מרחשת חלק ב רעח

כיס וארנקי לא מושלי אינשי דילמא שאל לו כסותו ושכח בהם כיס וארנקי אע"כ צ"ל כיון שאין דרך להשאיל כיס וארנקי מידכר דכיר ליה ולא ישכח בבגדיו, ואני חמה על ראיית הגאון הנ"ל שאיך ניחוש דילמא שכח זה את הכיס וארנקי בבגדיו א"כ איך השתמש בזה האחר להניח בו את הגט כיון שלא השאיל לו את הכיס וארנקי ואינו אלא פקדון אצלו בלי ידיעת בעלים ואם הוא משתמש בו הוי שואל שלא מדעת והוי גזלן וכבר כ' האחרונים שאם השואל אינו רשאי להשאיל ל"ח לשאלה וכש"כ לחוש לשאלה שלא מדעת דהוי גזלן ואין ראי' כלל מכאן שא"ח לשכחה ע"י שאלת הבגד, שו"ר שכ"ג הרגיש בזה בסוף דברי תשובתו על דברי הח"ס שהביא שם והוא פשוט

ג) והנה כ"ג תפס על הגאון הנ"ל מדברי רש"י ז"ל יבמות (ד' ק"כ ב') ד"ה מצא קשור בכיס מא"ל שכ' ליחוש אע"פ שהוא מכיר אח הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט עכ"ל הרי אע"פ שעל הגט לא שייך שאלה מ"מ חיישינן לשכחה ולא אמרינן מדכר דכיר ליה ולא ישכח בבגדיו, והנה חתר כת"ר שלא יהי' סתירה מדברי רש"י אלו דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא לפי ההו"א דהוי סובר דגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה משום דס"ל דכל שיש חשש שאלה אפי' על צד הרחוק חיישינן ולהכי חיישינן ג"כ לשכחה אף שאינו רגיל אבל לפי מה דמשני כיס וארנקי דלא מושלי ל"ח לשאלה דלא חיישינן רק בדבר הרגיל להשאיל אבל בדבר שאינו רגיל להשאיל ל"ח לשאלה לא חיישינן ג"כ לשכחה שישכח בבגדיו משום שאדם עשוי למשמש בכיסו ובודאי יוציא מבגדיו אח הנמצא בו קודם שהשאיל בגדו לאחר, זהו קוטב דברי כ"ג ועל קוטב זה סובבים הולכים כל דברי כ"ג דלפי המסקנא אין אנו חוששין לשכחה בבגדיו, ואם כי היא עצה מחוכמה אבל חם אני ולא אדע מהיכן יצא לו לכ"ג דלפי ההו"א הי' סובר דחיישינן לשאלה גם בכלים דלא מושלי להמקשן שהי' מקשה מכיס וארנקי הי' סובר שהם ג"כ כלים דלא מושלי ואעפ"כ הי' חושש לשאלה, ובפשוטו נראה שגם המקשן הי' סובר בס"ד דכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה ורק הי' סובר דכיס וארנקי הווין ג"כ כלים דמושלי עד שהמתרץ השיב לו שהם כלים דלא מושלי משום דלא מסמני וטבעת משום דחייש לזיופי, והראי', שהרי אחר שמתרץ דאוכף לא שיילי אינשי מקשה הש"ס מכיס וארנקי הרי דגם לאחר שכבר ידע הסברא דבכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה הקשה מכיס וארנקי, וע"כ משום דס"ד משום דהוי כלים דמושלי וא"כ מעולם לא עלתה על דעת מי לומר דגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה דעי"ז יהי' סובר ג"כ דחיישינן גם לשכחה בבגדיו אף אם אינו דבר הרגיל וא"כ אכתי לא ידענו איזה הכרת הי' לרש"י ז"ל לפרש כן ולא פירש כפשוטו כמו שנראה לכאורה מלשונו בב"מ שמא השאיל כיסו לאחר וקשר בו

ד) ובפשוטו הי' נראה שמה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש שהשואל שכח אח הגט בהכיס והחזיר להמשאיל הוא משום דלפ"מ שמורה פשטות לשונו של רש"י ביבמות (שם ע"א) ד"ה בין כליו שמפרש בין כליו בין כלי ביתו ומכיר אח הכיס ואח הטבעת שהם שלו כשר, ולא חיישינן דילמא האי כיס והאי טבעת דאינש אחרינא הוא והאי גט אחר הוא אלמא סמכינן אסימנא דאית ליה בכיס וארנקי אפי' למישרי איסור א"א דאורייתא, משמע שהוא עצמו מצאו בין כלי ביתו ומכיר בטביעות עין שהם שלו ואעפ"כ לא סמכינן ע"ז ואף שיש לו מיגו כמו שכ' התוס' שם והיינו משום דס"ל דהא דע"ה לית ליה טב"ע לא משום חשש משקר כסברת ר"ת אלא משום דאין לו טב"ע כלל וחיישינן שמא עינו מטעתו וסבור שהוא שלו ואינו שלו וע"כ צריך לסימנין וכ"כ הר"ן ז"ל בגיטין לדעת רש"י ז"ל *), ולפ"ז הי' קשה לרש"י ז"ל דמאי מקשה מכיס וארנקי דליחוש לשאלה כיון שהוא עצמו מצאו דלא שייך חשש משקר א"כ הוא נאמן לומר שלא השאיל כיסו לאחר **) ולזה שיכל רש"י ז"ל לפרש דניחוש לשאלה אחר ) ובאמת קשה לי לדעה זו מהא דתנן במשנתינו (ב"מ קט"ז ב') אם הי' אחד מכיר מקצת אבניו נוטלן וע"כ בטב"ע דבסימנין לחוד אין מוציאין ממון (תוס' חולין צ"ו א' ד"ה פל') ואם ע"ה אין לו טב"ע איך סומכין על הכרתו דילמא עינו הטעתו וסבור שהן שלו ואינן שלו וכי איכפל חנא להשמיענו דינו דווקא בצורבא מרבנן הא משנתינו סתמא אמרה וצל"ע: שו"ר דלק"מ דמיירי שמכיר ע"י סימן ויודע שבאבנים של חבירו אין בהם אותו סימן דלא שייך איתרמויי איתרמי והוי כההיא דקושר עליו גמי (בכורים פ"ג מ"א) וביומא (מ"א ב') האי קטיר והאי לא קטיר ובחולין (ד' א') ודילמא סימנא יהיב ליה בגויה אף אם סימנים דרבנן דיודע דבהאבנים של חבירו אין בו אותו סימן ואכ"מ: **) הן אמת לפי תירוצו של הגאון בעל בג"י דמשו"ה ל"ח לשאלה בכיס וארנקי שמא שכח בבגדיו דכיון דהוי כלים דלא מושלי מדכר דכיר ליה ולא ישכח בבגדיו מתפרשת ברווחא קושית הש"ס מכיס וארנקי דלפי הס"ד דכיס וארנקי הוי כלים דמושלי לא מהני אמירתו ברי לי שלא השאילם לאחר דאכתי חיישינן דילמא שכח בבגדיו שהשאיל ולא השאיל באמת אח הכיס והארנקי וזה ודאי לא רמי אנפשיה למדכר שלא השאיל בגד לעולם למי שהוא (ובפרט אם כבר הוחזר לו הבגד) והכיס והארנקי נשארו אצל השואל והוא קשר בו את הגט, אלא שכבר כתבנו דבלא"ה לק"מ דלשמא השתמש בו השואל שלא מדעת בעלים ל"ח: וראיתי להש"ש (ש"ז פ') (הביאו ג"כ כ"ג) שמתרץ קושיתם ע"פ דברי הרשב"א והר"ן שכתב דהא שאין השליח נאמן לומר שהגט שלו ע"י טביעות עינו בלא סימנים משום דחשוד לשקר מחמת תרעומות או משום הפסד שכרו ונוגע הוא בדבר וחששות אלו אינן אלא מדרבנן וע"כ אף אם סימנין דרבנן ג"כ הגט כשר כיון שאינו אלא חששא דרבנן סמכינן אסימנין, ואני תמהתי מעולם על דברי הרשב"א והר"ן שהקשו שיהי' השליח נאמן הא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואיך יהי' השליח נאמן שהוא ע"א, וע"כ צ"ל דהרשב"א והר"ן משמע להו הא דצריך סימנין הוא אפי' במקום שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דבאופן כזה מדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון כמש"כ התוס' בב"מ (כ' ב' ד"ה איסורא) וע"כ השליח נאמן משום שאינו אלא חששא דרבנן משום לעז ואף דבגיטין (ב' ב') מוכח דגם באיסורא דרבנן בדבר שבערוה אין ע"א נאמן דאמר שם ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן הרי אף שהחשש הוא רק מדרבנן מ"מ אי לאו משום עיגונא הוי צריך שנים משום דהוי דבר שבערוה, אמנם ע"כ צריך לחלק דלכאורה דבר זה נסתר מאותה סוגיא עצמה לעיל מינה בסמוך דמשני על הא דמקשה הא הוי דשב"ע ובעי שנים משום דרוב בקיאין הם ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי משמע דלרבנן ניחא משום דרוב בקיאין והא גם לרבנן תקשה דהא גם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ מדרבנן לא סמכינן ארוב גרידא היכא דאיכא חזקת איסור כנגדו, ועוד גם למאי דמשני לר"מ משום דסתם ספרי דדיינא מיגמר גמירי והוי מיעוטא דמיעוטא כמש"כ התוס' שם והא לר"מ היכא דאיכא חזקה כנגדו גם במיעוטא דמיעוטא חייש דאז הוי כמו מיעוט גרידא דכמו דבמיעוטא היכא דאיכא בהדיה חזקה הוי פלגא ופלגא כמו דאיתא בחולין (פ"ו ב' ובתוס' שם) הכ"נ במיעוטא דמיעוטא עכ"פ יהי' מיעוטא גרידא ור"מ