מרחשת חלק ב שב

שקורין לכתיבה נתינה יעו"ש *), רק בבריא כיון שאינו בהול הו"ל לפרש דבורו יותר ולומר ג"כ תנו וע"כ כיון דלא אמר רק כתבו אין כוונתו מבוררת לנו דאפשר שלא רצה ליתן גט ורצה לשחק בה, והא דלא הוי גט כלל ואפי' גירושי ספק לא הוי היינו משום דכל אומדנא שאינה מבוררת לנו חשוב כדברים שבלב שאינם דברים כמ"ש הרא"ש בב"ב (פי' מי שמת סי' כ"א וכ"ג) דספק אומדנא הוי דברים שבלב ולא הוי דברים כלל ואפי' ספק לא הוי וכן הוא מפורש כוונת דברי הרא"ש אלו בשמ"ק ב"ב שם

ויהי' ניחא לן בזה הא דכתב הרמב"ם וכן הוא בשו"ע (סי' קמ"א סעט"ז) דבבריא כותבין ונותנין לבעל וכן הוא מבואר בתוספתא (פ"ד דגיטין) ואם כוונתו לצחק בה לכאורה אין הגט גט כלל ואין ראוי לגרש בו גם הבעל שלא נכתב לשם כריתות, ועפ"י האמור ניחא דהוי רק ספק דילמא כוונתו לצחק מדלא אסיק דבוריה לומר תנו ג"כ והוי רק ספק אומדנא לענין כתיבה, ואין הספק הזה מוציא מידי ודאי שאמר כתבו כיון שאין מבורר לנו בודאי שכוונתו רק לצחק בה, אבל להיפך לענין נתינה כיון שמספקא לן שמא כוונתו לצחק לא אמרינן אומדנא מספק דילמא תנו ג"כ קאמר דשוב הוי דברים שבלב ואין נותנין כלל ולא הוי אפי' ספק גט, דלענין כתיבה שאמר מפורש כתבו הוי הא דכוונתו לצחק ספק אומדנא וממילא הוי דברים שבלב, ולענין נתינה כיון שלא אמר תנו ורק מסופק לנו דילמא כוונתו ג"כ ליתנו הוי ג"כ ספק אומדנא והוי דברים שבלב דלא הוי דברים כלל וכמו שכ' הרא"ש הנ"ל **)

ובזה שאנו אומרין דע"י שאלת אחרים אפי' בבריא כתבו ותנו קאמר היינו מרויחין ליישב קושית הלח"מ שהבאנו לעיל בהסתירה בלשון הרמב"ם ז"ל דבנשתתק שהרכין בראשו אינו מצריך ג"כ לשאול אותו על הנתינה ובנשתתק שכתב בכתב ידו הוצרך לומר ג"כ תנו, ומש"כ הלח"מ לחלק בין כותב לאומר הוא דוחק גדול, אולם עפ"י האמור א"ש דאף אם נדון לנשתתק דין בריא (דמסוכן לדעת הרמב"ם (שם הי"ב) הוא דווקא שקפץ עליו חולי והכביד עליו חליו) אעפ"כ כיון דעפ"י שאלת אחרים הוא מצוה לכתוב אז אין כוונתו לשחק בה וכתבו ותנו קאמר משא"כ בכותב בכ"י דעפ"י עצמו כותב כן צריך לומר תנו כשאר בריא

איך שיהי' אף שקשה לחדש דין זה בבריא ואין לצרף אותו אפי' לסניף בעלמא מ"מ בשכ"מ דקימ"ל אין אדם משטה בשעת מיתה א"כ ודאי אין כוונתו להשטות וע"כ באומר כתבו כוונתו ג"כ שיתנו ואין לחלק בין אומר מעצמו או ע"י שאלת אחרים

והנה הראוני שבס' שם ארי' (בח' אה"ע סי' מ"ט) נתעורר בספק זה מצד שתי סברות, חדא משום דדווקא באומר מעצמו כתבו אמרינן משום שרוצה בתקנתה לפטור אותה מיבם ורק מפני שהוא בהול הוא מקצר ואומר רק כתבו וכוונתו ג"כ על הנתינה כיון דחזינן לדעתיה שרוצה בתקנתה, אבל בששואלים אותו והוא לא השתדל מעצמו לזה אפשר לומר שאינו רוצה בתקנתה כלל וכלל ורק כששואלים אם יכתבו הוא מסכים לדבריהם ואם רוצים לכתוב יכתבו כטוב בעיניהם אבל הוא אינו דורש תקנתה כלל רק שאינו מונע אם רוצים, וא"כ רק כתבו לבד קאמר ומנ"ל דכתבו ותנו קאמר, והשנית משום די"ל דדווקא כשהוא מצוה כתבו י"ל שפיר דכתבו ותנו קאמר ורק מפני שהוא בהול מקצר ואומר רק כתבו וכוונתו שיכתבו ויתנו, אבל כששואלים אותו אם יכתבו ולא שאלו אותו אם יתנו הרי השואלים בריאים ולא בהולים כלל וע"כ כוונתם רק על הכתיבה ולא על הנתינה א"כ מה שהשיב הוא ג"כ על הכתיבה ולא על הנתינה ואפשר דהוי סבור המסוכן שאינם חפצים רק לכתוב ולא ליתן ואינם רוצים להיות שלוחים כלל על הנתינה רק שיתן בעצמו כיון ששאלוהו רק על הכתיבה ולא על הנתינה דהא הם בריאים ולא שייך אצלם דכוונתם הי' גם על הנתינה וכיון דדבורם לכתוב הי' על הכתיבה לבדה גם תשובתו שאמר הוא ג"כ רק על הכתיבה עכ"ד

