מרחשת חלק ב רפח

מובהק כמו שני ס"א אבל לשאלה יש לחוש אם אין הכרה גמורה

טו) גם בעיקר דברי הקצוה"ח שכ' דלא סמכינן אדימוי החתימות אלא במקום שא"צ קיום מן התורה אבל במקום שצריך קיום מן התורה לא מהני דימוי החתימה נ"ל ראי' ברורה שלא כדבריו מהא דאמרינן בגיטין (ד' ל"ו א') בראשונה הי' כותב אני פלוני חתמתי עד אם כתב ידו יוצא ממקום אחר כשר ואם לאו פסול ופירש"י דמתוך שלא הי' מפרש שמו לא היו יודעים לבקש עדים מכירים ויודעים שיעידו על כתב ידו והיו צריכין לחזור אחר שטרות אחרים שחתימתם דומה לזו ונתקיימו בב"ד ע"י העדאת העדים עצמן כדקיי"ל בכתובות אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור וכו' עכ"ל, והא התם כיון שאינו מפרש שמו כל שטר צריך קיום מדאורייתא שהרי עיקר הטעם ששטר מדאורייתא א"צ קיום הוא כמו שפירש"י בגיטין (ג' א') משום דלא חציף אינש לזיופי והיינו משום שמתיירא שמא יבאו העדים עצמן או עדים אחרים להכחישו שאין זה כתב ידם כמו שכ' התוס' בכתובות (י"ט א' ד"ה מודה) כה"ג, ויעי' בקצוה"ח סי' הנ"ל סק"ה, ובשאין העדים מפרשים שמותן שוב לא יוכל כל איש להכחיש אותו ולהכזיבו על פניו לאמר שמזוייף הוא כיון שאינו ידוע מי הוא החותם דכל ישראל ראויין לאותה חתימה ויכול לזייף כמה שירצה וא"כ בזה ודאי צריך קיום מן התורה, והיינו טעמא שסתים התנא דברייתא שאם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר פסול משמע שבכל ענין פסול אף בבא ליפרע שלא בפניו או ביתומים דלא טענינן מזוייף כמו שנסתפקו התוס' ריש גיטין בזה והיינו משום דכיון בלא קיום פסול מן התורה, ואעפ"כ מהני דימוי החתימות זה לזה כדי להכשיר את השטר ומוכח דמהני דימוי החתימות גם להוציא ממון ודברי הנתיבות משמע דס"ל דדימוי אינו אלא סימן אמצעי *) וזה אינו כמבואר מכל הנ"ל

טז) סיומא דמילתא שמכל הדברים המבוארים למעלה היינו: א) שבהמכתבים שנמצאו אצל ההרוג לא שייך שאלה, ב) סברת כ"ג דבגדי א"ח השייכים להממשלה ל"ח לשאלה משום דהוי כלים דלא מושלי, ג) גם לדעת הב"י שאם סימד"ר חיישינן לשאלה גם בכלים דל"מ הכא ל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי וגם לשכחה דהוי מיעוטא דמיעוטא כסברת כ"ג ולפי מה שהעליתי ל"ח לדידן כלל לשכחה, ד) דרוב אנשי הגדוד נהרגו במלחמה וע"כ יצאנו מידי חשש של תורה דכל דפריש מרובא פריש ובדרבנן ל"ח לשאלה כמש"כ הנוב"י, ה) היכא שאין צד ספק בהכרת הבגדים דהיינו שמכירן בטב"ע גם לדעת הב"י ל"ח לשאלה גרידא, ובנד"ד שמכרת מכתבה ומכתב בעלה בטב"ע ל"ח לשאלה, ו) לאבדה ג"כ לא חיישינן דמוקמינן להו להמכתבים בחזקת מרא קמא, ז) על דימוי הכתב יש לנו לסמוך גם באיסור תורה, וע"פ שבעה טובי טעמים אלו הנני מסכים לדעת כ"ג להתיר את האשה אשת ר' מכבלי העיגון ובלבד שיסכימו ושיצטרפו לזה עוד מי מחברינו רבני המו"ל המפורסמים שליט"א

אומר השכחה

א על הא דכודנייתא דדמיין להדדי שכ' ליישב דברי רש"י דל שתלה זה בסימני אבדה אם דאורייתא והיינו משום דלרש"י ז"ל הי' קשה שלא אמר לו רק לראות אם הם שוים וזה יוכל לראות ולבדוק רק באזנים ובזנב אבל בגמ' שם משמע שיש עוד סימן והיינו בקול ומלשון השו"ע יו"ד סי' רצ"ז ס"ט משמע שצריך כל השלשה סימנים היינו סימני אזנים וזנב וקול ומדלא אמר לו לבדוק בסימנין ורק לראות אם הם שוין ובאזנים ובזנב בקל יוכל לראות אם הם שוין אבל בקול איך ישמע אם לא ישמיעו קול ומשמע שלא הצריך לבדוק בסימנין ורק לראות אם הם דומין וע"כ מצד הדימוי התירם וזה דמי לאבדה, שו"ר שהפ"ת ציין לעיין בנו"ב מהד"ת סימן נ"ח וס"ו ושמחתי לראות בנו"ב שם להעיר ג"כ שר"א לא אמר רק לבדוק בהסימנים של אזנים וזנב שזה דבר הנראה לעינים משא"כ בקול שצריך להמתין עד שינהום, אולם מדבריו שם מבואר דסגי בשני סימנים אלו לחוד וא"צ לסימן של קול ג"כ יע"ש אבל לא משמע כן דדוקא בכודנייתא התיר לעייל שניהן דדמיין להדדי בריספק אבל לעייל מי שיש לו שני סימנין דהיינו רברבן אודניה וזוטרא גנובתא עם חמור גמור לא התיר ר"א אף דס"ל א"ח לזרע האב כל זמן שלא בדק ג"כ בקול ורק מצד הדימוי התיר וזה דמי לסימני אבדה וזה הכריח לרש"י ז"ל לפרש כן ויעי' היטב בכ"ז ודי למבין, ובזה אפשר ליישב קו' הרא"ש בתשו' כלל שני סי' ט"ז על הרמב"ם שכ' ששני מיני בהמה טהורה או טמאה אינו אסור בהנהגה אלא מדרבנן א"כ היכי פשיטא לי' דר"א ס"ל סימנין דאורייתא אפי' הוי סימנין דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן, ולפי האמור שהסמיכות היתה לא מצד הסימנין עצמן אלא מצד הדימוי וזה דמי לאבדה כמו שפירש"י וס"ל להרמב"ם ז"ל שגם באיסור דרבנן לא סמכינן על סימנין אם סימנין לאו דאורייתא וכדעת הרבה מהאחרונים ז"ל, ויעי' ב"מ (כ"א ב') שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו ולתי' התוס' שם השני בשאר פירות תלינן בעוברי דרכים ומרובא דעלמא נפיל אבל בזית דחזותו מוכיח עליו אמרינן דשל אילן הוא יעו"ש במוהר"ם, הרי דדימוי מהני ג"כ נגד הרוב דעלמא ומזה משמע דהוי סימן מובהק שאם הי' רק סימן אמצעי לבד אמאי מהני נגד רובא אם סימנין דרבנן דכאן גרעי סימנין באבדה שתקנו להחזיר אף אם סימנין לאו דאורייתא דסימנין לא הוי נגד הרוב כמש"כ לעיל שגם הנותן סימנין הוא מעלמא אבל היכי שהוא נגד הרוב לא מצינו שתקנו דמהני סימנין וכאן הוא נגד הרוב דרוב הפירות הנמצאים כאן דהיתרא נינהו משום שהבעלים מרובא דעלמא מתייאשים מהם והדימוי כדי לתלות שמן האילן נפלו הוא נגד הרוב ויעי' במוהרש"ל שם שמפרש בענין אחר ומדבריו משמע דדימוי לא מהני מידי יעי"ש, אולם במוהרש"א חולק ומפרש כמוהר"ם ויעי' שמ"ק שם ואכ"מ

וכן נראה מהתוספתא פ"ד דאהלות רביעית דם שנבלעה בכסות וכו' מביא מים וכו' אם מראיהן שוה הרי זה טמאה וכו' דמשמע דטמאה ודאית אף לענין ביאת מקדש שמביא קרבן והנזיר מגלח עליו, הרי שאנו סומכין על הדימוי אף באיסור דאורייתא, ותוספתא זו הביאוה התוס' ב"ק (ק"א ב') ד"ה רואין ויעי' תוסיו"ט פ"ב דאהלות מ"ב ד"ה אם

ב) במה שהבאתי ראי' מגיטין ל"ו שדימוי מהני אפי' במקום שצריך קיום מן התורה ראיתי כעת שיש לדחות קצת לפמש"כ הנתיבות סי' מ"ו סק"ה דהא דקיום שטרות מדרבנן אפי' בטוען מזויף לדעת הש"ך שכן הוא העיקר הוא בשנודעו העדים מי הם ומקומם רק שכ"י אינו ניכר דזה לא חציף ומירתת לזיופי משום דהוי מילתא דעבידא *) ושמא זו כוונת רש"י ז"ל בחולין ע"ט כד מעיילית לי כודנייתא עיין להני דדמיין להדדי ועייל לי אלמא א"ח לזרע האב וסימנין דאורייתא ופירש"י מדסמיך אסימנין ושרי אסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינן אסימנין להחזיר אבדה דאורייתא הוא, ותמה הרמב"ן בחי' מה ענין זה אצל זה, ועפ"ז י"ל כיון דסמיך על הא דדמיין להדדי ומדדמיין ש"מ דבני חדא, בקתא נינהו ול"ח דלמא איתרמי דדמי אעפ"כ לא בני חדא יצירה נינהו וזו מן הסוסה וזו מן החמורה ש"מ דל"ח לאיתרעי ודמי לאבדה דל"ח לאיתרמי אם סימנין דאורייתא, ולפ"ז משמע דדימוי אינו אלא כסימן אמצעי מדתלי לה בסימנין דאורייתא: