מרחשת חלק ב רפו

בכיסו ולא מצאן עדיין אינו יודע אם נפלו מיניה שהוא סבור שהניח את המכתבים בתיבתו או בשלחנו כמו שאר חפציו ולא התיאש מהם וכשבאו ליד המוצא הגיעו לידו קודם יאוש ועדיין הם של בעל האבדה ועדיין יש לחוש לאבדה, אולם אני אומר שודאי הצדק עם כ"ג דמוקמינן בחזקת מ"ק אבל מטעם אחר שבכאן אפי' בלא יאוש זכה בו בהם המוצא שהרי המכתבים אין בהם שוה פרוטה שאינם שוים כלום, ל"מ המכתב של אשת ר"מ שודאי אין בו חשיבות של ממון כלל לא לבעלה ולא לאחר שאינו ראוי אפי' לצור ע"פ צלוחית, אלא אפי' המכתב הגלוי שנמצא עוד אצל ההרוג שהי' חלק וראוי לכתוב עליו מכתב מ"מ כיון שמעבר השני הי' רשומה עליו האדרעססע לביתו כבר אינו ראוי לשום אדם לכתוב עליו מכתב רק לו להבעל לבד וכבר כתב הנתיבות בסי' קמ"ח שדבר שאינו שוה אלא לבעל החפץ לבד אינו חשוב ממון כיון שאינו שוה ממון לכל העולם ובשל עולם הן שמין, ולפ"ז המכתבים הללו לא היו שוים פרוטה ואבדה שאין בה שוה פרוטה אין בה חיוב השבה והויא של המוצא וע"כ מוקמינן לה בחזקת מ"ק כמש"כ כ"ג, ואפי' אם נאמר שלא כדעת הנתיבות וכמו שראיתי בתשו' ראשי בשמים שהעלה בזה שגם דבר שאינו ראוי אלא לבעל החפץ לבד חשוב ג"כ ממון, ויש לי בזה דברים ארוכים וראיות נוטות לכאן ולכאן אבל קובעים מדור בפני עצמם וא"כ מקומם, מ"מ באבדה נ"ל דלד"ה צריך שתהא שו"פ גם להמוצא דכמו דמפקינן בב"מ (כ"ז א') שאבדה שהי' שו"פ והוזלה או להיפך שלא הי' בה שו"פ והוקרה אינו מחוייב בהשבתה משום דאמר קרא אשר תאבד וכו' ומצאתה דבעינן שבשעת אבדה ובשעת מציאה תהי' שו"פ והרי הכתוב אומר אשר תאבד ממנו שבעינן שתהי' אבדה אצל בעל האבדה ומצאת שתהי' מציאה אצל המוצא ואם אינו שוה לאחד מהם שו"פ לא קרינן בו אשר תאבד או ומצאת ואינו מחוייב בהשבתה משום דכאן כתוב קרא ומיעט אבדה כה"ג, אשר משוה"ט נראה לי אמרינן בב"מ (כ"ו ב') במטבע של שותפים אם לית בה שו"פ לכל חד אינו מחוייב להשיב אף שיש בה להמוצא שו"פ והיינו מטעם הנ"ל דמקרא אשר תאבד דבעינן שגם לבעל האבדה יהי' שו"פ ויעי' בפ"ת חו"מ סי' צ"ג סק"ה מה שהביא בשם ס' שער משפט, ולפמש"כ אין ראי' דשאני מציאה דכתב קרא ואין למדין ממנו לדבר אחר ונפק"מ גם לדינא שאם נאבד מבעל האבדה שני חפצים כאחד אשר ביחד הם שוים פרוטה ואח"כ מצאום שנים וכל אחד מהם הגביה חפץ אחד שבזה אף שלבעל האבדה היתה אבדה שו"פ מ"מ כיון שלכל אחד מן המוצאים לא הגיע שו"פ אינם מחוייבים להחזיר לו ואכ"מ, אבל זה ברור שהמכתבים שלא היו שוים פרוטה זכה בהם המוצא אף בלא יאוש א"כ אין לחוש לאבדה משום דמוקמינן להו בחזקת מ"ק וכמש"כ כ"ג

יד) ומה שהעיר עוד כ"ג ע"ד הכרת הכתב יד של האדרעסע שאשתו אומרת שזהו כתב ידו של בעלה שיש לחוש בזה למה שכתב הנוב"י סי' כ"ח דבראה הטביעה ל"מ טב"ע בבגדים כי היכי דלא מהני טב"ע בגוף לדעת הרז"ה והרא"ש ומים ומלחמה כהדדי נינהו, לדעתי שאין הנדון דומה לראי' שהרי הטעם שאנו חוששין לבדדמי גם בטב"ע בראה הטביעה היינו מכיון שראה אותו נטבע בים מיד קדם לבא בלבו של העד או האשה ההשערה והרעיון שזה הנטבע מת מכח האומד שבלב גם קודם שהמת מוטל לפניו להכירהו, ואשר ע"כ אח"כ כשהוציאו את המת מן המים מיד שמצא איזה דמיון קל בין המת ובין אותו שראה אותו נטבע אינו מדייק היטב ונקבע בלבו שזהו ולא אחר משום המשפט והאומד הקדום שהספיק להקבע בלבו וע"כ חיישינן שמעיד בדדמי ול"מ טב"ע וכמו כן במלחמה משום דנקבע האומד בלבה שנהרג משום דסברה ס"ד בכל הני דאיקטול והוא פליט וע"כ במעט עיון ודיוק קל מחלטת אם רואה אותו שהוא בעלה ולא אחר, ודומיא דהכי גם בבגדים אם ראתה אותו טובע בים לבוש באותן בגדים שמכרת בהם כבר נקבע בלבה או בלב העד גם קודם שהוציאו אותו מן המים שמת באותן בגדים שמכרת בהן וע"כ אח"כ גם שאינה מכרת את גוף המת אם אך תראה איזה דמיון קל והשויה מועטת בהבגדים לאותן בגדים שנטבע בהם היא מחלטת שהם הם אותו הבגדים שמכרת בהם שאותם לבש בעלה בשעת הטביעה, אבל אם לא ראתה אותו קודם הטביעה באותן בגדים שהיא מכרת בהם ל"ש בזה בדדמי דמי יאמר שהי' לבוש באותן בגדים דילמא בגדים אחרים וע"כ מיד שרואה את הבגדים שבהם הוציאו אותו מן המים ומכרת אותם שהם של בעלה ודאי גם הנוב"י מודה דל"ש בזה בדדמי משום שעל מהות הבגדים לא הקדים לבוא בלבה איזה השערה ורעיון קדום קודם שראתה אותם שגם הם היו על בעלה ונטבעו עמו, וכאשר עיינתי בגוף התשו' הנ"ל של הנוב"י ראיתי שבאמת דבריו ז"ל מוסבים והולכים רק על אופן כזה יעיש"ה, ולפ"ז גם בעובדא דידן אף אם יש לחוש בדדמי על גוף המת במלחמה מ"מ על המכתבים ל"ש בדדמי משום שלא קדמה לבא המחשבה בלבה שהמכתבים היו אצלו עמו בשעה שיצא למלחמה דילמא לא היו אצלו כלל מכתבים אלה שמא כבר השליך את מכתבו לאשפה או הניחם בביתו ומכש"כ ממכתב הגלוי שרשם עליו את האדרעסע שלא ידעה מזה כלום א"כ לא שייך בזה לדון שטועה היא מדמיון כוזב של לבה מחמת בדדמי משא"כ בנידון של הנוב"י ששם אפשר שצדק בזה מה שחושש בדדמי וכמו שנת'

ועפ"ז נראה לתרץ עוד דעת רש"י ז"ל בגיטין כ"ח שגם הוא ס"ל כהרמב"ם שהבאתי לעיל שמצריך תרתי סימנין החפיסה וגם מכירו לגט בטב"ע כמו שהביא הר"ן ז"ל בשמו ותמה עליו דלמאי צריך שנים ואמאי לא סגי בטב"ע לחוד כיון שהוא עצמו מצאו ויש לו בו טב"ע שכל אדם יש לו טב"ע ונאמן אם אומר שמכיר היכי שלא שייך חשש משקר ובאמת דברי רש"י ז"ל סותרים את עצמו דכאן ס"ל דע"ה אינו נאמן בטב"ע לא משום חשש משקר אלא משום שאין לו טב"ע וחיישינן שעינו משקרת לו ומטעתו ובחולין (צ"ו א') פרש"י עצמו שהטעם שא"נ בטב"ע אבדה הוא משום חשש משקר יעי"ש ד"ה בטב"ע, ולפי האמור יש ליישב ולחלק דודאי בכל דבר יש לכל אדם טב"ע, כמו שהוכיח ר"ת מכח כמה מקומות וגם באבדה והיינו משום שאף שאבד לו אותו חפץ אם נמצא חפץ כזה אין מקדים לבא בלבו ההשערה שאותו חפץ הנמצא הוא שלו דכמה חפצים כיוצא בו נמצא בעולם וא"כ ודאי יש לו טב"ע בחפצו והי' נאמן אי לאו דחוששין אנו שמא משקר, אבל באבדת הגט כיון שאבד ממנו גט ואח"כ נמצא גט כמותו בשמו ושם אשתו ושם עירו אז ודאי גם קודם שרואה הגט כבר קדם לבא בלבו ההשערה והאומדנא שאותו גט שנמצא הוא אותו גט שאבד ממנו וע"כ כשרואה הגט אח"כ ומוצא בו איזה דמיון קל והשויה קלה להגט שאבד הוא מחליט שהוא הוא הגט שאבד ממנו ולא אחר אפי' בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ואומר בדדמי, וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל ואולי גם טעמו של הרמב"ם ז"ל הוא משום כך שאין ע"ה נאמן בזה ע"י טב"ע משום חשש בדדמי וע"כ צריך ג"כ לסימני החפיסה דבחשש דבדדמי שאינו אלא מדרבנן סגי גם בסימנים אמצעים של החפיסה וכמו שהוא לדעת הרי"ף דבעי סימנים אמצעים לבטב"ע בשראה התביעה ודוקא צורבא מרבנן דדייק טפי ולא אמר בדדמי סגי בטב"ע לחוד, ובזה מיושב היטב דעת רש"י ז"ל ומתורץ ג"כ הקושיא שהקשיתי לעיל מהא דב"מ הי' מכיר אבניו נוטלן לדעת רש"י ז"ל, וע"פ האמור לק"מ ששם ל"ש בדדמי דכמו שיש לו אבנים כך יש גם לחברו ומהיכן תבא בלבו ההשערה שהן שלו אם לא מכירן היטב בטב"ע שהם שלו, ושוב אחרי כן מצאתי להבית אפרים סי' י"ט שהביא ראי' דלא