מרחשת חלק ב רעה

ונראה שבזה באמת נחלקו רב ששת ורב יוסף בגיטין (כ"ג א') לענין סומא שפסול בהבאת הגט שר"ש מפרש הטעם משום שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו ורב יוסף הקשה עליו א"כ האיך סומא מותר באשתו ובנ"א בנשותיהם בלילה אלא בטב"ע דקלא הכ"נ בטב"ע דקלא, והיינו שר"ש ס"ל שהתרת א"א לעלמא כדי"נ דמיא וא"א להתיר ע"י טב"ע דקלא שהיא עדות ידיעה ולא ראי' דל"מ בדי"נ וא"כ אין ראי' מסומא ובנ"א שמותרין בנשותיהם בלילה ששם א"צ עדות ממש שאינו אלא כמברר ע"י הטב"ע דקלא שזו אשתו, ולענין בירור א"צ שנים אף בדבר שבערוה מידי דהוי אאומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתיה שנאמן ליתן גט אף שאין דשב"ע פחות משנים משום שאינו מוציא אותה מחזקתה אלא שהוא מברר שזו אשתו כמו שכ' הר"ן שם וא"כ הכ"נ דכוותה ושפיר מהני בזה טב"ע של הקול ג"כ, אבל בהבאת הגט שהוא בא ע"י הגט להוציא אשה מחזקת א"א והוי דשב"ע, וכמו לעיל ריש גיטין שם ע"ב לענין נאמנות השליח ס"ל לר"ש דהתרת א"א כדי"נ דמיא לא מהני טב"ע דקלא אבל ר"י ס"ל דעדות נשים והיתר א"א כדי"מ דמיא ומהני בזה ידיעה בלא ראי' ושפיר מייתי ראי' מסומא שמותר באשתו מדסמיך על טב"ע דקלא ע"כ הכרה מעליא היא וא"כ גם בא"א מהני

ולפ"ז י"ל שהירושלמי שמקשה ממסית למעשה דצלמון הוא משום דס"ל ג"כ כר"ש דהיתר א"א כדי"נ דמיא ובפרט שמשנתינו דמעשה דצלמון סמוכה לדברי ר"י בן בבא שאמר שם (לפי גירסת הירושלמי) בישראל אם מתכוין להעיד ומיניה למד הירושלמי שם דס"ל דעדות נשים צריכה דו"ח א"כ ס"ל המשנה מקודם שעדות נשים כדי"נ דמיא יעוש"ה וא"כ שפיר מקשה ממסית, אבל לדידן דקיי"ל דעדות נשים א"צ דו"ח וכדי"מ דמיא א"כ שפיר מהני בעדות נשים עדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' וא"כ מהני ג"כ טב"ע דקלא

ט) והנה הגאון ר"י קרלין שם כתב שאין לסמוך אטב"ע דקלא בהיתר א"א ורק לענין סומא וכו' וכן בנ"א בלילה יכולין לסמוך ע"ז משום שחששא רחוקה היא באיש הרגיל ומצוי אצל אשתו ודר עמה לחוש לאחרת שא"כ נאמר שאסור מן התורה לאיש לדור עם אשתו בלילה כ"א שידבר עמה בלילה תחלה, ובאמת אמרו בגמ' הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה בין ערות בין ישנות ודוחק לאוקמי שראה מקודם לאור הנר, הנה לא ראה שכבר עמד בכ"ז היש"ש בחולין פג"ה וכ' שראיית הגמ' אינה אלא בשמוצא את אשתו במקום שאינו מיוחד לה ואהא קאמר סומא איך מותר באשתו בכ"מ שמוצאה וכן בנ"א בנשותיהם בכל מקום אפי' מצאה בחדר אחר ושומע קולה מותרת יעו"ש, וכה"ג באמת אינה חששא רחוקה וצריך בירור ורובא דרובא דאיסורא נינהו שאינן נשיו וצריך לדעת מקודם אם היא אשתו וצריך שמיעת קולה וא"כ שפיר מייתי הגמ' ראי' דסמכינן על טב"ע דקול במקום ספק גמור דאורייתא וברובא דרובא לאיסורא

י) אלא שעדיין צריך להבין קושית הגמ' מסומא האיך מותר באשתו כיון שהאשה אומרת לו שהיא אשתו נאמנת כמו באומר אני קדשתיה שנאמן ואף אם אינו מכיר בקולה וגם א"צ אמירתה דכיון ששוכבת אצלו הר"ז כאמירה כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ה ס"ג, ובשלמא מבני אדם האיך מותרין בנשותיהם בלילה א"ש ראיית הגמ' שאם לא היינו סומכים על טב"ע דקלא א"כ כמו שאין הבעל יודע שהיא אשתו כך היא א"י אם הוא בעלה ששניהם סומים בלילה, ואדרבה עיקר ראיית הגמ' נראה שהוא מזה שהיא מותרת בבעלה משום שזה שהבעל מותר באשתו אין ראי' כ"כ שאף אם אינה אשתו ג"כ אין כאן איסור דאורייתא משום שאפשר שרוב מהנשים פנויות הן בהצטרף בתולות אלמנות וגרושות שבעולם יחד, ואיסור פנויות אינו אלא איסור דרבנן כמש"כ הרמב"ן ודעימיה א"כ אין כאן חששא בדאורייתא אם לא בדאזיל איהו לגבה דהוי קבוע וסד"א, ועיקר ראיית הגמ' הוא להיפך מזה שאשה מותרת לבעלה שכל העולם אסור לה וכל דפריש מרובא פריש דאזיל איהו לגבה, ויעוי' סנהדרין (ל"ח א') בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת, בקול ובמראה משום ערוה יעוי' רש"י שפי' שלא יתחלף לאשה בבעלה ולא פי' בהיפך שלא תתחלף בעל באשתו והיינו כמש"כ שבבעל אין כ"כ חשש אבל להיפך באשה הוי חשש משום שכל העולם אסור לה, אבל הראי' מסומא קשה הא כל אשה נאמנת לומר אשתך אני כמו באיש, וצ"ל דראיית הגמ' היא מסומא בסומאית או משום שאם לא היו סומכין אקלא א"כ אפשר שהאשה הזאת נכרית או שפחה או זונה מנאפת תחת בעלה דלא שייך בה נאמנות שכיון שא"י מי היא וחציפא לומר אשתך אני ולא דמיא לאני קדשתיה דהתם מירתת

יא) ולכאורה הי' נראה ראי' לסתור מגמ' דלא סמכינן אטב"ע דקלא באיסור א"א מהא דמקשה בגיטין (ס"ו) במי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הר"א יכתבו ויתנו ודילמא צרה הוא, ולכאורה תמוה איך אפשר לחוש לצרה הרי שומעים אנו קול איש, וקול אשה משונה הוא מקול איש כמו שהחוש מעיד וכמו דאיתא בכתובות (ע"ה) קול עבה באיש הר"ז מום וביבמות (פ') בסימני איילונית חשיב שקולה עבה ואינה ניכרת בין אשה לאיש וא"כ איך אפשר לחוש לצרה שהיא אשה, והניחא בשלהי יבמות שמקשה כן אהא דשמע מבת קול איש פלוני מת שמשיאין את אשתו משום דמשמע ממשנתינו שם שכל ששמע קול איזה שהוא מאיש או מאשה משיאין את אשתו וע"כ שפיר מקשה בששמעו קול אשה דילמא צרה הוא, אבל בגט במי שמושלך בבור שע"כ קול איש שומע איך אפשר להסתפק דילמא צרה הוא כיון ששומעין קול איש ולא קול אשה, א"ו מוכרחים אנו לומר אף שניכר בין קול איש לקול אשה והוא שומע קול איש מ"מ אין אנו סומכין ע"ז ואם בין קול איש ואשה נתחלף לנו ואין סומכין ע"ז, בין קול איש ואיש מכש"כ שאין סומכין להתיר איסור א"א בטב"ע דקלא

אבל באמת אין זו ראי' כלל לפמש"כ הרמב"ן עה"ת שמשו"ה לא הכיר יצחק את יעקב בקולו משום שהי' משנה את קולו לדבר בלשון אחיו כי יש בני אדם שיודעים לעשות כן יעו"ש הביאו הגאון ר"י קרלין ז"ל שם, וע"כ חיישינן שפיר לצרה כיון שהיא מתכוונת לקלקולה א"כ בכוונה שינתה את קולה כקול איש כדי שלא יוכלו להבחין בין איש לאשה אבל במקום שאין לחוש שעשה כן בכוונה וכמו בנד"ד שצעק מרוב כאב ויסורים ואין כל צורך ופנאי להערים ולשנות את קולו בודאי יש להכיר ע"י טב"ע דקלא ולסמוך ע"ז

יב) והגאון ר"י קרלין ז"ל הביא ראי' מדברי רש"י גיטין שם שכ' במי שהי' מושלך בבור וכו' שאמר שמו ושם עירו משמע שטב"ע של הקול לא מהני, ולענ"ד ראי' זו איני מכיר ואני אומר להיפך דלרש"י ז"ל הי' קשה במה שמקשה דילמא שד הוא מאי קושיא דמיירי שהכירו אותו ע"י טב"ע של הקול וס"ל לרש"י שאף השד א"י לשנות את קולו לקול אדם אחר ולחקות את קולו ולזה ס"ל לרש"י ז"ל משום דמשמע ליה להש"ס דסתמא קתני שמי ששמע את קולו יוכל לכתוב אף שאין מכירים אותו ולא קולו וע"כ פירש"י שאמר שמו ושם עירו שאל"כ איך יתנו וע"כ מקשה הש"ס ודילמא שד הוא אבל אם מכירין בטב"ע של הקול באמת אין חוששין לא לשד ואולי גם לא לצרה, אף שיכולה להעבות את קולה כקול איש אבל לחקות את קול בעלה ס"ל לרש"י שאינה יכולה כלל, ודוקא ביעקב ועשו שהיו אחים והיו דומים בקולם כמש"כ הרמב"ן אפשר הי' ליעקב להשוות