מרחשת חלק ב רעד

תורה לא דייקינן אבתרייהו, ודוקא בע"א דמדאורייתא לא מהימן משום דהוי דשב"ע שצריך שנים אלא שבעדות אשה הקילו עפ"י ע"א או משום חומר דדייקא או משום דהוי מדע"ל והוא נאמן לפי דעת קצת גם מן התורה וע"כ במקום שיש חשש בדדמי לא שייך הסברא דדייקא או מדע"ל ומש"ה הדר הו"ל דשב"ע וצריך שנים, אבל בנד"ד שמדאורייתא כבר הותרה עפ"י עדותן של שני עדים א"כ ע"א שמעיד שראהו מת הוא נאמן מן התורה אף בלא הטעם דדייקא או מדע"ל לא מיבעי' לדעת מוהרי"ק והרבה מרבותינו האחרונים דס"ל שע"א נאמן גם בדשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא א"כ הכא שכבר יצתה מחזקת א"א ע"י עדותם של העדים המעידים וגם נאבד זכרו וא"כ העד אחד שאומר שראהו מת הוא נאמן מן התורה בלא שום טעם ולא דייקינן אחריו כלל משום חשש בדדמי כמו בשני עדים משום שהאמינתן תורה, ואפי' לדעת הרמב"ן שס"ל שע"א בדשב"ע א"נ אפי' בלא איתחזק איסורא מ"מ הכא שכבר יצתה מחשש איסור תורה ואינו אלא חומר דרבנן ודאי ע"א נאמן אף לדעתו ז"ל ולא חיישינן בדדמי, וכה"ג ראיתי בתשו' עמודי אור סי' פ"ג שכ' דבדברים שרובן למיתה לא איבעי' לן כלל אם ע"א נאמן שבזה ודאי ע"א נאמן כיון שנסתלקה החזקה, וכה"ג כתב הנו"ב סי' ל"ח הביאו הפ"ת ס"ק קס"ה דע"א במקום קטטה נאמן במקום דלא איתחזק איסורא משום דלא איתחזק איסורא שאז ע"א נאמן בלא שום טעם רק מן הדין אז ודאי נאמן אף בקטטה יעו"ש

ד) ועוד יש סמך להקל בנד"ד עפ"י הגהת הרמ"א סעי' נ' אף בע"א במלחמה אם אמר מת או נהרג וראיתיו אח"כ והכרתיו היטב בטב"ע וראיתיו שהוא מת נאמן דהוי כאלו אמר קברתיו, ודעת הב"ש שם דמיירי שפיר בראה ההריגה (דלא כהח"מ) ומ"ש הרמ"א ראיתיו אח"כ שמת היינו מת בודאי, וא"כ בנד"ד שהעד ר"ש ארמאן מעיד שהי' עומד תחת הגשר לערך שלש שעות ובכל משך העת ההיא הי' רואה את מכירו זה שהי' מוטל מת אינו נודד אבר הר"ז כמו קברתיו שהחשש בדדמי אינו אלא משום שהוא ירא לעמוד והוא נחפז לברוח מפחד המלחמה כמו שכ' רש"י ותוס' שם שיראה לעמוד ואם דומה לפניו שמת הוא אומר שמת, אבל בנד"ד שהי' עומד תחת הגשר לערך שלש שעות ובכל העת הזאת הי' רואה שאין ההרוג זז ונודד אבר א"כ לא שייך כאן בדדמי שאדרבא מפני פחד המלחמה הי' נחבא תחת הגשר במקום בטוח שלא הי' ירא מפגיעת הכדורים ושם הי' יכול להסתכל היטב וכמו שהוא אומר שהתבונן עליו במשך כל העת וראה אותו שהי' מושכב לארץ מבלי זיז כל שהוא וא"צ הזזה וטלטול ממקום למקום, ועיין במראות הצובאות סי' קפ"ג שהביא בשם הרא"ש דאפי' במלחמה גדולה כל שלא הי' על העד פחד מלחמה לא חיישינן בדדמי, ואף שיש חולקין ע"ז מ"מ במקום עיגון גדול יש לסמוך על המתירין ובפרט שכבר כתבתי שיש לנו עוד יסוד נכון להתיר מכח הגדת שני העדים שאומרים שראוהו נפצע בדברים שרובם למיתה

ה) עכשיו נבוא לדון ע"ד ההכרה שהעד ר' צבי אלייסקי לא ראה את בעלה וועלוועל מילער בפניו כשהי' נפצע וצועק הצילו רק הכירו ע"י הקול ותנועות גופו, והנה בדבר ההכרה ע"י טב"ע דקלא הנה כבר עמד הקצוה"ח בחקירה זו אם מהני להוציא ממון ע"י טב"ע דקלא והביא ראי' מסנהדרין ס"ד מהכמנת עדים גבי מסית שמדליקין את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים מבחוץ כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו וכ' רש"י הן רואין אותו לאור הנר דאי לא מצי חזי ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא אף דשומעין לקליה דמצי אמר לאו אנא הואי, ומזה משמע דלא מהני טב"ע דקלא לד"נ וה"ה לדי"מ לא מהני לאפוקי ממונא, ואף דלענין איסור מהני טב"ע דקלא כדאמרינן בחולין צ"ו היינו משום דמהני סימנין לענין איסור אבל להוצאת ממון דלא מהני סימנין לא מהני טביעת עינא דקלא, ולכאורה טעמא בעי לחלק בין איסור לממון ומה זה ענין לסימנין, והנראה שהקצוה"ח לטעמיה אזיל שכ' בסי' מ"ו סק"ד דדימוי החתימות לא מהני אלא בקיום שטרות שאינו אלא מדרבנן אבל במקום שצריך קיום מדאורייתא לא מהני דימוי והיינו טעמא משום דדימוי אינו אלא בגדר סימנין וע"כ כיון שסימנין ל"מ להוציא ממון לא מהני דימוי יעו"ש, ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא גם בטב"ע דקלא שאינו אלא מכח דימוי שאינו דומה שמיעה של טב"ע של הקול לראי' ע"י הכרה של ראי', דבראי' הוא רואה אותה צורה שראה אותה מכבר וניכרת לו אבל בשמיעת הקול הרי בכל פעם שמדבר הוא מוציא קול חדש והברה חדשה אלא שהשומע מדמה אותו הקול וההברה לאותו הקול ששמע מתמול שלשום וע"י הדימוי הוא מכיר את בעל הקול וא"כ הר"ז דומה לדימוי החתימות שכ' שהוא בגדר סימנין וע"כ במקום דלא מהני סימנין לא מהני ג"כ טב"ע דקלא ולפ"ז בהיתר א"א דמהני סימנין מובהקין להתיר א"א מהני ג"כ טב"ע של הקול

והנה הנתיבות שם סי' פ"א כתב לחלק דדוקא בדי"נ ל"מ טב"ע דקלא משום דהוי ידיעה בלא ראי' ובדי"נ ל"מ עדות ידיעה אבל בדי"מ שמהני עדות המתקיימת בידיעה בל"ר שפיר מהני גם טב"ע דקלא, אולם במשובב נתיבות השיג עליו בזה דלא שייך עדות הידיעה אלא בעדות שבאה ע"י השערה ואומד כמו עובדא דשמעון בן שטח דרץ אחריו והרוג מפרפר ודמו מטפטף אבל בטב"ע של הקול שהוא הדבר המושג בחוש מה לי ראי' מה לי שמיעה אם איתא דטב"ע דקלא הכרה מעליא הוי יעו"ש

אולם לענ"ד יש להעמיד דברי הנתיבות לפמש"כ שבזה חלוק טב"ע של הראי' מטב"ע של הקול שבראי' הוא רואה אותה צורה שראה אותה מקודם אבל בשמיעה שבכל פעם הוא שומע קול חדש אלא שע"י שנחקק ונצטייר בזכרונו אותו הקול ששמע מכבר הוא ידמה גם את הקול הזה ששומע עכשיו ומדמה ומשער בדמיונו שהקול הזה יוצא מבעל הקול ששמע מכבר א"כ גם זה הוא חשוב עדות ידיעה שבאה לו רק מכח הדימוי והאומד ושפיר כתב הנתיבות שזה חשוב ידיעה בל"ר שמהני בדי"מ ולא בנפשות

ז) והנה הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל בספרו קהלת יעקב סי' ו' עמד בחקירה זו אם מהני טב"ע דקלא בעיגונא דאיתתא, והביא ראי' דלא מהני מהירושלמי יבמות סו"פ האשה בתרא שמקשה על מעשה דצלמון מהא דמסית מ"ש התם במסית בעינן ראי' ובמעשה דצלמון סגי בשמיעת הקול לבד בלא הכרת ראי', ומשני משום שאמר אני פלוני פי' כיון שמזכיר שמו ושם עירו א"צ להכירו, הרי מבואר להדיא דס"ל דלא סמכינן אטביעת עינא דקלא

ולדעתי יש לדחות הראי' מהירושלמי הנ"ל לפמש"כ בשם הנתיבות דטב"ע דקלא הוא בגדר ידיעה בלא ראי' דמהני בדי"מ ולא בנפשות, ולפ"ז בענין התרת א"א ע"י עדות ידיעה בל"ר הוא תלוי במחלוקת תנאי שלהי יבמות בעדות נשים אם צריכה דו"ח דלדעת ר"ט ור"ע שם דס"ל שצריך דו"ח משום דהתרת א"א לעלמא כדיני נפשות דמיא ולפ"ז כמו כן בעדות ידיעה בלא ראי' ג"כ לא מהני לדידהו משום דכדיני נפשות דמיא ואף שהקילו להתיר את האשה ע"י עבד ושפחה וכו' היינו בסופה אבל בתחלתו היינו הכרה גופא לא הקילו חכמים כדאיתא בבכורות (ד' מ"ו ב') ונעלם זה מהגאון בעל שירי קרבן שמקשה שם על הירושלמי מאי מקשה מעדות נשים למסית שבעדות נשים משום עיגונא הקילו חכמים אבל באמת זה לק"מ שבהכרה גופה לא הקילו חכמים משום עיגונא כלל כדאמרינן בבכורות ושפיר מקשה הירושלמי

ח) ולפ"ז לדידן דקיי"ל כת"ק ביבמות שם שעדות נשים א"צ דו"ח משום דכדיני ממונות דמיא כמו כן שפיר מהני עדות ידיעה בלא ראי' כמו בדיני ממונות וכמו כן הכרה ע"י טב"ע של הקול: