מרחשת חלק ב רפ

לו אותו בשכבר הימים וכל כה"ג הוי מילתא דלא רמי' עליה דאינש לזכור שלא השאיל מעולם חפצו לאחר אחר שכבר הוחזר לו ואין הדבר נוגע לו כעת אם השאיל פעם אחת או לא ובזה אפי' אומר ברי שלא השאיל אין סומכין על דבריו משום דלא רמי' עליה למידכר והוי כאומר שלא עברתי בצד עמוד זה מעולם (שבועות ל"ד ב') ומדברי רש"י ז"ל בב"מ אין ראי' שאינו מפרש כן אלא ששם קיצר בלשונו ולא השלים את דבריו

ה) ובלא"ה אני אומר שאף לפ"מ שפרש"י ז"ל ביבמות אין ראי' לחוש שמא השאיל בגדו לאחר ושכח בכיסו את חפצו והוא ע"פ מה דאמרינן בב"מ (ל"ה א') מלוה ללוה מהימן ליה לוה למלוה לא מהימן ליה משום דלוה מקיים ביה במלוה תומת ישרים תנחם ומלוה מקיים בו בלוה וסלף בוגדים ישדם וכ"כ התוס' בב"ב (ע' א') ד"ה או"ד דלוה מאמין למלוה להניח השטר בידו משום תומת ישרים תנחם ועוד דאין מדקדק כ"כ לוה אחר המלוה לפי שעשה לו טובה יעו"ש והכ"נ בשואל בנוגע להמשאיל, והכ"נ המשאיל בגדו לאחר הוא ממשמש בכיס בגדו שמא נמצא שם איזה חפץ ומוציא אותו מתוכו מקודם שאם לא יבדוק את כיסו חושש הוא שמא ימצאם השואל ולא יחזיר לו כי לא מהימן ליה והוא לא ידע גם לתבוע ממנו כי איננו זוכר אם הי' שם איזה חפץ או לא וע"כ הוא בודק מקודם שמשאיל את כיס בגדו, משא"כ כשמחזיר השואל להמשאיל את הדבר המושאל הוא אינו חושש לבדוק את הכיס משום שהמשאיל מהימן לו ובטוח הוא שאם ימצא המשאיל בבגדו את חפצו של השואל יחזרנו לו, וע"כ מפירש"י שמפרש שהשואל שכח את הגט אין ראי' לחוש שגם המשאיל ישכח בבגדו קודם שהשאיל בגדו ובזה לק"מ קושית הבג"י על תי' הגמ' מכיס וארנקי דילמא השאיל לו את בגדו ושכח בו הכיס וארנקי דלזה ל"ח וכאמור

ו) ובעובדא דידן שאם באנו לחוש ג"כ לשאלה כהוגן כזו שפירש"י ז"ל היינו שההרוג שבהבגד שעליו נמצאו המכתבים השאיל בגד זה לר'. בעלה של העגונה הנ"ל ובעלה זה הניח המכתבים בכיס בגד זה ושכח להוציאם בשעה שהחזיר להמשאיל אשר באופן זה יש לפקפק קצת גם בסברת כ"ג דלא חיישינן לשאלה בבגדיו השייכים להממשלה ואינם שלו שאפשר דשאלה לפי שעה שלא לצאת בו לשדה המערכה כלים אלו עשויים להשאיל בין חברים אנשי המלחמה ואזדא לה ג"כ סברתי משום שאיננו משאיל בגדו לאחר באופן שאינו בטוח שישוב לו דלפי חשש זה הרי אפשר שההרוג השאיל את בגדו לבעלה של העגונה לפי שעה ואח"כ החזיר לו הבעל והבעל הוא ששכח את המכתבים בכיס של הבגד, אבל עדיין הדבר חוזר ונראה דלא חיישינן לשאלה הכא משום שאף שהמשאיל מהימן ליה להשואל אבל בנד"ד שהמשאיל יוצא למלחמה ואפשר שיהי' נהרג ולא ישוב עוד ודאי השואל בודק את הבגד הנשאל קודם שהחזיר להמשאיל שמא נמצאו שם חפציו פן יצא המשאיל למלחמה ויהי' נהרג ונקבר בבגדיו עם חפציו בכיסו עמו והדבר מסתבר שבאופן כזה לא חיישינן לשאלה ולשכחה

ז) ואשר אחזה לי עוד בביאור דברי רש"י ז"ל אלו ביבמות ושלא חש לפרש כן בב"מ הוא בהקדם קושית תוס' ביבמות שם א"כ ללישנא דרבא דכו"ע סימנין דרבנן א"כ איך יתרגם ברייתא דמצא קשור בכיס שמינה מקשה הש"ס ומוכיח דסימנין דאורייתא והנראה לי בזה שסברת רבא דלא הוקשה לו ממצא קשור בכיס אף אם סימנין דרבנן הוא משום דס"ל דאף אם סימד"ר מ"מ סימנין מילתא היא ובודאי אין זה דבר המצוי שיתרמי חפץ כזה והסימנין כאלה ורוב פעמים הן של הנותן סימנין והוי זה בגדר רובא *) אלא דמ"מ אם לא רבתה תורה משמלה דמחזירין בסימנין לא היו מחזירין אבדה ע"י סימנין מן התורה משום שאין הולכין בממון אחר הרוב וכאן גם כן יש חזקת ממון כנגדו והיינו שהמוצא מוחזק מכח מי שנאבד אצלו דומיא שכתב התוס' ריש ב"מ שהנפקד תופס בחזקת שניהם וחשוב כאלו עצמם מוחזקים בו והקו' המפורסמת של הפנ"י שיחזירו אבדה בלי סימנין משום דברי ושמא ברי עדיף במקום שאין חזקת ממון לק"מ לפי האמור דודאי יש כאן **) חזקת ממון גם כן, ומש"כ התוס' בכתובות (ט"ו ב') דגם שמואל מודה דאזלינן בתר רובא באבדה היינו בנוגע להמוצא כמו ברוב עכו"ם שבשעה שהאבידה מונחת ע"ג קרקע אין כאן חזקת ממון כלל למי שיהי' וע"כ אם רוב עכו"ם יוכל המוצא לזכות בו ולהיפך אם רוב ישראל מחוייב המוצא להכריז משום שאין המוצא מוחזק בשעה שמוצא האבדה, אבל באבדה שדינה להחזירה והמוצא מחוייב בהשבתה ודאי המוצא חשוב מוחזק בעד מי שהאבדה שלו וע"כ באבדה אי לאו דאמרה תורה להחזיר ע"י סימנין אף שרובא מסייע לבעל הסימנין לא היו מחזירין לו, וכמו כן בסימני מיתת הבעל דע"י סימנין אנו רוצים להוציא את האשה מחזקת א"א לא סמכינן ע"ז ואף שיש רוב מסייע מ"מ יש כאן כנגדו חזקת חיים של הבעל וחזקת א"א והוי תרי חזקי דלא מהני רובא כמש"כ הריב"ש בתשו' סי' שע"ט, ואפי' להנוב"י שכתב דלא חשובה אלא חדא חזקה מ"מ יש לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וזהו לענ"ד טעמו של הרמב"ם ז"ל שכ' בפ' ז' מה' נחלות ה"ג שבאבד זכרו ויש סימנין בגופו מותרת להנשא מן התורה אלא משום חומר א"א שיש בה כרת החמירו והיינו משום דבאבד זכרו איתרע חזקת חיים וחזקת א"א של האשה כמו שכ' הנוב"י סי' (הביא כ"ג) וא"כ יש כאן ע"י סימנין רובא ואף אם סימנין לאו דאורייתא והי' מן הדין להנשא אלא דבא"א החמירו ואין הולכין אחר הרוב כמו במים שאל"ס ובגוסס, אבל אם סימנין מן התורה והתורה אמרה להשיב אבדה ע"י סימנין וסמכה על סימנין גם להוציא ממון ולהחזיר לבעל הסימנין הכ"נ מהני באיסור אשת איש

ח) אולם כל זה בהשבת אבדה ובסימני הבעל שע"י סימנין אנו רוצים להוציא את האבדה ולהוציא את האשה מחזקת א"א, אבל בגט כדי להכשירו אין אנו מוציאין בזה האשה מחזקת א"א שאף אם נכשיר את הגט ונסמוך על סימנין עדיין האשה א"א היא כ"ז שלא נמסר הגט לידה ואין אנו דנין רק על הגט אז הרוב מכריע שזה הגט כשר הוא והוחזק לנו ע"י הרוב שהגט כשר ואחר שהוחזק נוכל למסור לה את הגט וכגוונא שכ' הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מה' סנהדרין אף שאין מלקין בפחות משנים מ"מ האיסור עצמו יוחזק ע"י ע"א משום שבשעה שהעד מעיד אין אנו דנין רק על האיסור אם הוא חלב או שומן, ולא מלבי הוצאתי דברים אלו שכבר העיר והרגיש הגאון בעל תורת גיטין בסוגיא דגיטין (ב' ב'), ואף שבאמת סוגיא דגיטין הנ"ל לא ס"ל סברא זו לחלק דחשיב איסור א"א איתחזק איסורא אף שאנו דנין על הגט אם נכתב לשמה וכן הגמ' דב"מ דאיבעי להו אם סימנין דאורייתא וקאמר למאי נפק"מ לאהדורי גט אשה בסימנין הרי אי סימנין לאו דאורייתא אין מחזירין הגט. היינו משום דסתמא דהש"ס דגיטין ודב"מ ס"ל דכיון *) אחרי חפשי בספרים מצאתי להנוב"י סי' שהרגיש והעיר בזה לדין סימנין בגדר רובא ושמחתי שכוונתי בזה לסברתו: **) ותירוצו של הפנ"י משום דהברי הוא נגד רובא דעלמא לדעתי אין זה נכון דל"ש כאן לדון משום רובא וכל דפריש מרובא פריש שהחפץ הנמצא אינו של כל העולם אלא של אחד מן העולם וגם הטוען ברי דשלו הוא ג"כ הוא מן העולם ואין כאן רוב המנגדו ומהגמ' דב"ב (כ"ג ב') אין ראי' להיפוך, ואכ"מ: