מרחשת חלק ב רעז

מניומי דרבנן בבליתא על אפותיה ביבמות (ק"כ א') ולא בשקרוהו הרי דל"מ הכרת כל גופו שלם אם אינו רואה פרצוף פניו עם החוטם, ולפי האמור ניחא כיון שהי' לבוש בבגדיו לא הכירוהו או שנאמר שדעת החולקים על ר"ת הוא כמו שכ' היש"ש בפ' בתרא דיבמות סי' ה' משום דבמת שנשתנה כל שעה אין שייך לומר שיהא ניכר על בוריו בטב"ע אם לא שיהא שלם ראשו וכל גופו ולא נחבל בפניו כלל

יז) מעתה אין כל הסברות הללו אמורות אלא בהכרה של מת שא"א להכירו אלא ע"י ראיית גופו אבל להכיר את החי ע"י תנועות גופו שבזה כל אחד מבני אדם יש לו תנועות גוף מיוחדות שאינן דומות לתנועות גופו של חבירו וגם מגולות הן תמיד לפני עין הרואה ושבעתן העין ואינן משתנות בשעה שהוא חי שפיר הוי טב"ע גמורה והכרה מעליא, ואף החולקים על ר"ת יודו בזה, והא דלא הכירו את אבא בר מניומי כששם סתר פנים לו ע"י תנועות גופו היינו משום שהתם הי' עושה במתכוון להתנכר ולהסתיר עצמו שלא יכירוהו וע"כ הי' משנה תנועות אבריו בכוונה שלא תשלוט בו עין הנושים בו אבל במקום שאין לחוש ששינה תנועותיו בכוונה ודאי יש להכיר אדם ע"י תנועות גופו והוי הכרה מעליא

מעתה העד ר"צ אלייסקי מצטרף שפיר להעד השני ר"ש ארמאן להעיד כי בעלה וועלוועל מילער נדקר במלחמה וכבר כתבנו שבאופן כזה שיש שני עדים המעידים שנדקר במלחמה אז כשיש עד אחד שמת א"צ קברתיו גם במלחמה

יח) וע"ד הכרת העד השני ר"ש ארמאן אף שלא הגיד שמו ושם אביו ומשפחתו אך מחמת שאמר שהי' ההרוג משרת בחנות אצל מקום שהבירזא כעת ושאביו הי' גר ברחוב פיאסקעס ואם הדבר כן הר"ז כמו שמו ושם אביו שא"צ להגיד שמו דוקא אלא כל שמציין אותו בסימנין דומים לזה וכמו הא דיבמות (קכ"א ב') ההוא דקאמר ווי ליה לפרשא זריזא דפומבדיתא ומנסב ר"י לדביתהו אף שלא הזכיר שמו ושם אביו אלא כל שלא הוחזק לנו אחר באותה אומנות או מלאכה כמותו ויעוי' בתשו' מוהר"ם לובלין סי' ו' וסי' קל"ב, והכ"נ כיון שלא הוחזק לנו אחר שיהא משרת בחנות אצל הבירזא שאביו הי' דר בפיאסקעס לא חיישינן לשני יוב"ש כל שלא הוחזקו כמו שנפסק בשו"ע סעי"ח ובפרט שיש אומדנות והוכחות שהוא אותו האיש שעליו מעיד ר"צ אלייסקי ששניהם מעידים שהי' המעשה אצל החפירה ושהי' צועק ''הצילו"

יט) ועוד והוא העיקר שהרי העד ר"ש ארמאן הכיר אותו ע"י התמונה הפוטוגרפית של בעלה וועלוועל מילער ואמר שהוא הוא אותו האיש שראה אותו הרוג אז וכבר העלה הגאון ריא"ס ז"ל בספרו עין יצחק סי' ל"א תאה"ע לדון להתיר עגונה ע"י דמיון של התמונה הפוטוגרפית לפרצוף פניו של המת שמעלה בזכרונו וכאן עדיף יותר ששם היתה תמונתו הפוטוגרפית מצויירת אחר מיתה שבזה הי' אפשר לפקפק משום שהמת משתנה כל שעה כמו שכ' היש"ש וא"כ גם תמונתו נשתנתה מעט ודי לנו אם מעידין על המת תוך ג' ימים ולא חיישינן לשינוי אבל לסמוך עוד על תמונתו הפוטוגרפית אין לנו ואעפ"כ כ' הגאון הנ"ל שיש לסמוך על זה מכש"כ בנד"ד שהכיר העד את ההרוג בחייו והתמונה ג"כ נעשתה בחיי בעלה והעד מעיד שהוא הוא ודאי יש לסמוך על תמונתו, ויעוי' סנהדרין (ס"ג ב') מאי כתבונם עצבים שהיו משרתי עכו"ם נותנים עיניהם בבעלי ממון וכו' ועושים דמות עצבים ויעוי' ברש"י שהיו עושים דמות דיוקנם של בעלי ממון ומעמידין אותן בצד אבוסיהן ומחמת שהיו רואין את הדמות תמיד היו מכירין אותם וכו' הרי שגם בע"ח שאין להם כח ההכרה והדמיון שיש לאדם אעפ"כ היו מכירין את בעל התמונה ע"י התמונה ובתמונה שנעשית ע"י אדם שאפשר שלא כיוון מלאכתו כראוי שצריך לזה אמן גדול שיצייר כדמותו כצלמו את האדם כמו שהוא מכש"כ בתמונה פוטוגרפית שהיא מצטיירת ע"י חק טבעי ע"י כח האור שמתרשמים כל רשמי פניו של אדם ושרטוטיו היותר דקים אחרי שמעמידים את כל המכשירים הדרושים לזה שבודאי התמונה היא מכוונת ומסמנת כראוי בלי שום שינוי ונטיה ובודאי יש לסמוך עלי' ואין אנו חוששין לטועה בדמיונו וזה שראה אותו הרוג אינו בעל התמונה הזאת המוצגת לפנינו, וכמו שהעלה הגריא"ס ז"ל בתשו' הנ"ל והביא ראי' לזה

באופן שעלה בידינו שהכרת שני העדים שמעידים שראו את בעלה וועלוועל מילער נדקר במלחמה ברורה היא ואין לנו לספק באחר, וכבר כ' למעלה שהגדת העד ר"ש ארמאן שראה אותו הרוג במלחמה די היא וא"צ לומר קברתיו ובפרט שמעיד שהכיר היטב שהי' הרוג מחמת שבמשך שלש שעות הסתכל בו וראה שלא הי' זז ונודד אבר אשר משום כל אלה במקום עיגון גדול כזה דעתי נוטה להתיר אם יסכימו עמי חברי הרבנים הגאונים שי', והשומר אמת לעולם ינחנו במעגלי צדק ואמת שלא נכשל בדבר הלכה ולא תצא תקלה ת"י, אמן

סימן ז א. הן כל יקר ראתה עיני במה דשדר לן מר חורפא תשובתו הרמתה ע"ד העגונה אשת ר' חכו ממתקים וכולו מחמדים בפלפלא חריפתא בסברות נכונות ואמתיות לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, לשקוד על תקנת בת ישראל להתירה מכבלי העיגון, אולם באשר אין ביה"מ בלי חידוש אמרתי אטייל מעט בגן עדן אמרותיו הטהורות, אצא ואשוח בשדה המערכה, ואלקט שבלים בין האמרים בעמק הברכה, ואבא פעם כמוסיף ומאיר, ופעם כמשיב ומעיר, והיתה לנו הרוחה וממילא רווחא שמעתא בס"ד

א) ראשית החליט כ"ג בדעתו הרחבה דעת תורה נוטה כי בגדי אנשי חיל השייכים להממלכה ואינם שלו בודאי הם בגדים דלא מושלי ואין לאנ"ח בגדים כפולים ואיך ישאילם לאחר, ואני מוסיף עוד דלא חיישינן לשאלה אא"כ המשאיל בטוח מסתמא שהשואל יחזיר לו את הדבר המושאל לאח"ז, אבל בבגד א"ח היוצא לשדה המלחמה שאם יפול חלל במלחמה אז הוא נקבר בלבוש הרוגים ובגדו עמו כמנהג הרוגי מלחמה והבגד לא ישוב עוד להמשאיל כה''ג ודאי לא חיישינן לשאלה דאטו בשופטני עסקינן שזה ישאיל לו את הבגד באופן שלא יראנו עוד וימשוך עליו עונש הגוף חמור מצד הנהגת הצבא אם לא יהי' לו הבגד המסור לו, ולדעתי גם לדעת הב"י שחושש גם בכלים דלא מושלי לשאלה אם סימד"ר דבזה אין גם חשש רחוק לשאלה דממ"נ אם זה השאילו סתם אז אסור להשואל לצאת עמו למלחמה דעל אופן כזה לא השאילו, וכבר כתבו האחרונים ז"ל דבבגדים שאולים לא חיישינן לשאלה משום דאין השואל רשאי להשאיל וכו' וכש"כ כה"ג ולשמא השאילו לצאת עמו למלחמה ודאי לא חיישינן

ב) והנה כ"ג חתר בכל עוז להעמיד ריוח והצלה להאשה הזאת גם לדעת הב"י דחיישינן לשאלה גם בכלים דלא מושלי מצד המכתבים שנמצא בכיס בגדו של ההרוג שהם מכתבי אשתו אליו וגם מכתב שרשם עליו את האדרעסע לשלחו לביתו ולהמכתבים ודאי לא חיישינן לשאלה דלאיזה צורך ישאלם אחר אבל החשש הוא פן היו המכתבים בבגד והבעל השאיל את הבגד לאחר ושכח את המכתבים בכיסו והביא להגאון בעל בגדי ישע שבתשובתו הנספחת לס' אבני מלואים הביא ראי' דלא חיישינן לזה דאל"כ מאי משני הש"ס כיס