מרחשת חלק ב רפג

אפרים שהביא כ"ג דביורד למלחמה איתרע חזקת חיים ונותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים א"כ ל"ח לשאלה גם בכלים דלא מושלי גם לשיטת הב"י, ובאמת גדולה מזה כתב הנוב"י עצמו בסי' מ"ג דהיכי דאיתרע חזקת אשת איש לא חיישינן לשאלה גם בכלים דמושלי וכן העלה ג"כ הגאון בעל עמודי אור בסי' פ"ג מתוך פלפולו הנעים בדברים נאותים ונאים בתוך סוגית הגמ' דב"מ יעש"ה

ב) הן אמת שדבר זה שנחלקו בזה האחרונים ז"ל אם יורד למלחמה יש לו חזקת חיים לכאורה מקרא מלא הוא בחוזרין ממערכי המלחמה פן ימות במלחמה ואיש אחר וכו' וכו' הרי שחששה תורה למיתה במלחמה ולא העמידה אותו על חזקת חיים, וזה תינח למ"ד בגיטין (כ"ח ב') שמא ימות חיישינן א"ש שחששה גם התורה לזה אבל למ"ד שם דלשמא ימות לא חיישינן הרי מצינו מקרא מפורש שחוששין למיתה ואם התורה חששה איך לא נחוש אנחנו, א"ו דמלחמה שאני משום דאיתרע חזקת חיים שלו כל עוד שיורד למלחמה וע"כ חששה תורה לזה וציותה לחזור ממערכי המלחמה, ולכאורה זו ראי' ברורה וחשובה שאין עליה תשובה אם לא שנאמר שהתורה ירדה לסוף מחשבתו של אדם שלבו על ביתו אשתו וכרמו ונפשו עגומה עליו בצאתו למלחמה שחושש הוא פן ימות ולא שחששה תורה וע"כ חסה תורה עליו להפג צערו ועגמת נפשו וציותה עליו לחזור ודרכיה דרכי נועם ויעי' בפי' רש"י על הפסוק ולא יחנכנו שכ' ודבר של עגמת נפש הוא זה משמע שחשה תורה לעגמת נפשו של זה, אולם באבן עזרא שם כ' והנה זה הכתוב לאות כי יש מי שימות בלא יומו רק המת במלחמה מת בלא יומו הרי שמבאר הכתוב לא מפני שדעת האדם כן אלא שכך היא דעת התורה וברמב"ן שם כ' דלדעת ריוה"ג דלכך תלאה תורה על ביתו וכרמו ואשתו כדי לכסות על אחרים שחוזרין בשביל עבירות שבידם ויהי' טעם פן ימות שהוא יחשוב בלבו כן וינוס יעו"ש משמע מדבריו דדוקא לריוה"ג הוא אבל לדעת ר"ע הוא כפשוטו שהתורה חששה פן ימות וא"כ מוכח דביורד למלחמה חיישינן למיתתו ואיתרע חזקת חיים שלו

ג) אמנם אם נדמה יורד למלחמה לעיר שכבשוה כרכום או להקיפוה כרכום ממלכות אחרת דלדעת הב"י דינן אחד שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים והרי אלו שלשה דברים שאמר ר"א בן פרטא (גיטין כ"ח ב') על עיר שכבשוה כרכום וספינה שאבדה בים ויוצא ליהרג שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים רובן לאבד כדאיתא בב"ב (קנ"ו ב') וכ"כ הריב"ש שכולן רובן לאבד ואם נדמה יורד למלחמה לעיר שכבשוה כרכום או הקיפוה ממלכות אחרת צ"ל שג"כ רובן לאבד, ובאמת חזינן דלא הכי הוא והסטטיסטיקא ממלחמות רבות שהיו בזמנים שונים בדורות אחרונים מעידה ההיפך כי אין מספר ההרוגים והאובדים במלחמה מגיע יותר משלשים אחוזים למאה וא"כ רובן של אנשי המלחמה לחיים וא"כ כל יורד למלחמה הרי הוא בחזקת שהוא קיים ולא גרע מחולים שרובן לחיים, וע"כ עלינו לחלק שדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והתורה שחששה ליורד למלחמה למיתה לא משום נפלי חלל על שדה המערכה לחוד דהעיקר הוא משום דמלבד הנהרגים מאנשי המלחמה על שדה המערכה נופלים עוד יותר מהם בשבי שעושה האויב בהם כרצונם מכת חרב והרג ואבדן כדאיתא בב"ב שבי כולהו איתנהו, בו וביחוד בזמן התורה שאז היו הורגים ורוצחים את השבויים כמו שאמרו במשנה סוטה (מ"ב א') על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמים עליכם וע"כ היו היורדים למלחמה נחשבים כרובן לאבד*) והתורה לא סמכה על הנס בדיניה כמש"כ הרמב"ן בביאורו על התורה שם שגם מכת המנצחים נהרגים הרבה ודין התורה לחזור ממערכי המלחמה כמובן אינו משתנה שלא חלקה תורה בין זמן לזמן ומקום למקום, אבל מ"מ בזמנינו מפני שיש משפטים גדורים ותקנות קבועות בין העמים הנוהגים בשעת מלחמה אשר על פי הנמוסים האלו אין לנגוע בשבויי מלחמה והם נשארים בחיים ע"כ רובן של אנשי המלחמה הם לחיים, וע"כ אין לדמות הענינים שכל זה תלוי לפי מצב הזמן והמקום וקשה לדון בזמנינו ליורד במלחמה לאיתרע חזקת חיים שלו ולהטיל עליו ג"כ חומרי מתים וכמו שנת' ובפרט עוד לצדד איזה קולא מחמת זה

ד) אולם בעובדא דידן יש מקום להקל דכפי שנודע לנו הגדוד הארינבוגי שבו הי' עובד הא"ח הי' מהחלוצים הראשונים שנשלחו למלחמה בפרוסיא ורוב אנשי המלחמה מהגדוד הזה וביחוד היהודים שהעמידו אותם נגד פני המלחמה נפלו חללים במלחמה כמו ששמענו מפי העד המעיד ע"ד האיש הנ"ל, וכיון שרובם של העובדים בגדוד הזה נהרגו במלחמה יש לנו ללכת בתר רובא ולאמר שגם הא"ח נהרג והוא מהרוב שנהרגו וא"ל בזה כל קבוע כמע"מ דמי וכיון דאיכא מיעוט שנשארו בחיים דילמא פי' מן המיעוט זה אינו דכיון דניידי ואין עומדין על מקום אחד וכולם פירשו למלחמה אמרינן כל דפריש מרובא פריש כדאיתא ביומא (פ"ד ב') ל"צ דפרוש לחצר אחרת ושם נפלה עליו מפולת דבנ"ד אמרינן כל דפריש מרובא פריש במידי דניידי והכא ל"א וכו' משום דלא הלכו בפקו"נ אחר הרוב יעי"ש ברש"י אבל לולא זה היינו הולכין בתר רוב וא"כ בנד"ד הוא להיפך כיון דרובן מתו אמרינן כל דפריש מרובא פריש וגם הוא מת, ואף אם נאמר שלא שלחו כל הגדוד לשדה המלחמה וחלקו אותו קצתם ירדו לשדה המלחמה וקצתם נשארו בהמאסף (רעזערוו) ובעורף המחנה ולפ"ז יש לחשוש שהא"ח הי' מאלה שנשארו ברעזערוו ולא ירד לשדה המלחמה, אמנם גם זה אינו דכיון שידענו עכ"פ שרוב אנשי הגדוד כולו נהרגו במלחמה הרי ע"כ רוב העובדים בגדוד נשלחו לשדה המערכה ורובן נהרגו א"כ אמרינן שגם ר"מ הי' בתוך אלו שנשלחו על שדה המלחמה כמו דאמרינן איסורא ברובא איתא והר"ז דומה למה שאמרו שם ביומא הא דפריש מקצתייהו *) ובזה מקום אתי לפרש הא דאיתא במגילה (ג' א') א"ל אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם ת"ת א"ל על איזה באת א"ל עתה באתי מיד וילן יהושע בתוך העמק מלמד שלן בעומקה של הלכה וחתרו התוס' הרשב"א והטו"א למצוא את הסבה שבגללה בטלו את התמיד של ביה"ע וטרחו הרבה בזה ולא עלתה בידם, ולפי האמור כיון שכל ישראל ירדו אז למלחמה ליריחו כדין מלחמת יהושע שכולן יוצאין והמזבח היה אז בגלגל רחוק ממקום מערכות המלחמה ואחרי שדין יורדי מלחמה להטיל עליהם חומרי מתים הי' הדין נותן לחשוש פן אבדו רובן במלחמה ואם רוב הצבור מתו אז אין על קרבן התמיד דין עולת צבור כדאיתא בתמורה (ט"ז ב') ודילמא הנך מיעוטא ומיעוטין לא חשובין כמרובין אלא כיחידין (יעי"ש ברש"י) ואין קרבן התמיד בא אז מתרומת הלשכה וצריך סמיכה כדין עולת יחיד וע"כ לא הקריבו אותו משום חומרי מתים ועפ"ז אפשר לפרש שאמרו לו על של עתה באתי והיינו שטעות הוא בידם ולוא עסקו בחורה כהוגן אז ידעו שאינו כן שאין הצבור מתים כדאמרינן בתמורה שם ולעולם דין קרבן צבור יש לו. והיינו שמסיק וילן יהושע בתוך העמק שלן בעומקה של הלכה היינו הלכה זו של חטאות המתות שנשכחה בימי אבלו של משה ומדין חטאת צבור שמתו בעליה שאינה מתה נודע לו שאין צבור מתים ואין מבטלין לעולם קרבנם של צבור וזה למד רי"ו דרך דרש מהכתוב וילן יהושע בתוך העם שכן הוא לשון הכתוב כמו שהעירו התוס' שם והיינו שעם, הצבור, לעולם עומד ואינו בטל לעולם וזהו עומקה של הלכה זו, ודי למבין: