מרחשת חלק ב רסה

ט) מיהו יש לדחות ואף אם נאמר כדעת הב"ח והפרישה שגם בבא בטעות אסור בקרובותיה מ"מ שפיר נאדו רש"י ז"ל ותוס' מלפרש הא דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין משום איסור נטען משום שאף שהדין דין אמת שאסור בקרובותיה מ"מ אין העולם יודעים דין זה שהנטען אסור בקרובותיה ומכש"כ בבא עליה בשוגג ובטעות שאין הדין פשוט כ"כ וע"כ אם היינו יכולים לומר שיש תנאי בנשואין שפיר הו"ל למיחש כיון שאין העולם יודע ויסברו כיון שבטלו הקדושין והנשואין מחמת התנאי שפיר מותר בקרובותיה ואיסורא דנטען לא משמע להו ולא נודע להם, וע"כ הוכרחו רש"י ז"ל ותוס' לפרש משום שאין תנאי בנשואין שאין אדם עושה וכו' וכן הוא ג"כ לדעת ר"ח ז"ל וקמה גם נצבה מה שכתבתי לפרש לדעת ר"ח ז"ל קושית הגמ' דלר"י דס"ל דהמקדש ע"ת ובעל א"צ גט שפיר איכא למימר תנאה הו"ל בנשואין

וע"פ האמור יוצא לנו שדבר זה בבא עליה בשוגג או בטעות אם נאסר בקרובותיה נפתח בגדולים רבותינו האחרונים הב"ח והפרישה והב"ש והטו"ז ונסתיים בגדולי גדולים רבותינו הראשונים ז"ל הרב אלפסי והר"ח ז"ל

י) אולם לפי דעת הר"ח ז"ל תשאר ותתעורר קושיתנו למעלה מאי פריך אי ר"ע ליתני חמותו דילמא מתניתין כר"י דשכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו וע"כ לא מצי למיתני בחמותו ואשתו מותרת לחזור לו, ומה שכתבנו לעיל משום דלית הלכתא כר' יהודה ע"כ לא מוקים זה אינו לדעת הר"ח דהא לית הלכתא כר"ע בחמותו לאחר מיתה מ"מ דחיק לאוקמי כוותיה כי היכי דתיקום אליבא דכו"ע א"כ הכ"נ הוי מצי לתרוצי דמשום הכי לא תני חמותו משום דלר"י שכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו, ואין לומר דכיון דהא דס"ל לר"י דחמותו אוסרת בתה עליו נפקא ליה מקרא דבאש ישרפו אותו ואתהן וכי כל הבית כולן בשריפה אלא אם אינו ענין לשריפה תנהו ענין לאיסורא וכיון דר"י דריש אתהן לאיסורא שוב ממילא לית ליה כר"ע דחמותו לאח"מ לאו בשריפה משום דלר"ע שדורש אתהן בשתיהן קיימות אינו דורש עוד כר"י דשכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו וע"כ ממנ"פ דלא כר"ע שאם נאמר שמתניתין כר"י דשכיבת חמותו אוסרת תו ליתא לדינא דר"ע, זה אינו דבירושלמי בפרקין כאן איתא להדיא דעיקר דרשה דר' יהודה אתי דוקא כר"ע דדריש אתהן בשתיהן קיימות אבל לר' ישמעאל דדריש אתהן אחת מהן ממילא ליתא לדרשה דר' יהודה כלל יעי"ש דאמר עד כדון כר"ע ויעוי' בפ"מ שם, ולפ"ז מוכח מירושלמי דתרווייהו נפקא לן מקרא דאתהן ור"י שפיר ס"ל כר"ע א"כ הדר קשה אמאי לא אמר דמתניתין כר"י וע"כ לא תני חמותו

יא) ואשר נראה לי בישוב קושיא זו הוא עפ"י אשר נבאר שנראה פשוט דלר' יהודא דס"ל דשכיבת חמותו אוסרת עליו אשתו דה"ה להיפך דשכיבת בתה אוסרת אשתו עליו וכמו דיליף מקרא דישרפו אותו ואתהן דכתיב אצל אשה ואמה וכמו כן אשתו ובתה, דהא שריפה באשה ובתה נפקא לן בסנהדרין (ע"ה א') מגז"ש דזמה הכתובה אצל אשה ואמה, וא"כ ממילא דין זה דאיסורא שג"כ נכלל בקרא דשריפה נפקא לן מאשה ואמה, ומכש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם באשה ובתה לאח"מ ליכא שריפה דנפקא לן גם זה מגז"ש דאשה ואמה א"כ זה פשוט לענ"ד דלר"י כשם ששכיבת חמותו אוסרת בתה עליו כן שכיבת בתה אוסרת אשתו עליו דתרווייהו נפקא מהדדי מגז"ש דזימה זימה וכן כל שש עריות השנויות באשה ובתה וז"פ

והנה למעלה (כ"ו א') אמרינן הטעם שהנטען על אשה אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו היא משום דנשי דלא אסרי שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי והיא מותרת בקרוביו משום דגברי דאסרי שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי גימל יעו"ש והשתא לר"י ששכיבת חמותו או בתה וכן שאר עריות השנויות באמה ובתה אוסרות שכיבתן אהדדי ממילא ליתא לאיסור זה דנטען והבא על אשה מותר לישא בתה וכן להיפך כיון דאסרו שכיבתן אהדדי קפדי והוי כמו בגברי וליתא לאיסור נטען אליבא דר"י רק בבא על אשה שיהי' אסור לישא אחותה משום דשכיבת אחותה אינה אוסרת אשתו עליו לר"י אליבא דב"ה כדאיתא בסמוך (צ"ה א')

והשתא נחזי אנן אם נוקים משנתינו כר"י דחמותו אוסרת אשתו עליו א"כ תקשה קושית המל"מ שהובאה למעלה מאי דתני והיא מותרת בקרוביו שהוי משנה שא"צ שאי אפשר לפרש עוד דמאי דתני והוא מותר בקרובותי' היינו לאחר מיתה דוקא שזה אינו לר"י באמה או בתה דלר"י באמה או בתה מותר גם בחייה כיון דאסרי שכיבתן אהדדי ליתא לאיסור נטען, ולומר דהא דמותר בקרובותיה היינו באחותה משום שאין שכיבת אחותה אוסרת אשתו עליו וע"כ אסור בה בתייה משום נטען גם זה אינו שא"כ נצטרך לפרש מאי דתני מותר בקרובותיה היינו לאח"מ ובאח"מ בלא"ה מותר אפי' באשתו גמורה דאחות אשתו לאחר מיתתה מותרת א"כ מאי איריא דתני מותר בקרובות שני' גם בקרובות ראשונה שהיא אשתו מותר ג"כ לאח"מ וכמו דתני התם מתה ראשונה מותר באחותה, וא"כ לר"י ע"כ האי מותר בקרובותיה היינו ג"כ בחייה וא"כ תתעורר קושית המל"מ דלמאי תני עוד והיא מותרת בקרוביו דהוי משנה שאינה צריכה כיון שגם הרישא דהוא מותר בקרובותיה ג"כ מיירי בחייה וא"כ מכש"כ גברי וכנ"ל וע"כ אי אפשר לאוקמי מתניתין כר"י, וע"כ שפיר מקשה ליתני חמותו

יב) ובזה מה טוב ומה נעים ליישב קושית התוס' לקמן פ' נושאין (צ"ז א' ד"ה וכל) שהקשו אמאי לא פריך מברייתא דקתני בהדיא שמותר לישא בתה ומה שכתבו שניחא ליה למיפרך ממתניתין זה דחוק דהא ודאי יותר אלים למיפרך מהא דתני בהדיא מותר מלהקשות מדיוק דנושאין גרידא דמשמע לכתחלה, כמו כן יש לדקדק בלשון תירוץ הגמ' כי תנן מתניתין לאחר מיתה ואמאי נקט מתניתין דוקא דגם ברייתא דאנס אשה מותר לישא בתה ג"כ צריך לפרש לאחר מיתה דוקא והו"ל למנקט כי תני דמותר לאחר מיתה והוי משמע בין אמתניתין בין אברייתא אבל השתא דנקט מתניתין משמע דדווקא מתניתין צריך לאוקמי לאח"מ אבל ברייתא מצי מיירי אפי' בחייה, וזה פלא

אבל לפי האמור יתורץ היטב קושית התוס' דמברייתא לא מצי פריך מידי דברייתא מצינן לאוקמי כר"י דס"ל דשכיבת תמותו אוסרת אשתו עליו וע"כ ממילא גם נשי קפדי אהדדי ומותר לישא ג"כ בחייה וליתא לאיסור נטען בחמותו ובתה אבל מתניתין דנושאין על האנוסה לא אתי ע"כ כר"י דהא אמר שם נושא אדם אנוסת אביו ומפוחת אביו ור"י פליג ע"ז א"כ מתניתין דלא כר"י וע"כ שפיר פריך אמאי נושאין לכתחלה על האנוסה הא אסור משום נטען אבל מברייתא ל"ק ולא מידי וע"כ כי משני כי תנן מתניתין לאח"מ דוקא מתניתין הוצרך להעמיד לאחר מיתה אבל ברייתא מצי שפיר איירי ג"כ בחייה ואתי כר"י ומתורצת היטב קושית התוס' ודקדוק לשון הגמ', והש"ס דמייתי ברייתא דתנינן הא דתנו רבנן אנס אשה מותר לישא בתה הוא רק להורות דמדאורייתא מותר לישא על האנוסה ועל המפותה אבל כי מסיק דאיסור נטען מדרבנן שוב לק"מ מברייתא והדברים ברורים

יג) והנה רש"י ז"ל כאן ד"ה מותר בקרובות שני' כתב וז"ל לישא בתה דקימ"ל נושאין על האנוסה עכ"ל ויש לדקדק ולהבין מדוע נקט רש"י ז"ל בתה ואמאי לא קאמר נמי שמותר באמה ואחותה ומאי בתה דוקא שתפס בלשונו הלא דבר הוא, מזה נלענ"ד שרש"י ס"ל כדעת הב"ח והפרישה שגם בבא בטעות נאסרו קרובותיה עליו משום נטען