מרחשת חלק ב רעג

(וכה"ג כ' התוס' ביבמות (קט"ז א') גבי גמלא פרחא דלהכי גבי עדים זוממין לא חיישינן לגמלא פרחא מדלא טעין כן אבל בעלמא חיישינן לגמלא פרחא ויעוי' רמב"ם פ"ב מה' שבועות הלכה י"ב כה"ג) ואין זו עדות ברורה להוציא אשה מבעלה

ה) שוב מצאתי בנוב"י מהד"ת ח' אה"ע סי' י"א שכ' כן לתרץ דעת בה"ג אלא שלא זכר מדבהת"ו דיבמות הנ"ל, ויעוי' בהגהות בן המחבר שם שהקשה לדעת בה"ג מהא דסנהדרין (מ"א א') דקאמר ר"ח דעדי נערה המאורסה יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא כיון שלא אמרו שראו כמכחול וכו' רק כדרך מנאפים א"כ לא לאוסרה באו שאינה נאסרת על בעלה בעדותן זו וע"כ לא באו אלא לחייבה מיתה יעוי"ש שהניח בצ"ע, ותמיהני הא בעל הגהה זו עצמו כתב שם בסמוך למעלה מזה באותו דבור דבאשה חברה שא"צ התראה ולא התרו בה צריכין העדים להעיד שראו כמכחול וכו' כדי לחייבה מיתה והא בסנהדרין שם מוקמינן לה באשה חברה וא"כ בין לחייבה מיתה בין לאוסרה על בעלה צריכין היו להעיד שראו כמכב"ש וא"כ שפיר יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולא לחייבה מיתה

ו) ויעוי' באותה תשובה של הנוב"י שגדולה מזו כ' שלא להוציא אשה מבעלה אף שראה הבעל אותם בששוכבים זע"ז כל שלא ראה בהם תנועה כדרך המשמשים יעו"ש, וכנראה שלא ראה הגאון המחבר ז"ל דברי היש"ש בפ' כיצד הנ"ל שכ' שא"צ לראות רק ששוכבים זע"ז בקרוב בשר אבל לא שום דבר אחר יעו"ש, ועכ"פ בעובדא דידן שלא ראה כל זה הבעל וגם הי' זה בלבושים נראה שאין להוציא אותה מתחת בעלה, ואם כי ראוי' החצופה הזאת להיות משולחת מביתו ומצוה לגרשה, אבל כיון שאין שניהם רוצים בפירוד וכמה קשה גירושין ובפרט שיש להם בנים יש להקל שלא להוציאה מביתו של הבעל

ז) ומה שיש לדון שבזה"ז אין הבעל נאמן לומר שאשתו זינתה אין שייך כאן כיון שאחרי שכחשה הודתה לדבריו שהיו שוכבים זע"ז אבל הנואף לא הערה בה כלל כמבואר במכתב כת"ר

ומהראוי הי' בענין חמור ושאלה קשה כזו לעיין הרבה בדבר ובדברי רבותינו האחרונים ז"ל ולתת וליתן בדבריהם אבל כבר מלתי אמורה שעיני לקויות וקשה עלי הכתיבה וע"כ לא העליתי בזה רק מה שעלה בידי לצדד בענין זה ותו לא מידי

והנני אומר שלום וברכה ברכת רפואה שלמה למעכ"ת ידידו דוש"ת מברכו בכט"ס: סימן ו

א) ע"ד העגונה חי' בת בן ציון פאדקאוו אשת וועלוועל מילער הא"ח שנאבד במלחמה עפ"י הגב"ע שהוגבה פק"ק, הנה בתחלת ההשקפה אין לנו יסוד מספיק להתיר את האשה הנ"ל מכבלי העיגון, עפ"י עדותו של העד הראשון ר' צבי אלייסקי אין יסוד להתיר, א' מפני שאינו מעיד כלל שראה אותו הרוג או מת רק ששמע בעודו בחיים: ''הושיעו הנני מת'' ואח"כ לא ראה אותו כלל, ב' שלא ראה אותו בפניו ורק עפ"י קולו ותנועות גופו הכירו, והעד השני ר' שלמה ארמאן שראה את מכירו מוטל בחפירה הרוג מפני שראה אותו מוטל ולא זז ממקומו ג"כ אין עדותו מספקת לכאורה, א' מפני שלא אמר קברתיו כדין ע"א במלחמה, ב' מפני שאינו מזכיר שמו ושם אביו ומשפחתו רק שאמר שהי' מכירו שיודע שהי' משרת בחנות אצל מקום שהבירזע כעת ושאביו הי' גר ברחוב פיאסקעס ואינו יודע כנראה שהאשה חי' הנ"ל היתה אשתו של מכירו זה שמעיד עליו שנהרג, ועדיין מוטל בספק אם עפ"י הסימנים שהוא אומר אם יש לסמוך עליהם כדי להכיר על ידם שהוא בעלה של האשה הנ"ל

ב) ואעפ"כ כמדומה שיש לפתוח בהצלה פורתא, א' כיון שיש לפנינו שני עדים שמעידים שהי' נפצע במלחמה באופן שלא הי' יכול עוד לזוז ממקום נפילתו א"כ הרי עדים מעידים שנדקר במלחמה ואף שראוהו מגויד או שדקרוהו או ירו בו חצים אין מעידים עליו כמבואר בש"ע סי"ז סעל"א מ"מ כיון שהי' צועק ''הושיעו הנני מת'' ולא הי' יכול לזוז ממקומו הרי הדבר מוכיח שהי' נפצע במקום מסוכן ונפגע באבר שהנשמה תלוי' בו שאל"כ אף שהי' פצוע מ"מ הי' יכול להלוך ברגליו ולברוח אחרי שלפי דברי העדים הי' נפצע בצוארו לפי דברי העד ר"ש ארמאן ובבטנו לפי דברי העד ר"צ אלייסקי ואין זו הכחשה אלא בבדיקות כמו בסייף או בארירן, ודוקא במת ונהרג סע"ט סי' הנ"ל יש אומרים שהוי הכחשה בחקירות כיון שההכחשה בגוף הדבר, יעוי' פ"ת סקמ"ח, משא"כ כאן ששניהם מודים שנפצע אלא שמכחישים זא"ז באיזה מקום אין זה אלא כבדיקות, ועוד שאפשר שאין כאן הכחשה כלל שאפשר שנפצע בשני מקומות הנ"ל שבגופו ועדות מיוחדת לענין איסור א"א מצטרפת, וא"כ אם לא היו הפצעים מסוכנים הי' יכול ללכת ברגליו ולברוח ממקום המסוכן שהי' עומד שם, א"ו שהכדור פגע בו במקום מסוכן אשר משום זה לא הי' יכול לזוז ממקומו, וגם צעקתו ''הצילו הנני מת'' מעידה שהרגיש בנפשו שאפסו כחותיו והוא הולך למות ולב יודע מרת נפשו כדאיתא ביומא פ"ג, והרי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' נחלות ה"ג כתב וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו (והיינו שלא במקום שהנפש יוצאת בו שאל"כ הא משיאין את אשתו) או שנדקר במלחמה (והיינו ג"כ שאינו ידוע אם נדקר באבר שהנשמה תלוי' בו ושעושה אותו טרפה שאל"כ לא הי' צריך לנאבד זכרו דאחר י"ב חודש ודאי מת, ומה שכתב ''ומת'' הוא שייך למטה שמת או שנהרג ולא הכירו פניו וכן הוא בטוש"ע ח"מ), וכ' בכל אלו הדברים ובכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת וכו' עכ"ל, הרי שמה שאין מעידין על נדקר וכה"ג אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה כיון שהעידו בדברים כאלו שחזקתם למיתה ונאבד זכרו הרי היא מותרת להנשא, והטעם לדעתי מפני שהיא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' כיון שראו אותו נדקר ואח"כ נאבד זכרו הר"ז אומדנא דמוכח ואנן סהדי שמת, וע"כ היורשים יורדים לנחלה על פיהם דידיעה בלא ראי' בד"מ מהני וכמו כן באיסור א"א וכמו שנבאר לפנינו אי"ה, אלא שחכמים מפני חומר איסור כרת החמירו שלא לסמוך ע"ז לבדו כל עוד שאין העד מעיד בדבר ברור שמת אף שמעיד בדברים שרובם למיתה כמו שכ' בפי"ג מה"ג דין ט"ו, וא"כ בנדון דידן ששני עדים מעידים שנדקר במלחמה וגם נאבד זכרו אח"כ ובפרט שמעידים שהי' צועק ''הצילו הנני מת'' שהדברים מוכיחים שהי' גוסס בידי אדם ואף שאין משיאין עפ"י עדות זו מ"מ אין זה אלא מדרבנן, ויעוי' תשו' ריב"ש סי' שע"ט וב"ש סקכ"ב בשם רי"ו

ג) והשתא כיון שיצאנו עכ"פ מידי חשש איסור דאורייתא בנד"ד א"כ עדותו של הע"א ר"ש ארמאן שמעיד שראה אותו הרוג במלחמה מספקת, אף שע"א אינו נאמן לומר מת במלחמה היינו דוקא שכל העדות היא עפ"י ע"א בלבד, אבל במקום שיש שני עדים שמעידים שנדקר שכבר יצא מידי ספק דאורייתא כמו שכ' הרמב"ם ז"ל שוב ע"א נאמן אף בלא קברתיו, דהא אנן ס"ל דבשני עדים גם במלחמה לא בעינן קברתיו כמו שכ' הרמ"א סעיף מ"ט דלא כהרי"ף, והיינו טעמא כמו שכ' הרמב"ן במלחמות והרא"ש פ' האשה שלום דבשני עדים שהאמינתם