מרחשת חלק ב רסד

א) מיהו לשיטת הר"א שהביא הרא"ש ר"פ נשואין שפסק כר' ישמעאל דחמותו לאח"מ בשריפה יקשה מסוגיא זו דמשמע דטרח הגמ' לאוקמי משנתינו אליבא דהלכתא כר"ע וכמו שכתבנו

וליישב שיטת ר"ח ז"ל נראה דהר"ח ס"ל בהיפך מסברת רב אלפס ז"ל ומפרש השו"ט של הש"ס לאוקמי כר"ע הוא כמש"כ הרא"ש דאורחא דגמ' למיהדר כדי שתיקום משנתינו ככולהו תנאי ומה שהוכחנו לעיל דמתניתין בלא"ה לא אתי כר"ע י"ל דהר"ח ז"ל לא ס"ל לפרש כהנמו"י הא דהיא מותרת בקרוביו אתא לאשמעינן דמותר אדם באנוסת אביו ודלא כר"י, אלא ס"ל כפשוטו בקרוביו היינו חוץ מבנו לדעת ר"י, ומה שהקשה המל"מ א"כ הוי משנה שא"צ יש לומר שהר"ח ס"ל כשיטת הב"ח והפרישה והב"ש סי' ט"ו דכולהו ס"ל שגם בביאת שוגג וטעות ג"כ אסור בקרובותיה כמו שהביא שיטתם המל"מ שם וע"כ מפרשים מתניתין ומותר בקרובות שני' היינו דוקא לאח"מ אבל בחיי השני' אסור, ולפ"ז יש לומר דמאי דתני ושני' מותרת בקרוביו היינו גם בחייו ומשנה יתרה קמ"ל שמותרת גם בחייו אף שהוא אסור בקרובותיה בחיי' מ"מ היא מותרת בקרוביו וכמו דאמרינן לעיל (כ"ו א') משום דגברי לגבי גברי לא שכיחן או משום דאסרי שכיבתן אהדדי קפדי יע"ש, והשתא א"צ לפרש הא דתני ושני' מותרת בקרוביו שהוא להשמיענו דלא כר"י שאוסר אנוסת אביו דלפי האמור מתניתין טובא קמ"ל שמותרת אף בחייו אף שהוא אסור בחייה וכמו שנתבאר, ומעתה אין לנו הוכחה כל שהוא דמתניתין לא אתיא כוותיה דר"ע, וא"כ מאי דטרח הש"ס לאוקמי כר"ע הוא כפשוטו כמו שכ' הרא"ש דמהדר לאוקמי ככולהו תנאי

ו) מיהו עדיין פש גבן ליישב מה שעמדנו לעיל בדקדוק על קושית הש"ס אי כר"ע ליתני חמותו שאין מקום לקושיא כזה כלל דמה שאפשר להעמיד כוותיה דר"ע מוקמינן כוותיה ומאי דלא מצינן לא מוקמינן שהרי ממתניתין לא מוכח מידי שאתיא דוקא כר"ע ולא כרבנן כמש"כ הרא"ש שאדרבה כרבנן א"ש טפי

ואשר אחזה לי בזה שלדעת הר"ח יתפרש קושית הגמ' עפ"י פנים אחרים. והוא שהתוס' ד"ה אלא נשואין מי איכא למימר תנאה הוי ליה בנשואין כתבו שאפי' למ"ד שהמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה גט מ"מ לא שכיחא, ע"ש, מיהו דבריהם אינם מוכרחים ויכולים אנו לומר דלמ"ד המקדש ע"ת ובעל א"צ ממנו גט שפיר י"ל כפשוטו דאיכא תנאה בנשואין ומאי דאמרינן כאן מי איכא למימר תנאה הו"ל בנשואין הוא משום דלרב קיימינן הכא ורב הא ס"ל בכתובות (ע"ג א') שצריכה גט ומה שהוכיחו התוס' משמואל גופיה לקמן (ק"ז א') יעי' בתוס' שם דבאמת גרסי שם רב ולא שמואל וכיון שכן שפיר י"ל דלמ"ד המקדש ע"ת ובעל א"צ גט דתנאה הו"ל בנשואין אם היינו חוששין לתנאה לפי דברי ר"ע

והשתא יש לפרש דמאי דפריך אי ר"ע ליתני חמותו הקושיא סובבת הולכת על מה דמסיק בתירוצו דמתניתין מיירי בנשואין וע"כ אין חשש משום תנאה דחייש ר"ע משום דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין וע"ז פריך אי ר"ע ליתני חמותו ומדלא תני חמותו מוכח דתנא דמתניתין לאו ר"ע היא אלא ר"י היא דס"ל חמותו לאחר מיתה בשריפה וע"כ לא תני חמותו, וכיון דמתניתין ר' ישמעאל הא א"כ בלא"ה ליכא למימר דמשו"ה אשתו מותרת לו משום דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין שזה אינו דהא לקמן (צ"ט ב') ומייתי לה בכתובות (ע"ד א') איתא אמר ר"י א"ש משום ר' ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה וכו' ויש לך אחרת אף שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה (ועיין תוס' לעיל ב' ב' ד"ה וא"י וכתובות שם) אלמא דר' ישמעאל ס"ל דבקדשה על תנאי ובעל א"צ הימנו גט ולדידיה שפיר יש לומר דתנאה הו"ל בנשואין א"כ אי אפשר לאוקמי מתניתין כר"ע בדין זה שמותרת לחזור לו והיינו משום דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין דכיון דמתניתין מדלא תני חמותו ר' ישמעאל היא ולר"י שפיר י"ל דתנאה הו"ל בנשואין וא"כ לא היתה אשתו מותרת לחזור לו, וקושית הגמ' סובבת על ציר חילוק הש"ס בין ארוסה לנשואה שמכח חילוק זה הוא מוקים מתניתין כר"ע וע"ז פריך דמשנתינו ע"כ ר"י היא ולר"י ליתא לחילוק הנ"ל, וממילא מוכח דמתניתין לא אתי כר"ע והדברים נחמדים וזה כפתור ופרח בביאור קושית הגמ'

ז) איברא אם נאמר כמו שכתבנו למעלה שהר"ח ס"ל כדעת הב"ח והפרישה שגם בבא בשוגג ובטעות עליה ג"כ נאסרו קרובותיה עליו לא יעלה לנו יפה יישוב זה שכתבנו בפירוש קושית הגמ' דלדעת הב"ח והפרישה הנ"ל אין אנו צריכים לדחוקי התוס' בהא דנשואין מי איכא למימר תנאה הו"ל אף למ"ד המקדש על תנאי ובעל א"צ ממנו גט, דלדברי הב"ח והפרישה הנ"ל דבר זה דבנשואין ליכא למימר תנאה הו"ל מתפרש יפה בריוח ובלי שום דוחק וכוונת הגמ' דבנשואין ליכא למימר תנאה הו"ל אינו משום דאין תנאי בנשואין אבל הדבר כפשוטו דבנשואין כיון שבא עליה אף אם הוי קדושי תנאי וטעות מ"מ אסור ליקח אחותה משום שהבא על האשה אפי' בשוגג אסור בקרובותיה, וא"כ לא יתלו לומר משום דנשואי טעות היו ע"כ לקח אחותה דזה אינו שאף אם נשואי טעות היו ג"כ הי' אסור באחותה משום שהנטען על האשה אסור בקרובותיה וא"כ לא יתלו לומר משום דקדושי טעות הוי ע"כ א"צ ממנו גט ואשתו מותרת לחזור לו, וזו מילתא חדתא בביאור הדברים מי איכא למימר תנאה הו"ל בנשואין

ח) ואם כנים אנו בזה היינו מרויחים עוד ליישב בזה קושית התוס' על רש"י ז"ל למעלה (פ"ט א') אמרי קדושי טעות הוי שפירש רש"י היינו קדושי תנאי וע"ז הקשו התוס' שם א"כ היכי פריך שם רישא נמי נשואי טעות הא אמרינן לקמן אין תנאי בנשואין וקושיתם היא מכח סוגיא דכיון דבנשואין ליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין אולם כ"ז לפירושם דהא דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין הוא משום שאין תנאי בנשואין, אולם לפי האמור רוח אחרת היא בכוונת הגמ' דלא אמרינן דתנאה הו"ל בנשואין, משום שאף בתנאי אסור ליקח אחותה משום דינא דנטען א"כ למעלה שפיר כתב רש"י משום קדושי תנאי דלא מיירי בקרובות. ויאמרו הא דנפקא בלא גט משום קדושי טעות ולא משום גירש זה ונשא זה וע"כ פריך שפיר רישא נמי נשואי טעות דשפיר יתלו בנשואי טעות, ומיושבת היטב קושית התוס' על רש"י, מיהו אף שהדברים נכונים לכאורה, רש"י ז"ל בעצמו לא כתב כן שהרי פירש כאן הטעם דלא אמרינן תנאה הו"ל בנשואין משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וזה כפירוש התוס', ואגב מוכח לכאורה מדברי רש"י והתוס' כאן שלא כדעת הב"ח והפרישה דאסרי אף בטעות שא"כ לא היו צריכין רש"י ז"ל והתוס' לפרש מחמת שאין אדם עושה וכו' ואמאי לא כפשוטו משום איסור דנטען, א"ו מוכח שדעת רש"י ז"ל והתוס' לכאורה כדעת הטו"ז שם שמתיר

והשתא אם נאמר שדעת הר"ח ז"ל כדעת הפרישה והב"ח שגם בטעות אסור בקרובותיה ולפי דבריהם יש לפרש הא דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין משום דאסור בקרובותיה משום דינא דנטען, א"כ ממילא אזדא לה מה שכתבתי לפרש לדעת הר"ח ז"ל קושית הגמר' אי כר"ע וכו' משום דכיון דכר' ישמעאל אתיא ליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין משום דלר"י המקדש ע"ת ובעל אינה צריכה גט. ולפי האמור אין הטעם משום תנאי בנשואין אלא משום איסורא דנטען א"כ גם לר"י ניחא דבנשואה ליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין ושפיר מצי לאוקמי כר"ע: מיהו