מרחשת חלק ב רע

בנפשו לא הוי כחי"מ שוגגין אי לא אתרו ביה אלא כיון שניתן להצילו בנפשו וכל אדם יכול להורגו הו"ל כמו נעשה בו העונש ממש יעו"ש, ולפ"ז בלא התרו בו ג"כ פטור ממלקות דהוי כמו שנעשה בו החומרא ושפיר הוי קלבד"מ, ובזה נראה דמיושב ג"כ הקושיא מטריפה שגם בזה ניתן להציל בנפשו ברודף את הטריפה ואכתי קלבד"מ וזה פשוט

והשתא קשה קושיתי דמשכחת לה כגון שבא על חמותו ולא התרו בו ולא הוי קלב"מ כיון שלא התרו בו, ומשום רודף ליכא כגון שבא על חמותו ברצונה דלא ניתן להצילה בנפשו משום רודף אחר העריות כיון שהיא נבעלת מרצונה כדמוכח בסנהדרין (ע"ג ב') במפותה

ב) והנראה לי בזה דבמכות שם מוקים ר"ש מחוזנאה שמשכחת לה כגון שקבל לה קדושין מאחר ורבא דחה זה דממנ"פ אי דשווייה שליח איהי קמבטלה ליה ואי דלא שווייה שליח לאו כל כמיניה לקבל לה קדושין מאחר וכו', ולכאורה גם לפ"ד ר"ש מחוזנאה דמשכחת לה שקבל קדושין מאחר ג"כ קשה אף לו יהי' שקבל לה קדושין שלא מרצונה מ"מ איך ילקה הא אי אפשר שיהיו הקדושין קדושין אם לא מרצון המקדש א"כ לאו איהו לבד מבטל דהא מקדש ג"כ מבטל ליה דבלאו רצונו וקדושיו לא היו קדושי האונס קדושין, ונראה לכאורה דהיינו טעמא שחייב האונס משום דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דקימ"ל בשבת (צ"ג א') דחייב והכ"נ כיון שהאונס והמקדש שניהם ביחד עשו הביטול וע"י שניהם נעשו הקדושין וקדושי המקדש בלא שליחות וקבלת הקדושין של האונס לא היו קדושין וכן להיפך בלא המקדש לא היו קבלת האונס קדושין וא"כ הו"ל זא"י וזא"י ששניהם חייבים משום דחשיב כאלו כל אחד כולה מילתא עביד, והכ"נ חשיב כאלו האונס עושה כל הביטול וחייב מלקות משום שביטל, ואף שפעולות המקדש ופעולות האונס שונות הן שזה מקדש ונותן הקדושין וזה מקבל הקדושין מ"מ לענין פעולת הביטול הו"ל פעולה אחת וחשיב כאלו כל אחד עושה פעולת הביטול וע"כ חייב האונס מלקות

מיהו יש לחלק דיש לומר דעיקר חיוב שניהם בזא"י וזא"י משום דחשיב כאלו כל אחד כולה מילתא עביד הוא משום דכיון ששניהם משתתפים בפעולת העבירה וזה בלא זה לא הי' יכול לעשות העבירה ע"כ כל אחד מחוייב על פעולת העבירה של חבירו והוא מחייב על פלגא דיליה ועל פלגא של חבירו, ואע"ג דקימ"ל שאין שליחות לדב"ע ואין מתחייב בפעולת חבירו אף שזה עושה בשליחותו, מ"מ כה"ג ששניהם משתתפים בפעולת העבירה י"ש לדב"ע, ל"מ לדעת רש"י ז"ל (ב"מ ח' א') דבשותפים יש שליח לדב"ע דודאי כה"ג חייב אלא אפי' לדעת התוס' שם דלא מחייב מ"מ כה"ג ששניהם השתתפו גם התוס' מודים שחייבים שניהם כ"א על שליחות חבירו כדמוכח מהא שכ' כגון שהגביהו שניהם אף שגם זה אינו מחוייב רק מתורת שליחות של חבירו יעוש"ה, ולפ"ז בזא"י וזא"י שהחיוב הוא משום שהוא מתחייב גם על העבירה שעושה חבירו א"כ אין זה אלא בששניהם מחוייבים ועוברים כמו בשבת, אבל כאן הא מקדש אינו מחוייב על לאו דלא יוכל וא"כ הוא אינו עושה עבירה כלל בביטול העשה ונמצא שאינו עושה עבירה וא"כ אי אפשר לחייב את האונס על פעולת המקדש שהמקדש לא עבר כלל שיהא זה האונס חייב על העבירה שעשה חבירו וכה"ג אין לחייב בזא"י וזא"י, וראי' לדבר מהא דאמרינן בב"ק (ס' א') וליהוי כזורה ורוח מסייעתו וכו' גבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה יעו"ש, ולכאורה מה צריך לטעם דמלאכת מחשבת תיפוק ליה דהוי ליה זא"י וזא"י וחייב משום זורה אף שהרוח ג"כ עושה פעולת הזרי' מ"מ לא גרע מזא"י וזא"י, ויעי' תוס' שם בשאין בכל אחד כדי ללבותה הו"ל זא"י וזא"י, א"ו כיון שהרוח אף שמשתתף במלאכת השבת כיון שאינו בר חיובא לא שייך בזה דין זא"י וזא"י, והבן, והשתא הדרא קושיא לדוכתא היך חייב האונס בקבלת הקדושין הא בלא המקדש לא הי' יכול לבטל

אכן נראה דאדרבה כיון דהמקדש אינו עובר בלאו דלא יוכל בכה"ג לכו"ע חייב האונס אפי' זא"י וזא"י פטור, דבב"מ (י' ב') אמרינן דבכהן שאמר צא וקדש לי אשה גרושה כיון דישראל לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו וא"כ הכ"נ אם קבל האונס קדושין עבורה מן המקדש כיון שהמקדש לאו בר חיובא הוי שוב גם קדושי המקדש שעושה ע"י זה ביטול העשה הוי זה בשליחות האונס וכיון שהמקדש לאו בר חיובא הוא מחייב האונס על הביטול שעושה המקדש וחייב שולחו

ג) והשתא נחזור לקושיא דידן דמשכחת לה בטלה ע"י שכיבת חמותו וע"פ המבואר לא תקשי מידי והוא דממנ"פ אם בא עליה ברצון לאו איהו לחוד קמבטל דגם חמותו מבטלה ובזה אין לומר משום דחמותו לאו ב"ח בביטול העשה מיחייב שולחו, דז"א שהרמב"ם בפ' ז' מה' מעילה ה' ב' כתב אע"ג שי"ש לדב"ע במעילה מ"מ אם נתן חתיכת עולה לאורחים אין חייב המשלח משום דמלבד איסור מעילה איכא איסור אכילת עולה ובזה אין שליח לדב"ע וכיון שיש כאן עבירה אחרת לבד איסור מעילה שוב נתבטלה השליחות ואין חייב המשלח גם על איסור מעילה יעו"ש, והשתא כיון דבשכיבת חמותו איכא איסורא דשכיבת חמותו אשר בזה גם היא מצווה והיא בשריפה שוב נתבטלה השליחות מביטול העשה וכיון שנתבטלה השליחות מביטול העשה א"כ שוב לאו איהו לחוד קמבטל העשה אלא גם היא עושה פעולת הביטול וא"כ אין זה בטלו, ואי דמשכחת לה כגון שבא על חמותו באונס שבזה הוא עצמו עושה הביטול והיא לא עבדא ולא מידי גם זה אינו, חדא דביבמות מבואר דשכיבת שוגג או אונס אין אשתו נאסרת עליו ועוד אי באונס א"כ שוב ניתן להצילו בנפשו משום רודף אחר הערוה וקלבד"מ ואינו חייב מלקות משום לא יוכל לשלחה, והבן

ומסוגיא זו דמכות יש לי להביא ראי' למה שנסתפקתי איך הדין אם נשא אשה שאסורה עליו משום שני' מצד אשתו אם אשתו נאסרת עליו כיון שקדושין תופסין בשני' א"כ הו"ל אשתו ג"כ שני' עליו משום קדושי זו השנית ואף אם יגרש את השני' ג"כ נאסרה עליו אשתו משום שכבר נעשית שני' לעריות משום קדושי השנית ולא דמי לעריות של תורה שאם קדש אחות אשתו, למשל, אין אשתו נאסרת עליו היינו משום שאין קדושין תופסין באחות אשתו ולא נעשית אשתו ערוה עליו משום אחות אשתו זו השנית כיון שלא תפסו קדושין כלל אבל בשני' שקדושיה תופסין א"כ שוב נעשית אשתו ערוה עליו משום קדושי השנית, או דילמא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכיון שבערוה דאורייתא אין הראשונה נאסרה עליו הכ"נ בשני' אף שקדושין תופסין מ"מ אין אשתו נאסרת והוא מגרש את השנית ומותר באשתו, והוא ספק עצום, ומסוגיא דמכות הנ"ל מוכח שאין אשתו נאסרת עליו שאל"כ משכחת לה אונס שבטלה כגון שנשא שני' מצד אשתו שאשתו נאסרת עליו א"ו שאין אשתו נאסרה עליו, ויעי' היטב תוס' יבמות (נ"א ב') ד"ה אי מש"כ ועוד תיתסר משום שומרת יבם וכו' ואכ"מ להאריך, והמבין יבין: ב. בדין חמותו לאחר מיתה

א ובענין מחלוקת רש"י ז"ל ותוס' ביבמות (צ"ד ע"ב) הנ"ל שדעת רש"י ז"ל שחמותו לאחר מיתה לית בה כרת אלא איסורא בעלמא דקאי עלה בארור כמוש"כ רש"י