מרחשת חלק ב רפט

דעבידא לגלויי אבל בשלא נודע מקום העדים אז מן הסתם כל זמן שאינו טוען מזויף ל"ח ליה שזייף שירא דילמא ישאלו בי"ד על מקומם של העדים ואם יאמר שאינו יודע הרי ניכר זיופו לבי"ד ואינו גט ושטר כלל מן התורה וע"כ בשלא נודע מקום העדים וטוען מזויף צריך קיום מן התורה יעי"ש, והכ"נ בשאין העדים מפרשים שמותם הוא כמו שלא נודע מקום העדים ומן הסתם לא חיישינן לזיוף משום שמתירא שמא ישאלו בי"ד מי הם העדים שחתמו ואם לא יגיד להם או ירחיק עדותו ניכר זיופו וכמש"כ הנתיבות וע"כ מהני דימוי גם בשאינם מפרשים שמותם

ובזה יש לכוון דברי רש"י ריש גיטין ד"ה ואם יש עליו עוררים שהבעל מערער שהוא מזויף יתקיים בחותמיו שכ' וז"ל ואם יעידו העדים על חתימת ידיהם או עדים אחרים על חתימתם כשר וכו' יעי"ש, וכן כפל לשונו לקמן (ט' א') ולא זכר ג"כ להכשיר ע"י דימוי החתימות משטרות אחרים כמו שכ' בגיטין ל"ו, ולפי האמור יש לומר דרש"י ס"ל שכל שטוען מזוייף צריך קיום מן התורה וכדעת הגמ"ר בקדושין ובפרט בגט הבא ממקום אחר שלא נודע מקומם של העדים כמש"כ הנתיבות וע"כ לא מהני דימוי כלל בזה: סימן ח בדין קטנה או חרשת אם ע"א נאמו שמת בעלה כדי להנשא

א) בדין זה נסתפקו רבותינו האחרונים ז"ל כיון שהיא אינה בת דעת ולא שייכא בה דייקא ומינסבא, ומר אמר הכי ומר אמר הכי יעוי' פ"ת אה"ע סי' י"ז ס"ק י"ג שהביא שם דעת הנוב"י הח"ש ועוד וכולם לא העירו ולא הביאו ראי' לדין זה רק כתבו מסברא כ"א לפי דעתו, ולדעתי נראה להביא ראי' לדין זה שגם בקטנה ע"א נאמן להתיר להנשא מסוגית הגמ' דכתובות (ק"ז א') במחלוקת רב ושמואל אם פוסקים מזונות לא"א דס"ל לשמואל שא"פ ומקשה התם לשמואל ממשנה וברייתות שמוכח שפוסקים מזונות לא"א ומוקי לה התם לשמואל בששמעו בו שמת שגם לשמואל פוסקים, ואח"כ מקשה התם מברייתא דמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות הרי ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו וכו' ומסיק אלא אמר רב פפא בששמע בו שמת בע"א היא דאי בעית לאנסובי בע"א מצי מינסבא מזוני נמי יהבינן לה, בניו ובנותיו דאי בעי למיחת לנכסיו בע"א לא נחתי' מזוני נמי לא יהבינן להו, ולכאורה קשה אמאי צריך לדחוק ולהעמיד בכה"ג אמאי לא מוקי לה בקטנה ולא ספקה דגם לר"פ אליבא דשמואל פסקינן לה מזונות כדאיתא התם, ובשלמא במשנה וברייתות דלעיל לא מצי מוקי לה בקטנה משום דשם אמרו דתשבע בתחלה ובקטנה אי אפשר דאין מוסרין שבועה לקטן וכן בברייתא הסמוכה לעיל מיניה מי שהלך למדה"י וכו' לא מצי מוקמי לה בקטנה ולא ספקה משום דקתני בה ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי משמע דבספקה מיירי, אבל ברייתא דידן שפיר מצי להעמיד אותה בקטנה ולא ספקה דלד"ה פוסקים לה מזונות וע"כ לומר בפשוטו משום דברייתא סתמא אמרה ואשתו תובעת מזונות משמע דבכל אשה מיירי בין בגדולה בין בקטנה בין ספקה בין לא ספקה וע"כ מקשה מינה לשמואל והוכרח ר"פ לתרץ בששמעו בו שמת בע"א, אבל לפ"ז אם נאמר דבקטנה אין משיאין ע"פ ע"א א"כ מה הועיל ר"פ בתירוצו בששמעו בו בע"א הא אכתי לא מצי מיירי גם בקטנה וספקה דר"פ עצמו לעיל ס"ל דבקטנה וספקה אין פוסקים מזונות לשמואל א"כ בקטנה וספקה הא לא מצי מיירי דבמחיים אין פוסקין וגם בששמעו בו שמת בע"א ג"כ אין זנין את אשתו קטנה וספקה משום דכיון דלא מצי לאנסובי גם מזוני לא יהבינן לה והש"ס רוצה להעמיד את הא דאשתו תובעת ככל הנשים שבעולם כמו שכ', א"ו מוכח מכאן דגם קטנה נשאת ע"פ ע"א אף דלא דייקא, וכדעת הנוב"י דגם בקטנה נאמן משום דדייקא לאחר שתגדיל או כמש"כ הבית מאיר ס"ס ט"ו משום שקרוביה יבדקו וידייקו, ויש להמתיק סברת הבי"מ משום דכיון שהולד ממזר מזה ומזה א"כ איכא פסול זרעה גם הקרובים ידייקו משום פגם משפחה ולא יניחו לה להנשא כל עוד שלא בדקו היטב

ב) אבל לפ"ז יקשה לנו מר"פ אר"פ בשבועות (ל"ב ב') אמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור, הכ"מ בעד מיתה שהוא פטור באמר לדידה ולא אמר לבי"ד והכ"מ בעד מיתה שהוא חייב בלא אמר לדידה ול"א לבי"ד ואם ע"א בקטנה נאמן א"כ גם באמר לדידה ג"כ משכחת לה שהוא חייב בשהיתה קטנה שאפי' בשאר איסורין אין קטן וקטנה נאמנים וכש"כ באיסור א"א ודבר שבערוה ולא הימנוה רק בדרבנן כדאיתא בפסחים (ד' ב') ואכ"מ וע"כ היא צריכה לעדות של העד וא"כ חייב גם באמר לדידה שהיא עצמה א"נ א"ו מוכח מזה שע"א בקטנה א"נ והא מדברי ר"פ עצמו הוכחנו למעלה שנאמן וקשה דר"פ אר"פ

ג) והנראה בזה ע"פ דברי רבינו שהביא הא דר"פ בשבועות בפ"י מה' שבועות דין י"א בסתמא וכ' האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאלו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה יעו"ש ולא חלק בין אמר לדידה בין לא אמר לדידה כמו שחלק ר"פ וכבר עמד בזה הלח"מ והניח בצ"ע, ולדעתי לק"מ דבאמת גם באמר לדידה יש כמה אנפי שהיא אינה נאמנת וע"א נאמן כמו בקטנה וע"א במלחמה דלדעת הרמב"ם באומר מת וקברתיו ע"א נאמן דס"ל דנפשטה הבעיא בכה"ג כמו שכ' הרי"ף ביבמות ואילו היא עצמה אינה נאמנת במלחמה אף במת וקברתיו כמו שכ' רבינו לקמן סי"ג ה"ב וע"כ כתב רבינו בה' שבועות בסתם האשה שהשביעה וכו' והיינו משום דמשכחת שצריכה לעדותו בבי"ד ואף באמר לדידה, ומה שאמר ר"פ דבאמר לדידה הוא פטור היינו משום דר"פ לטעמו לפמש"כ התשב"ץ ח"א סי' ע"ז דלדעת רבינו ע"א נאמן להעיד שמת מן התורה וגם לענין ממון להוריד את היורשים בנכסיו משום דכיון דהוי מילתא דעב"ל ל"מ אינשי ויש בזה נאמנות מן התורה כמו שנים אחרי דלדעת רבינו נפשטה האי בעיא דע"א נאמן במלחמה אף דלא דייקא משום דסגי בהא דהוי מדע"ל לחוד. ומה שאמר ר"פ בכתובות דע"פ ע"א יורשים לא נחתי לנכסי היינו משום דר"פ ס"ל דלא נפשטה הבעי' וס"ל דנאמנות ע"א באשה הוא משום דדייקא אבל ע"א לחוד א"נ וע"כ אינו נאמן להוריד לנחלה ע"פ, יעו"ש מה שהאריך בזה בהרבה תשובות סמוכות זל"ז, ולפ"ז א"ש מה שאמר ר"פ בשבועות דוקא באמר לדידה דפטור משום דכה"ג שהיא אינה נאמנת משום דלא דייקא כמו במלחמה וכה"ג ס"ל דגם ע"א אינו נאמן והוא אזיל בזה לטעמיה בכתובות שאין ע"א נאמן לנחלה אף דהוי מידי דע"ל משום דס"ל דבזה דהוי מילתא דעב"ל לחוד אין ע"א נאמן, וא"ש סתימת דברי רבינו בה' שבועות משום דאזיל לטעמיה שע"א נאמן במלחמה כה"ג אף במקום שאין האשה עצמה נאמנת וע"כ כתב סתם שחייב בשבועות העדות משום דמשכחת לה גם באמר לדידה, והבן, ובזה הי' אפשר לומר דגם בקטנה ע"א נאמן לדידן דס"ל דע"א נאמן משום סברת עב"ל לחוד אבל ר"פ דלא ס"ל דע"א נאמן בסברת ע"ל לחוד לדידיה גם בקטנה אינו נאמן, אבל באמת זה אינו שכבר הוכחנו כסברת הנוב"י או משום שהקרובים יבדקו כסברת הב"מ א"כ הד"ק מדוע לא אמר ר"פ גם באמר לדידה דחייב בשבה"ע והיינו בקטנה

ד) והנראה בזה דבקטנה בלא"ה אינו חייב בשבועת העדות כיון דבעינן שישמעו מפי התובע ותביעת קטנה לאו כלום הוא כמו דאמרינן לענין שבועות הדיינים כי יתן איש ואין תביעת קטן כלום כדאיתא בב"ק (ק''ו ב')