכר בשום פוסק כהערת המגיה שם השמיענו הבה"ג דבב"ד אף בריא שאמר כתבו כותבין ונותנין והנה דבריו כספר החתום וננעלו כל שערי בינה להבין טעמו וסברתו של בה"ג ז"ל, אבל לפמש"כ דעיקר הטעם הוא דאין נותנין בכתבו לחוד הוא כפשטות לשון משנתינו משום שרצה לשחק בה, הנה דעת קדושים נמצא וסברתו של בה"ג ברורה ומחוורת כשמלה דבב"ד שאין מקום לומר שרצה לשחק בב"ד דלא חציף אינש לעשות כן ואין אדם משטה בב"ד וא"כ אמרינן כוונתו ודאי לגרשה ושוב אמרינן דכתבו ותנו קאמר, וכמו שכ' רש"י ז"ל בכתובות (נ"ה א') ד"ה ובמסוכן וז"ל הואיל ומסוכן הוא לא נתכוון לצחק בה הרי דהכל תלוי באם כוונתו לצחק ובמקום שאין כוונתו לצחק שוב כתבו ותנו קאמר

ואנופף עוד ידי להוכיח דעיקר הטעם דבבריא אם אמר כתבו אין נותנין הוא משום שרצה לשחק בה, מדלא אמר תנו דלא בהיל וכפשטות הטעם המבואר במשנתינו, דהנה בגיטין (ס"ג א') אמרינן באומר התקבל גט זה לאשתי שאם רצה לחזור חוזר דטעמא דרצה לחזור הא לא רצה הוי גט ואמאי הא בעל לאו בר שוויא שליח לקבלה הוא אלא אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכי דמגרשה ויעו"ש ברש"י דאע"ג דלא יהביה אלא בתורת קבלה כיון דאמטיה לידה מיגרשה משום דכיון דנתן עיניו לגרשה לכי מתידע לו דלא מצי לשוויה שליח לקבלה ניחא ליה דלהוי שליח להולכה, וקשה לי לפי סברת הגמ' בס"ד דאמרינן דכל שנתן עיניו לגרשה אמרינן דעושה אותו שליח להולכה ג"כ אף שבלשון שליחותו לא הי' רק שליחות לקבלה, א"כ באומר כתבו אמאי לא אמרינן ג"כ סברא זו דכיון דנתן עיניו לגרשה שוב מימר אמר תיגרש כל היכי דמיגרשה ואמאי לא הוי ג"כ שליחות על הנתינה, ואדרבה בכתבו קרובה יותר הסברא לומר דכיון שנתן עיניו וכו' והוי שליחות ג"כ על הנתינה ע"פ מש"כ הר"ן הביאו הכ"מ בפ"ז מה' זכי' ומתנה ובב"י סי' רנ"ג על דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דשכ"מ שאמר שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר אע"ג דלא אמר קני לך איהו וכל שעבודיה, והרשב"א ז"ל חלק עליו מהא דידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ואין אנו מתקנין הלשון לומר דכוונתו בית לדירה דמזה משמע דרק דברי שכ"מ