מרחשת חלק ב רפא

דכיון שמה שדנין על הגט להכשירו הוא כדי להוציא את האשה בגט זה הוי כמו שדנין אנו כעת על האשה ג"כ ולהתירה מא"א והוי כמו שבא לשאול בבת אחת בשני שבילין, וע"כ הוי זה ג"כ איתחזק איסורא ודשב"ע זו היא סברת סתמא דגמ' וכסברת סתמא דגמ' ביבמות ואביי שם, אבל לא נפלאת היא ולא רחוקה ליחס סברא זו לחלק בין גט להכשיר לסימני אבדה ומיתת הבעל לרבא ביבמות הנ"ל ולק"מ קושית התוס' ממצא קשור בכיס לרבא שם *)

והנה הנוב"י (הביאו ג"כ כ"ג) הקשה אמאי ניחוש לשאלה נאמר חזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו ונאמר שהבגדים שנמצאו על המת הם שלו ולא לאחר ותי' משום דחזקת א"א עומדת כנגדה ומגרעה חזקה דת"י האדם הוא שלו, אבל לפי דברינו דלרבא כל שאנו באין לדון על הגט אין חזקה דא"א מתנגדת קשה א"כ מאי פריך ביבמות שם לרבא במצא קשור בכיס ניחוש לשאלה נימר ג"כ חזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו וכיון שנמצא הגט בכיס וארנקי הוי הגט ג"כ של זה שהכיס והארנקי הם שלו שכליו של אדם קונים לו בכל מקום והוי הכיס והארנקי חצרו ורשותו וכל מה שנמצא בו הוי שלו, ואמאי ניחוש לשאלה שהכיס והארנקי הם של זה והגט של אחר ולרבא הא חזקת איסור של א"א לא שייך לדון כנגד חזקה שכל משת"י האדם הוא שלו בשעה שאנו דנין על הגט. ואף שמקשה שם ללישנא דרבא דסימד"א ואפשר דלהך לישנא לא ס"ל לרבא סברא זו זהו דוחק לומר דללשון זה הדר בו רבא מסברתו זו

והנראה לי בזה דמשוה"ט שיכל רש"י ז"ל לפרש דניחוש לשאלה שהשואל שכח את הגט בהכיס והחזיר להמשאיל דבאופן כזה הי' השואל מתייאש מהגט והכיס והארנקי אף שיש לו סימנין בהכיס והארנקי, והיינו משום דעד כאן לא אמרינן דבדבר שי"ב סימן אינו מתייאש אלא בשנאבד ממנו בעצמו כיון שהוא יודע באיזה מקום הלך ובאיזה מקום אבד ממנו שאבד ממנו במקום שרובו ישראל הוא חוקר ודורש אצל השכנים אם לא מצאו חפץ כזה בסימן כזה אינו מתייאש ממנו, אבל בשנאבד חפץ שלו מהשואל אצלו שאינו יודע לאיזה מקום הלך השואל ובאיזה מקום אבד ואפשר שהלך במקום שרוב עכו"ם שמתייאש אפי' בדבר שיש בו סימן משום שתולה שעכו"ם ימצאם כמש"כ התוס' בב"מ (כ"ד א') ד"ה כי קאמר וגם אינו יכול לחקור ולדרוש ע"ז אצל השכנים שאינו יודע באיזה מקום, בזה הוא מתייאש אפי' מדבר שי"ב סימנים, ולפ"ז במצא קשור בכיס שאם ניחוש לשאלה שהשואל שכח את הגט בהכיס והחזיר להמשאיל ואח"כ נאבד מן המשאיל שפיר מקשה ניחוש לשאלה ולא שייך לתרץ משום דחזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו וכיון שהכיס והארנקי הוא של המשאיל גם הגט הוא של המשאיל ויהי' כשר. זה אינו דודאי מודינא שהגט הוא של המשאיל כעת אף אם הגט נכתב בעד השואל דכיון שנאבד מת"י המשאיל הרי נתייאש השואל מהגט כיון שלא נאבד מתחת ידו כי אם מת"י המשאיל וכמו שנת', וכיון שהשואל נתייאש מהגט זכה בו בגוף הגט המשאיל משום שמונח בהכיס והארנקי שלו וכליו של אדם קונות לו בכל מקום ואף שהכיס והארנקי נאבדו במקום שאינם משתמרים מ"מ הא רבא ס"ל בב"מ (י"א ב') שחצרו שאינה משתמרת קינה לו אפי' אינו עומד בצדה כדאמר שם שפיר עביד דלא קבלה וא"ב הכ"נ בכלים של אדם שדינן כחצרו, וא"כ גוף הנייר של הגט הוא של המשאיל אף שלא נכתב לשמו וא"כ אין החזקה שכל מה שת"י האדם הוא שלו מסייע להכשיר את הגט דודאי אמרינן שהוא שלו והיינו משום שזכה בהגט ואעפ"כ אינו כשר להמשאיל לגרש בו משום שלא נכתב לשמו אלא לשם השואל (דחזקה כל מה שת"י האדם הוא אינה אלא משום דתפיסתו מוכחת על קנינו ומעידה שהיא שלו אבל אינה מעידה למפרע שמעולם היתה שלו) ואף שהשואל אינו יודע אם אבד מהמשאיל והוי יאוש של"מ מ"מ לרבא לשיטתו דס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש שפיר מקשה הש"ס ניחוש לשאלה

