מרחשת חלק ב רעט

אחר שכבר החזיר את הכיס והארנקי המושאל, והיינו משום דהויא מילתא דרמיא עליה דאינש לזכור כי השאיל חפנו דס"ל לחלק שאם היינו חוששין שעדיין הכיס והארנקי לאחר כדי שיוכל לתבוע אותו ממנו ואם אימר שלא השאיל מושאלים לאחר והאחר הוא שקשר בו את הגט אז הי' זה זוכר הוא וע"כ פרש"י ז"ל שהחשש הוא שמא החזיר לו כבר נאמן לומר שלא השאילו שאם איתא שהשאילו הי' זוכר משום את הכיס והארנקי אלא שאנו חוששין דילמא קרה שהשאיל חייש למיעוטא, וע"כ מוכרח כיון שאינו אלא מדרבנן ע"א נאמן גם בדבר שבערוה, והרי הסוגיא סותרת עצמה מיניה וביה, ואמרתי לפרש שיחתי שזה תלוי במחלוקת ישנה שבין הראשונים ז"ל ושינוי הגירסא על הא דמקשה אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה אי גרסינן ועוד דהוי דבר שבערוה דמאן דלא גריס ועוד ס"ל דהא דדשב"ע אין פחות משנים אינו אלא באיתחזק איסורא אבל בלא איתחזק גם בדשב"ע ע"א נאמן דלפ"ז לק"מ מהא דנאמן לרבנן אם רוב בקיאין אף דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והיינו משום דכל עיקר מאי דלא סמכינן ארובא הוא משום דמצרפינן חזקה למיעיטא א"כ כבר שקלת את החזקה כדי לגרע את הרוב דעדיף שוב לית כאן איתחזק איסורא והוי רק ספק השקול ובספק השקול דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן גם בדשב"ע ושפיר משני רוב בקיאין הן *), ודוקא לר"מ דחייש למיעוטא אף בלא צירוף החזקה והוי לדידיה ספק השקול בלא צירוף החזקה ל"מ לדעת חד תי' שבתוס' (חולין פ"ז ב' ועוד מקומות) דר"מ חייש למיעוטא מן התורה א"כ ודאי הוי המיעוט כרוב אלא לפי שיטה אחריתא שבתוס' שם דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן ורק בסמוך מיעוטא לחזקה הוי ספק תורה, וא"כ לדידיה ג"כ רק בצירוף החזקה הוי ספק שקול מן התורה ולית כאן איתחזק איסורא מ"מ כיון דגם למיעוטא בלא צירוף החזקה ג"כ חייש ואפי' אינו אלא מדרבנן א"כ יש כאן ספק לר"מ במקום דאיתחזק איסורא ובעי שנים וא"ש, אבל לפי גירסת כת ראשונים ז"ל ועוד דהוי דבר שבערוה דס"ל דבדשב"ע בעי שנים אפי' לא איתחזק איסורא הדק"ל מאי משני רוב בקיאין הן מ"מ ליבעי שנים דמדרבנן הא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"ו מוכח דכל מדרבנן לא בעי שנים וע"כ משני דרוב בקיאין הן ואף דאיכא איסורא דרבנן משום סמיך מיעוטא לחזקה מ"מ כיון שאיני אלא מדרבנן לא בעי שנים וע"ז פריך ולר"מ והיינו דלר"מ דחייש למיעוטא ואף דלא חייש אלא מדרבנן מ"מ במקום חזקה דאפשר לומר סמוך מיעוטא לחזקה שוב לדידיה הוי ספק שקול מן התורה כמו שכ' התוס' בחולין שם א"כ ליבעי שנים ואף דלא איתחזק איסורא משום שנצטרפה החזקה למיעוטא כדי שיהא ספק שקול מן התורה מ"מ בדשב"ע גם בלא איתחזק איסורא בעי שנים וע"ז משני משום סתם ספרי וכו' והוי מיעוטא דמיעוטא ואף אם בצירוף החזקה הוי מיעוטא מ"מ כיון שאינו אלא מדרבנן לא בעי שנים, וא"כ אכתי עכ"פ לדעת כת ראשונים ז"ל אלו מוכח דהיכא דלא הוי אלא מדרבנן גם דבשב"ע לא בעי שנים וא"כ הדבר חוזר ונראה כאלו הסוגיא סותרת עצמה מינה ובה

ולזה ע"כ עלינו לחלק דדוקא בהא דקאמר ורבנן הוא דאצריך בין לפרש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד בין לפ"מ שכ' התוס' כדי שלא יערער הבעל ויאמר שהסופר כתבו כדי להתלמד א"כ הא רבנן ספקי עלינו את הדבר והכניס אותנו לבית הספק בדבר שמיוחד בגט אשה ובאיסור א"א לבד שחשו והטילו בספק אם הגט נכתב לשמה הוי זה ספק בדבר שבערוה ובעי שנים משום שהם עשו אותו לספק גט, משא"כ בהא דסמוך מיעוטא לחזקה שזה היא כלל בידינו בכל איסורין שבתורה ואינו מיוחד דוקא בדבר שבערוה לחוד והוי רק דינא דרבנן בכל איסורין שנאמר סמוך מיעוטא לחזקה והוי זה בגדר איסורין ומי שעובר ע"ז אינו נוגע בדבר שבערוה רק הוא עובר על איסורא בעלמא בלאו דלא תסור **) וכיון שאינו אלא בגדר איסורין ע"א נאמן בה ושפיר משני רוב בקיאין הן וע"א נאמן בזה

ולפ"ז גם במה שכ' התוס' בב"מ דחששא דשני יוסף בן שמעון משום לעז ג"כ הוא בכל איסורין שבתורה כל ששייך בו לעז חוץ בממון שלא שייך בו לעז וכמו שהשיב לו רבה שם שטרי חליצה ומיאונין תנן אף דחליצה לא הוי דבר שבערוה כמו שכ' הנוב"י ורבים מרבותינו האחרונים ז"ל הסכימו עמו וא"כ כיון דהאי חששא דלעז של שני יוסף בן שמעון אינו מיוחד באיסור ערוה דוקא א"כ הוא ככל איסורין שבתו' ולא כדבר שמיוחד בערוה דוקא וע"כ שפיר כתבו הרשב"א והר"ן דע"א נאמן בה וכמו בסמוך מיעוטא לחזקה כמו שנת', וזה לדעתי כוונת הרמב"ן שהביא הה"מ בפ"ג מה' גירושין ה"ט דאפי' מצאו אחר מחזירו לשליח בטב"ע והיינו דס"ל דע"א נאמן בזה ועובדא דרבב"ח דמשמע דוקא אם הוא צורבא מהדרינן ליה בטב"ע הוא בשהי' השליח בשכר שאז נוגע היא משום הפסד שכרו ומשקר אי לאו צורבא מרבנן והרמב"ן שכ' דע"א דעלמא ג"כ נאמן הוא בשליח בחנם וחששא דתרעומות לית ליה כמש"כ התוס' בב"ב (מ"ה א') דמשום תרעומות לא הוי נוגע וע"כ הוא נאמן

אולם כל זה בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דאז החשש אינו אלא מדרבנן כמש"כ התוס' בב"מ אבל בהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אז הוי ספק דאורייתא כמו שצידד הש"ש בעצמו (ש"ז סוף פכ"ג) א"כ הוי ליה דבר שבערוה ובעי שנים, וא"כ הא רבא ס"ל דהא דחיישינן ליוסף בן שמעון אחר הוא דוקא בשיירות מצויות והוחזקו כמבואר ביבמות (קט"ז ב') וכמש"כ הרא"ש פ' המביא תנינא וא"כ לדידיה ע"כ הא דמצא קשור בכיס וכו' מיירי בהוחזקו ובהוחזקו הא בעי שנים מן התורה ואזדא לה תירוצו של הש"ש משום שאינו אלא מדרבנן מהני סימנין דרבנן דז"א דלרבא מרא דשמעתא ע"כ הוי ספק דאורייתא ולא מהדרינן בסימנין אם אינן מן התורה, וי"ל קצת ע"פ דברי התוס' בגיטין (כ"ז א') ד"ה כאן דבידעינן דמזה יוסף בן שמעון נפל וכו' יעי"ש דבזה אפשר דגם בהוחזקו ושיירות מצויות אין חשש אלא מדרבנן דמהיכי תיתי ניחוש מדאורייתא שגם יוסף בן שמעון השני כתב גט וממנו גם כן נפל והו"ל מדאורייתא שזה שאבד זה שנמצא כמו בקבר ואין החשש אלא משום לעז אף לרבא וקצרתי

*) ובזה אמרתי ליישב מה שקשה בחולין (ג' ב') ואם אמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה והאיך נאמן לומר יהא הוי ע"א במקום חזקת איסור וזה אין בידו שלא להתעלף, ואמרתי ליישב דגם ללישנא זה דרבינא דחייש לעילופא ג"כ מודה דרוב אינן מתעלפין אלא דחייש משום סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא א"כ ניחא שע"א נאמן משום דתי לא הוי איתחזק איסורא דהחזקה שקלת כדי לגרע הרוב כדי לסמוך למיעוטא ואכ"מ להאריך בפרט זה

**) והי' נפקותא גם לר"מ דס"ל בגיטין שאם לא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר שאם החשש הי' רק משום סמוך מיעוטא לחזקה לרבנן או משום דחייש למיעוטא מדרבנן שזה כלל בכל איסורי תורה לא הי' הילד ממזר משים שלא נגע בדבר שבערוה, ורק מפני שרבנן הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ מפני גדר דבשב"ע אז אם עבר ע"י ונשאת הדין דיוציא משום דהוי ספק א"א והבן: