מרחשת חלק ב רצ

וא"כ אפשר שאין העדים חייבין קרבן שה"ע ע"פ תביעת קטן וקטנה, הן אמת שיש לחלק לפמש"כ רבנו כדעת ר"י מיגש דשבועת השומרים חייב ג"כ על תביעת קטן משום שא"צ טענת ברי וא"כ אפשר דגם בשבה"ע מהני תביעת קטן ג"כ משום שא"צ טענת ברי של המשביע שיודע בודאי שיודע לו עדות כדמוכח מהא גופא דעד מיתה בלא אמר לדידה, הרי אף שאינה יודעת בודאי שיודע לה עדות שמת בעלה שאם ידעה א"צ לעדותו, וכיון שא"צ לתביעת ברי אפשר שגם תביעת קטן הוי תביעה לחייב בשבועת העדות, ואף אם נאמר כן אין זה אלא במושבע מפי עצמו דבזה שהשבועה הוציאו העדים עצמם מפיהם סגי ג"כ בתביעת הקטן, וכאמור, אבל במושבע מפי הקטן לכאורה ודאי אינו חייב בשבועת העדות דקטן לאו בר שביעה וממילא אין שבועתו חלה גם על אחרים והחילוק מובן, לכאורה יש ראי' שהקטן ג"כ יוכל לחייב את העדים בשבה"ע מדברי התוס' בשבועות (ל"ג ב') ד"ה שאנס איש פלוני או פיתה את בתו שכתבו התוס' דפיתה אח בתו מיירי בקטנה דלאו בת מחילה היא הרי מפורש שגם קטנה יכולה להשביע שבועת העדות אלא דשם יפטור משום דקלב"מ, משמע שאם הי' חייב לשלם היו העדים מחוייבים קרבן שה"ע אם לא העידו, כן הי' נראה לכאורה, אבל יש לדחות דמיירי שכעת בשעת התביעה היא גדולה ותובעת על מה שפיתה אותה כשהיתה קטנה שלא היתה מחילתה מחילה, והכי מוכח דמוקמינן לה התם בשבא בהרשאה אם היתה קטנה אז לא שייך הרשאה דקטנה אין לה שליחות וגם לא מצי להקנות ולכתוב זיל דון ואפיק לנפשך, יעו"ש, ולפ"ז איך שיהי' דעת התוס' אבל רבנו אפשר דס"ל דקטנה אינה יכולה לחייב את העדים משום שבועת העדות א"כ א"ש דלא אמר ר"פ דמשכחת לה באמר לדידה שבקטנה א"ת משום שה"ע

ה) ולכאורה י"ל עוד דבקטנה באמר לדידה משו"ה א"ח משום שה"ע משום שכיון שכשתגדיל תוכל לבא לבי"ד מעצמה ולאמר מת בעלי שאז תהי' נאמנת ומה שצריכה לעד אינו אלא שהיא רוצה ליטול כתובתה כעת קודם שתגדיל, א"כ אין זה אלא המשכת זמן שאינה יכולה כעת לגבות כתובתה עד שתגדיל ואין זה אלא מבטל כיסו של חבירו כיון שכתובתה תגבה כשתגדיל וכה"ג אין זה כפירת ממון ואינו חייב עליה משום שבועת העדות, אבל באמת זה אינו שכפירת זמן ג"כ חשוב ממון וחייב עליה שבועת התורה כמו שכ' רבנו והובא להלכה בחו"מ סי' ע"ג ס"ב יעו"ש, וא"כ ודאי העד חייב שבועת העדות על כפירת הזמן ודוק בכ"ז: סימן ט א ביאור דין משמשת במוך (ביבמות י"ב ב'). א) ג' נשים משמשות במוך וכו' עיין רש"י ותוס' בשם ר"ת, ולכאורה משמעות דורשין איכא בינייהו ואין הבדל ביניהם לדינא, דרש"י ז"ל דמשמע ליה דפשט משמשות במוך הוא שמנחת המוך קודם תשמיש דזה ודאי אסור משום מטיל על העצים ועל האבנים וע"כ הוכרח לפרש משמשות מותרות דבשאר נשים כה"ג אסור, אבל לר"ת משמע ליה דהאי משמשות במוך הוא אחר תשמיש דזה ודאי מותר אף בשאר נשים דאין מצוות על השחתת זרע ע"כ מפרש משמשות במוך היינו דחייבות לשמש באופן זה אבל שאר כל הנשים מותרות ואין חייבות

אמנם מדברי התוס' כתובות (ל"ט א') משמע שר"ת ז"ל הבין דכוונת רש"י ז"ל שהפירוש משמשות במוך הוא אחר תשמיש ואעפ"כ פירש משמשות היינו מותרות ומוכח מזה דבשאר נשים גם כה"ג אסורות, אלא שר"י ז"ל מקיים פירש"י ומפרש בכוונתו דהיינו קודם תשמיש

ב) ולכאורה לפי מה שהבין ר"ת בכוונת רש"י ז"ל דגם לאחר תשמיש אסור ליתן מוך משום דאשה מצווה בהשחתת זרע ואעפ"כ ג' נשים מותרות משום סכנה א"כ ה"נ היה יכול לפרש אף קודם תשמיש שתהא מותרת לשמש במוך בג' נשים דמה לי קודם או אח"כ הוא דתרווייהו אסורים ומ"מ משום סכנה מתיר ר"מ, א"כ כיון הדין קודם תשמיש שאע"פ שאסור מ"מ משום חשש סכנה מותר, כיון דבשניהם איכא משום השחתת זרע ומשום סכנה מותר

ונראה דר"ח ז"ל ס"ל דמשום סכנה לא שייך להתיר כלל להניח מוך קודם תשמיש דיותר הי' לנו לומר דלא תשמש כלל ולא תבוא לידי סכנה, והאיך נתיר לשמש באיסור טוב יותר שלא לשמש כלל, וע"כ ס"ל לר"ת בכוונת רש"י דדוקא אחר תשמיש אף דאסור משום השחתת זרע לרש"י ז"ל מ"מ מותרת לתת מוך משום דחשש סכנה דוחה כל איסורים שבתורה, והר"ז דומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל הובא בר"ן פ' ר"א דמילה דהיכא דאישתפוך חמימי קודם המילה מותר למול את הילד ואף שאין מכשירי מילה דוחין את השבת מ"מ הא בשעה שמל הא מילה עצמה דוחה שבת ונשמל שפיר מל ולאחר המילה הא הוי סכנה לילד ומותר להחם חמין בשבת משום דפקוח נפש דוחה שבת, יעו"ש, ועיין כתובות (ג' ב') ולידרוש להו דאונס שרי ודו"ק ואכ"מ, וה"נ הכא שבשעה שמשמש שפיר משמש כאורחיה ואחר תשמיש שפיר מותר להניח מוך לשאוב את הזרע משום דאז פקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה ודוחה ג"כ איסור דהשחתת זרע, משא"כ לשמש לכתחלה בהשחתת זרע זה ודאי אסור, דמוטב דלא תשמש כלל ולא תהי' סכנה כלל, זה לענ"ד כוונת ר"ת בשיטת רש"י דג' נשים מותרות לשמש במוך דוקא אחר תשמיש אבל לא קודם תשמיש

ג) אמנם עדיין יש לומר אף לפי מה שהבין ר"י ז"ל בכתובות דגם כוונת רש"י ז"ל הוא במוך קודם תשמיש וג' נשים מותרות משום חשש סכנה, מ"מ מדברי תוס' כאן נראה דר"ח ס"ל דקודם תשמיש ודאי אסור אף בג' נשים, והיינו דס"ל אף דאיכא חשש סכנה אסור מ"מ קודם תשמיש, או משום דלשיטת ר"ת ז"ל דלאחר תשמיש ליכא איסורא כלל ע"כ טוב יותר שתשמש במוך אחר תשמיש דאז לא עביד איסורא משא"כ קודם דאיכא איסורא וחשש סכנה הא מצי לתקן אחר תשמיש, משא"כ לדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם לאחר תשמיש איכא איסורא עלה משום השחתת זרע ואעפ"כ מותר משום סכנה ה"נ מותר קודם תשמיש דמאי שנא, או דס"ל לר"ת אף אם הנחת המוך אחר התשמיש לא היתה תקנה בדוקה דאפשר דלאחר תשמיש לא יקלוט המוך את הזרע יפה יפה ותשוב ותתעבר, מ"מ משום זה לא הותרה לשמש קודם תשמיש במוך משום חשש סכנה, דמוטב יותר שלא תשמש כלל ולא תבוא לידי סכנה, ולא הותר לו לשמש באיסור כיון שאם לא ישמש לא תבוא לידי סכנה אין כאן פקוח נפש שידחה איסור שבתורה

אמנם סברא זו דלא תשמש כלל יש לדחות, דכיון דאיכא מצות עונה שהיא דאורייתא א"כ מצוה זו דוחה איסור דהשחתת זרע וע"כ כיון דבלא מוך איכא חשש סכנה ואם לא תשמש כלל הא עבר על מצות עונה א"כ יש לומר דמותר לשמש במוך אף קודם תשמיש משום דאתי מצות עונה ודחי איסור דהשחתת זרע

ד) אבל לענ"ד זה תלוי בביאור מאי דאמרינן בכתובות (מ' א') דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאם אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ולפ"ז יש לומר ה"נ במצות עונה כיון דאם אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל דכל עיקר העשה תלוי רק ברצונה ובתאוותה כשמתאווה לו א"כ י"ל דכה"ג לא דחי לאיסור דהשחתת זרע, וע"כ שפיר ס"ל לר"ת דקודם תשמיש ודאי אסור דמוטב שלא ישמש עמה כלל

אבל אם נפרש כמו שכתבו התוס' ישנים שם דעיקר סברת הגמ' דלא דחי עשה דולו תהי' וכו' הוא משום דלגבה דידה ליכא עשה הלכך אין לה לעבור בלאו