מרחשת חלק ב רעו

להשוות בכוונה את קולו כקול עשו אחיו אבל לא באחר ומכש"כ באשה

יג) ועפ"י דברינו אלו נראה לפרש גם דברי הרמב"ם פ"ב מה"ג הי"ג שכ' מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הר"ז יכתבו ויתנו והוא שידעו אותו ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הר"ז כשר שזה כשעת הסכנה שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין, ויעוי' בנו"כ שנדחקו בפירוש המלות והוא שידעו אותו' שהג"מ כתבו היינו שהוא אדם והלח"מ פי' היינו שאמר שמו ושם עירו ושם אשתו שזה דוחק ואין הלשון משמע כן וגם הו"ל להרמב"ם לפרש ולא לסתום וגם בסוף דברי רבינו שכ' ואעפ"י שהעלוהו ולא הכירוהו מאי רבותא בזה אדרבה בשלא העלוהו יש רבותא יותר שיש לחשוש דילמא שד הוא או צרה משא"כ בשהעלוהו ויעוי' בלח"מ פי"ג שם הכ"א מה שטרח בזה, ולפ"ד נראה שהמלות האלו ''והוא שידעו אותו" הם כפשוטם היינו שהכירו אותו ע"י הקול וע"כ לא הזכיר רבינו כלל שאמר שמו ושם עירו כיון שהכירו אותו ע"י הקול וא"כ ביודעיו ומכיריו קיימינן וזהו שכ' ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו והיינו כיון שביודעיו ומכיריו קיימינן עד שהכירו אותו ע"י הקול א"כ היכא שהעלוהו ולא הכירוהו הו"א דמיגרע גרע שאם איתא שהי' זה שמכירין אותו ע"י טב"ע דקלא היו מכירין אותו ע"י פרצוף פניו וטב"ע שבגופו ולזה כ' שאפ"ה הגט כשר משום שסומכין על טב"ע של הקול לחוד ומה שלא הכירוהו בפרצוף פניו אפשר שהי' חבול בפניו או סבה אחרת כדומה לה ואין זה מרע את הטב"ע של הקול, ומש"כ שזה כשעת הסכנה שכותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין הוא קאי על תחלת דבריו שהכירוהו על ידי הקול ולא העלוהו שאז הי' לחוש לשד או לצרה וס"ל להרמב"ם ז"ל שלשד או לצרה הי' אפשר לחשוש אע"פ שהכירוהו ע"י טב"ע דקלא משום שהשד יכול לשנות קולו לקול אחר וכן הצרה כיון שמתכוונת לקלקלה וכמו שכ' הרמב"ן ולא כרש"י שכ' למעלה וע"כ כ' משום שזה כשעת הסכנה וכותבין אע"פ שאין מכירין ע"י פרצוף פניו ואין לחוש לשד או לצרה לפי המסקנא, כמו שפי' הכ"מ שם בדעת רבינו כאן ופי"ג שם

יד) ובפי"ג שם הכ"ב כתב הרמב"ם ז"ל ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני או ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הר"ז משיאין את אשתו, משמע דוקא שאמר שהוא פלוני בן פלוני אבל ע"י טב"ע של הקול לא מהני, משמע לכאורה דס"ל כדעת הירושלמי, נראה שהיינו שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו ''והלכו ומצאוהו שנשתנה'' והיינו דוקא שנשתנה צורתו דאיכא ריעותא בזה אין סומכין על הכרת הקול כי שהטב"ע של הצורה מתנגדת ומאי חזית לסמוך על טב"ע של הקול סמוך על הצורה שמעידה ההיפך וע"כ הוא צריך לומר בפירוש שהוא פלוני בן פלוני שאז אף שנשתנה צורתו אין חוששין ואנו תולין שנשתנה צורתו מחמת מיתה, והרמב"ם ז"ל העתיק כל דין כפי שהוא מוזכר בש"ס, במעשה דצלמון נזכר שאמר אני פלוני בן פלוני וע"כ הוסיף וכ' שנשתנה צורתו כדי לתרץ דיוקו של הירושלמי ובדין גט סתם וכ' והוא שידעו אותו והיינו ע"י הקול ושם לא כ' שנשתנה אלא שלא הכירוהו מפני איזו סבה אחרת שהי' חבול בפניו וכדומה וע"כ אין זה ריעותא לגרע את טב"ע של הקול, זה לענ"ד נכון בביאור דברי הרמב"ם ז"ל

טו) ועפ"ז נראה ליישב דעת הריב"ש שהביא ראי' דבעכו"ם מסלפ"ת אין צריך קישור דברים מהא דלא מקשה ביבמות על מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני מת דילמא עכו"ם הוי כמו דמקשה דילמא שד או צרה הוי א"ו שאם עכו"ם הוא הי' נאמן אלמא שאף בלא קישור דברים הי' נאמן, והב"ח תמה על ראי' זו של הריב"ש דאכתי מה יענה מסוגיא זו דגיטין במי שהי' מושלך בבור וכו' דפריך ג"כ כמו ביבמות ודילמא שד או צרה הוי וא"כ לשיטת הריב"ש אכתי קשיא דילמא עכו"ם הוי והתי' דמסיח לפ"ת ל"ש התם שאם אין זה בעל האשה הגט פסול דבעינן שישמעו הסופר והעדים מפי הבעל, ולפ"ד דמשנתינו דמי שהי' מושלך בבור מיירי בשהכירו אותו ע"י הקול אלא דמקשה דילמא שד או צרה הוי וחקו את קולו לדבר בלשון הבעל וא"כ אין זה אלא בשד שזה דרכו לילך ולהזיק ומועד לקלקל או בצרה שמתכוונת לקלקלה ויש לה בה תועלת אבל בעכו"ם אפי' אינו מסלפ"ת אין לחוש אלא למשקר אבל שיערים וישנה את קולו כדי לחקות את קולו של הבעל בכדי להטעות בדבר שאין לו תועלת אין לנו וע"כ אין אנו חוששין במי שמושלך בבור דילמא עכו"ם הוי כיון שמכירין את קול הבעל אבל ביבמות באחד שעמד בראש ההר ולא ידעו מי הוא שפיר מקשה הריב"ש אמאי לא פריך דילמא עכו"ם הוי אם אינו נאמן שלא ע"י קשורי דברים, וז"נ ביישוב דברי הריב"ש

העולה מתוך דברינו שכל ראיות הגר"י קרלין ז"ל שאין לסמוך בהתרת א"א על הכרת הקול מופרכות הנה ואין להן על מה שיסמוכו ואדרבה מדברי הרמב"ם ז"ל כפי מה שבארנו אותם מוכח שטב"ע דקלא מהני גם בהתרת א"א וגם לפ"ד הקצוה"ת שטב"ע דקלא לא מהני בממון מ"מ באיסור א"א מהני כמו דמהני סימנין מובהקין, מעתה הכרת העד ר"צ אלייסקי שהכיר את בעלה וועלוול מילער, ע"י הקול הברה מעליא ויש לסמוך זה

טז) נוסף לזה בנד"ד מה שאומר שהכירו ע"י תנועות גופו שזה לדעתי עדיף מכל גופו שלם שלדעת ר"ת מהני להכירו ע"י טב"ע, ואף לדעת החולקים עליו דלא מהני טב"ע דכל גופו נראה דבתנועות גופו שהכיר אותו כשהוא חי גם הם יודו דטב"ע מעליא הוי, דהנה באמת צריך להבין דעה זו דל"מ טב"ע בכל גופו שלם דבמה יגרע גופו של אדם מאיזה חפץ או כלי שמהני בהו טב"ע בין באבדה בין באיסור תורה בין בהיתר א"א בהכרת בגדיו במקום דלא חיישינן לשאלה ובמה נשתנה גופו של אדם, וע"כ צריך לומר או משום שרוב הגופים וחתוך אבריו של אדם דומים זל"ז והגזרה והבנין של הגוף שוה הוא בכל אדם אלא שמתחלקים זה מזה באורך וברוחב שכל זה בכלל ארוך וגוץ שרבים הם כמותם וע"ז לא יתכן בו איזה טב"ע שבזה ישתנה גופו משל חבירו, ודוקא במראה וקול בני אדם משתנים זה מזה וכל אחד יש לו טיבו וצביונו המיוחד לו לבדו אבל לא בכל גופו, או שנאמר שבכלל אי אפשר להטביע עינו של אדם בגוף של חבירו משום שגופו של אדם מכוסה הוא תמיד בבגדיו ואין העין שולטת בו ואם יקרה לפעמים שיראה אותו ערום בביהמ"ר וכדומה אך מקרה הוא והמקרה לא יתמיד ולא שבעתו העין של אדם בו והר"ז ככלים שלא שבעתן העין שאין בהם טב"ע והכרה, ור"ת דס"ל דמהני טב"ע בגופו של אדם הוא משום דס"ל דהא דכלים שלא שבעתם העין א"ת להכריז לא משום שא"א בהם טב"ע והכרה בעצם אלא משום שרוב פעמים אין בו טב"ע וע"כ זה שאבד ממנו חושב שלא יהי' בו טב"ע והוא מתיאש משום זה אבל אם הוא רואה את החפץ ואומר שמכירו בודאי נאמן ואמרינן שטבעה עינו בו כמו שכ' הגר"י קרלין ז"ל בספרו שם סי' הנ"ל ויישב בזה קושית התוס' מגט יעו"ש וכ"כ הגרע"א ז"ל סברא זו בתוספותיו על משניות ב"מ פ"ב מ"א, וע"כ ס"ל לר"ת שאף בגוף האדם אם אומר שמכירו מי הוא שפיר מהני טב"ע אף שלא שבעה עינו בו, ולפ"ז גם לר"ת ז"ל לא מהני הכרת גוף המת כשהוא שלם אלא כשרואה אותו ערום ואז מכיר אותו ע"י חתוך איבריו ותואר גופו ומראית עורו אבל כשהוא לבוש בבגדיו לא מהני הכרת המת, ובזה מתו' קושית האחרונים על ר"ת מהא דאבא בר