וכל זה אם אנו מפרשים שהקושיא היא שניחוש שהשואל שכח את הגט בהכיס והחזירו להמשאיל, אבל אם נפרש כפשוטו שזה המשאיל שהוא נותן כעת סימנין השאיל כיסו לאחר ומתחת יד השואל נפל הכיס והארנקי והגט הוא של השואל הרי השואל לא נתייאש מהגט כיון שיש לו סימנין בכיס וארנקי ואם מתחת ידו אבד הרי יוכל להגיד סימנין ויחזירו לו והמשאיל לא זכה בהגט של השואל ע"י הכיס והארנקי שלו וא"כ אם באנו לחוש לאופן שאלה כזו הרי אנו צריכין להחליט שהכיס והארנקי הוא של המשאיל והגט הוא של השואל ובזה הרי החזקה שכל מה שת"י האדם הוא שלו מתנגדת ומעידה שהגט והארנקי הן של אדם אחד וחזקת א"א אינה מגרעה לחזקה זו לרבא כמו שכ', וע"כ לא פרש"י ז"ל דפירכת הגמ' דניחוש לשאלה הוא כפשוטו באופן זה וכאמור, וזה אין לומר שהמשאיל ג"כ נתייאש מהכיס והארנקי משום שלא נאבדו מתחת ידו אלא מתחת יד השואל זה אינו דלא מהני יאושו של המשאיל כלום כיון שהשואל שהוא השומר שלו לא נתייאש וכיון שהשומר לא נתייאש הרי הוא כבעלים ולא מהני יאושו של המשאיל כל עוד שהשואל לא נתייאש **), ועוד אף אם מהני יאושו של המשאיל מ"מ הא השואל לא זכה בו א"כ בשעה שמצאו אותו הרי הכיס והארנקי הם של המשאיל דכל זמן שלא זכה בו אדם לא יצאה מרשות בעלים כמו שכ' הנתיבות סי' רס"ב וא"כ אם נחוש לשאלה הרי הכיס של המשאיל והגט של השואל וזה נגד חזקה שכל שת"י האדם הוא שלו, משא"כ להיפך אם נאבד מת"י המשאיל והגט של השואל הי' מונח בו הרי המשאיל לא נעשה שומרו של השואל על הגט שלא ידע בו כלל א"כ מהני יאושו של השואל על גיטו וזכה בו המשאיל ע"י הכיס והארנקי שלו, וכ"ז בסוגיא של הגמ' ביבמות דקאי לרבא אבל סתמא דגמ' בב"מ דס"ל דבגט ג"כ אנו דנין לחזקת איסור א"א כנגדה הרי תירוצו של הנוב"י נכון וקיים דחזקת א"א מתנגדת לחזקה שכל מה שת"י האדם הוא שלו וא"כ חשש השאלה הוא כפשוטו שנאבד מת"י השואל והגט הוא של השואל והכיס והארנקי הם של אחר וע"כ לא פרש"י ז"ל שם מידי

ט) והשתא דאתינן להכי וזכינו לדין דמה שהוכרח רש"י ז"ל ביבמות לפרש השאלה באופן שהשואל שכח הגט והחזיר להמשאיל הוא משום דסוגית הגמ' שם הוא לרבא בזה נוסיף עוד לקח דלדידן אין לנו לחוש כלל לשכחה בכיס שבבגדיו, והוא דלפ"מ דס"ל אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה כדר' יצחק אמרינן חזקתו שבדק *) ואדרבה בזה יש להמתיק לשון הש"ס בגיטין (ג' א') ולרבא דאמר משום שא"ע מצויים לקיימו ליבעי שנים מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא ולא פריך כדלעיל לרבה ליבעי תרי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה דהא אכתי הוי ס"ד דבעי קיום מן התורה ולא ידע הא דר"ל משום דעדים החתומים על השטר וכו' עד לבסוף, וע"פ האמור דלרבא באמת לא דמי לשאר עדיות משום שאנו דנין אז על הגט כדי להכשיר והוי ס"ד דסגי בע"א כמו דמשני ע"א נאמן באיסורין וע"כ לא פריך רק משום דכל שטרות בעלמא בעי שנים לקיום וע"ז משני ע"א נאמן באיסורין וכיון שעיקר האיסור סגי בע"א גם קיום השטר שנוגע לאיסורין סגי בע"א וע"ז השיב לו דכאן הוי איסור א"א וצריך שנים וא"כ גם קיום שטר הנוגע לאיסור א"א ג"כ צריך שנים כמו שטרות דעלמא וע"ז משני משום דמדאורייתא וכו': **) וכמו ששכחת בעל השדה לא הוי שכחה כל עוד שהפועלים לא שכחו כדאיתא (בב"מ י"א) יעיש"ה: