מרחשת חלק ב רפה

דרבנן ואין מחזירין בסימנין גרידא שוב הוא מתייאש מהגט אף אם הי' בו סימן משום שלא ימצא עדים שיכירו אותו בטב"ע מפני שחושב שאין בו טב"ע

והנה דעת הרבה מרבותינו הראשונים ז"ל שאם הבעל הי' מבטל גוף הגט אינו חוזר ומגרש בו שנפסל והוי חספא בעלמא וכך היא דעת הרמב"ם בפ"ו מה"ג הכ"א ודעת רש"י ז"ל אם שמלשונו בגיטין (ל"ב ב') ובקדושין (נ"ט ב') אין הכרע אבל ממה שכתב בגיטין (ד' פ"ה א') ד"ה ודילמא משמע דס"ל דמהני ביטול לגוף הגט ואף שבתוס' חילקו בזה יעי"ש, והנה בע"ז (מ"ג א') פריך ולית ליה לר"א הקפר ביריבי הא דתנן המציל מן הארי ומן הדוב וכו' מפני שהבעלים מתייאשין מהם (ופירש"י וכיון דאתייאש עכו"ם בטלה מדעתיה דלא למפלחה ותו לא צריך לבטולי) ומשני אמר אביי נהי דמינה מייאש מאיסורא מי מייאש מימר אמר אי עכו"ם משכח לה פלח לה אי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרין מזבין לה לעכו"ם לפלח לה, הרי מבואר מכאן דאי לאו סברא זו אי עכו"ם וכו' ואי ישראל וכו' היה הייאוש שמייתאש מע"ז ביטול לה, משום דכיון דמתייאש וסובר שלא ימצא עוד אותה וגם לאחר לא יסכון הרי מבטל ממנו שם ע"ז ובטלה, ולפ"ז בגט שמועיל ג"כ ביטול אם הוא משוה אותו כחרס אם נתייאש מהגט שוב הוי ביטול להגט עצמו דכיון שסובר שלא ימצא אותו עוד לעולם ולאחר הא אינו מועיל כלל שוב בטל ממנו שם גט והוי כחרס וממילא אינו ראוי לחזור ולגרש בו גם אם מצא אותו אח"כ וכמו בע"ז, וכה"ג כ' בקצוה"ח סי' ס"ה סק"ח דגם בשטר אם נפל דאיתרע ואמרינן מדהשליכו לאשפה בטלו ותו לא מהני עוד להתחייב בזה השטר יעי"ש מש"כ בשם הב"ח

ט) מעתה תקשה מה אמר רבב"ח לא ידענא אי משום סימנין אהדרוה וקסברי סימנין דאורייתא אי משום טביעות עינא ואם סימנין לאו דאורייתא ובסימנין לחוד לא הי' מחזירין לו אי לאו דצורבא מרבנן הוא ובטב"ע החזירוהו לו דמ"מ מה יסכון הגט כיון דנתיאש ממנו דכיון דגט הוי דבר שלא שבעתן העין וחושב בלבו שאין בו טב"ע וא"כ גם אם יש לו סימנין הא חושב שהעדים לא יכירו אותו בטב"ע שלא שבעתן עינם ושוב הוא מתיאש ואם הוא יתייאש שוב בטל גוף הגט ואינו ראוי לגרש בו ומה הועילו לרבב"ח מה שהחזיר לו ע"י טב"ע כיון שכבר נתיאש ממנו

ומשום קושיא זו נראה דהיינו שפרש"י ז"ל ששליח הי' שאם הבעל עצמו אבדו אז הי' הבעל מתיאש ושוב הי' בטל הגט אבל הכא השליח אבדו אבל הבעל עצמו לא אבדו וא"י כלל אם אבד ויאושו של רבב"ח שהי' שליח לא מהני כלל להבעל שאין הגט שלו שיועיל יאושו וע"י יתבטל גוף הגט, ואף אם לו ידע הבעל שאבד השליח הי' מתייאש מ"מ הא קימ"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ושפיר הי' ראוי הגט להתגרש בו

י) וע"פ הקדמת דברים אלו תצא כאור כוונת דברי הרמב"ם ז"ל שמצריך תרתי הסימן של הכלי וטב"ע של הגט והוא משום דטב"ע גרידא אף שמצאו בעצמו לא מהני משום דכיון שאין לו בו סימן הרי מתיאש ממנו משום דלא יחזירו לו ואף בצורבא מרבנן שמחזירין לו בטב"ע מ"מ בגט שהוא דבר שלא שבעתו עין אינו חושב שיהי' לו בו טב"ע וממילא הוא מתיאש וא"כ אף שמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע אינו מועיל לו כלום שכבר נפסל הגט ע"י הביטול שבא ע"י יאושו, וכמו כן בהסימן לבד שיש לו ע"י הכלי בלא טב"ע אף שאינו מתיאש דהא מהדרינן אבדה בסימנין ואף אם סימנין לאו דאורייתא מ"מ לא גרע מאבדה בעלמא שמחזירין וע"כ אינו מתיאש מגוף הגט מ"מ לא סגי בזה לבד דלהכשיר את הגט לא סמכינן אסימנין ורק בשיש לו סימן של הכלי שאז אינו מתיאש משום שמחזירין לו כשאר אבדה בעלמא וגם מכיר את הגט בטב"ע ע"פ שנים אלו יקום דבר להכשיר את הגט כדי להתגרש בו משום שאין כאן יאוש משום דיש לו בו סימנין וגם מכיר את הגט בטב"ע שגם לענין איסורא אין להסתפק בו דשל אחר הוא שפיר כשר הגט לגרש בו וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שהצריך תרתי שהרמב"ם ז"ל מיירי בשאבד הבעל עצמו ולא מיירי כלל בשהביאו השליח משום דבפ"ג הנזכר עדיין לא ביאר כלום דיני השליחות ושליח להגט, ומתורצת ג"כ קושית הה"מ מה שלא ביאר הרמב"ם דבצורבא מרבנן מחזירין בטב"ע לחוד כמו בעובדא דרבב"ח משום דרבב"ח שליח הי' ולא הי' בו יאוש מצד הבעל ולא נתבטל ולא נפסל הגט אבל הרמב"ם ז"ל דמיירי שהבעל עצמו הביא הגט ואבד ממנו, שם אפי' בצורבא מרבנן שמחזירין בטב"ע מ"מ כיון שהגט הוא מהדברים שלא שבעתן העין ואינו חושב בלבו שיהי' לו בו טב"ע שוב הוא מתיאש וע"כ בין שמצאו בעצמו בין שמצא אחר אין הגט כלום משום שכבר נתיאש ונפסל עי"ז הגט, וכמו שנת'

יא) מעתה אזדא לה מה שרצו הגאונים הנ"ל להוציא מתוך דברי הרמב"ם ז"ל אלו שדעתו לחוש לשאלה דע"פ האמור דבריו אלו מתבארים ע"פ פנים אחרים ורוח אחרת אתו בכ"ז וצדקו דברי הש"ך בחו"מ שדעת הרמב"ם ז"ל שלא חיישינן לשאלה וכן העלה בתשו' משכנות יעקב סי' ט' שדעת הרי"ף והרמב"ם שלא חיישינן לשאלה והרי הם עמודי עולם שכל בית ישראל נשען עליהם וכדאי הם לסמוך עליהם במקום עיגון גדול כזה ובפרט שהגר"א ז"ל הגדול שבאחרונים הסכים עמהם

יב) עוד כתב כ"ג שאפי' לחומרת הב"י שגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה ואפי' לדעת הנוב"י סי' נ"א שגם בטב"ע דל"ש אתרמויי אתרמי חושש ג"כ הב"י לשאלה בכלים דלא מושלי מ"מ זה דוקא בטב"ע דשייך בדדמי משא"כ היכא שאין שום ספק בדדמי או אתרמויי אתרמי ורק מצד חשש שאלה גרידא ל"ח ובזה לא מצינו שהחמיר הב"י, ואני אומר לא שלא מצינו לבד אלא ע"כ הדבר מוכרח שהב"י יסבור כן שהרי הנוב"י סי' ל"ז הקשה לדעת הב"י שאם סימנין דרבנן אף בכלים דל"מ חיישינן לשאלה א"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה אף אי אוכף הוי כלים דלא שיילי אינשי, מזה נראה לי פשוט שהב"י סובר דלשאלה גרידא לא חיישינן וקושית הגמ' בב"מ מחמור הוא דוקא בסימני אוכף שיש חשש ג"כ דאתרמויי אתרמי אבל בעדי אוכף לא חיישינן לשאלה גרידא וכמו שכ' הפנ"י בב"מ שם, ולפ"ז קושית הנוב"י לק"מ שאם סימנין דרבנן הרי הא דמחזירין חמור ע"י אוכף הוא בעדי אוכף וכדמוקי שם בגמ' וביש עדים על האוכף ל"ח לשאלה גרידא ולפ"ז ממנ"פ הוא אם סימנין דאורייתא אז ל"ח לשאלה בכלים דל"מ ואם סימד"ר הרי בעדים ל"ח לשאלה גרידא א"כ בעובדא דידן שאין שום חשש וצד ספק של בדדמי או אתרמויי אתרמי כמש"כ כ"ג בזה ודאי ל"ח לשאלה גם לדעת הב"י ולא שלא מצינו לבד אלא הדבר מוכרח מצד עצמו לשיטת הב"י

יג) עוד העיר כ"ג במה שיש לחוש לשי' הב"י מאבדה כמש"כ הח"מ שמא אבד המכתבים ומצאן אחר ובפרט לפמש"כ הנתיבות בתשו' ח"ש דלהכי החמיר הב"י לא מחשש שאלה רק מחשש אבדה, וע"ז כ' כ"ג דכיון דאדם עשוי למשמש בכיסו בכ"ש ודאי ידע דנפל מיניה ונתיאש אפי' בדבר שי"ב סימן ברוב נכרים וממילא זכה בו המוצא ומוקמינן בחזקת מ"ק ולא חיישינן לאבדה, ולדעתי עדיין יש לפקפק בזה דל"ש אדם עשוי למשמש ומשו"ה יודע תיכף שנפל מיניה ומתיאש אלא במעות וכדומה שאדם יודע וזוכר היכן הניחן וע"כ אם הניחן בכיסו יודע שהניחם שם וכשממשמש ואינו מוצא יודע שאבדו ממנו ומתיאש משא"כ בנד"ד במכתבים וכדומה שאין אדם מקפיד עליהן היכן מניחן בזה אפי' ממשמש בכיסו