והנה על סברתו הראשונה שכ' שכיון שהוא אינו מצוה מעצמו רק עפ"י שאלת השואלים אפשר שאינו רוצה בתקנתה ואינו אלא כמסכים למעשיהם ואין כוונתו על הנתינה, לענ"ד נראה לפמש"כ לעיל דמלשון משנתינו דאמרה שבבריא אין נותנין משום שרצה לשתק בה דעיקר מאי דאמרינן אין נותנין הוא מטעם דאמרינן שרצה לשחק בה והיינו מכת ההוכחה שלא אמר תנו ג"כ, והא בבריא ודאי אין לומר דמגרשה משום שחפץ בתקנתה, דמי לא עסקינן דמגרשה בע"כ, ואדרבה סתם מגרש אשתו מתוך איבה מגרשה כדפירש"י בגיטין (ע"ד ב' ד"ה לצעורה) ואעפ"כ מוכח דלולא הטעם שרצה לשחק בה והיינו מדלא פירש דבורו היינו אומרין כיון דאמר כתבו כוונתו ג"כ על הנתינה, וא"כ בשכ"מ שאין שייך לומר דכוונתו לשחק כמו שנתבאר, ודאי כשאומר כתבו כוון ג"כ על הנתינה דכל שלא רצה לשתק כשאומר כתבו כוונתו על כל עניני וצרכי הגירושין וכוונתו על הנתינה גם כן

וממילא נדחה ג"כ סברתו השניה שכ' כיון שהשואלים אינם בהולים ע"כ כוונתם רק על הכתיבה ולא על הנתינה וע"כ תשובתו היתה ג"כ מעין השאלה על הכתיבה ולא על הנתינה, דלפי דברינו יש לומר דגם כוונת השואלים הי' ג"כ על הנתינה, דכל שאין כוונתו לשחק והיו רוצים שיתן לה גט כדי שיפטור אותה מייבום שאלתם היתה ג"כ על הנתינה כיון שלא כוונו לשחק בה

והנה ראיתי בתשו' הנ"ל שכתב לדחות דיוק הלח"מ והפנ"י ממה דתני מתניתין רק כתיבה לחוד בלשון השאלה, דלאו דוקא הוא וה"ה דשאלו אותו על הנתינה ג"כ והביא ראי' דע"כ צ"ל דלאו דווקא ממה דאיתא לעיל (י"ג ב') דר"ז לא מוקי מתניתין בשכ"מ מדקתני האומר תנו *) ויעוי' חו"מ סי' רמ"ג ס"ז זכו לו בשדה ע"מ שתכתבו לו השטר יכול לחזור בו אפי' כתבו לו השטר כ"ז שלא נתנו לו דכוונתו על הנתינה יעו"ש: ועפ"ז אני מפרש לשון רש"י בגיטין (ע"ד ב' ד"ה לצעורה קמכוון) דסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרש הלכך מספיקא אמרינן לצעורה קמכוון ולא תלינן לומר להרווחה קמכוון לקולא'' שאין כוונתו לומר דלרבנן דס"ל איצטליתא דווקא הוי ספק מגורשת דילמא להרווחה מכוון, דלא משמע כן מהסוגיא רק כוונתו דכיון דמספקא לן דילמא לצעורה קמכוון שוב הוי האומדנא דלהרווחה בספק והוי דברים שבלב ואינן דברים, ואין התנאי מתקיים רק כמו שאמר אצטליתו דווקא, וצ"ע בהא דמבואר בירושלמי ר"פ משא"ת בספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח, (לפי גרסת הרא"ש והטור בדברי הרמב"ם דהר"ז ספק גט ולכאורה כיון דהוי ספק גבן אם כוון לנתינה ג"כ שוב הוי ספק אומדנא ואפי' ספק גט לא הוי, ויש לחלק *), ויעוי' לח"מ באורך ואכ"מ, ויעוי' נו"ב מהד"ק ח' אה"ע (סי' מ"ד): דשם לא הוי ספק אומדנא כי אם ספק בהמעשה שאם הפיל עצמו הר"ז מה שאמר כתבו כאלו אמר כתבו ותנו אבל אם הפילו הרוח לא אמר תנו וא"כ הוי ספק במציאות ובמעשה אם אמר תנו או לא אבל אין הספק בהאומדנא גופא וז"ב: