מרחשת חלק ב רסג

ע"פ ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה יעי"ש בסוגיא, והנה הרא"ש הביא בשם הרי"ף שם שכתב דהלכה כר"ע הואיל דמוקמינן מתניתין כוותיה הלכתא כוותי' ודחה זה הרא"ש וכתב עליו וז"ל עמקו ממני דברי רב אלפס ז"ל שפסק כר"ע נגד רבים משום דדחיק לאוקמי מתניתין כוותי' דר"ע ומכש"כ דאתיא כרבנן בין בקדושין בין בנשואין ואי משום דהש"ס שקיל וטרי לאוקמי מתניתין כוותי' אורחא דהש"ס בכל דוכתי למהדר לאוקמי המשניות אליבא דכולהו תנאי אע"ג דלית הלכתא כוותייהו, עכ"ל הרא"ש

ב) ולענ"ד נראה ליישב פסקו של רב אלפס ז"ל ולבאר דבריו ז"ל והוא דבאמת יש להבין קושית ר"א לרב כהנא בסוגיא דכאן אי ר"ע ליתני נמי חמותו וכו' דמאי זה קושיא וכי המשנה מוכרחת דוקא להיות כר"ע הא לרבנן א"ש טפי בין בקדושין בין בנשואין כמו שכ' הרא"ש אלא שהש"ס תירץ דמשום הא לא איריא דמתניתין מיירי בנשואין וע"כ מצי אתי' כר"ע ג"כ בזה הדין, אבל אין מקום להקשות אי כר"ע ליתני נמי חמותו נימא באמת דבזה לא ס"ל מתניתין כר"ע ומי תלה זה בזה, וכי משום זה לא יוכל לומר דבדין הקודם אתי' כר"ע ג"כ ולא מצינו כה"ג בש"ס

ולבאר קושית הגמר' נראה דבאמת משנה זו בלא"ה לא אתי' כר"ע שהרי שנינו במשנתינו אשתו מותרת לחזור לו ומותר בקרובות שני' ושני' מותרת בקרוביו והנמ"י כאן כ' לפרש הא דתני ושני' מותרת בקרוביו היינו אפי' לבנו ודלא כר"י שאוסר אנוסת אביו, והמל"מ פ"ב מה' איסורי ביאה ה' י"א כתב לפרש כוונת הנמ"י הוא משום דהא דתני שני' מותרת בקרוביו הוי משנה שאינה צריכה כלל כיון דתני שהוא מותר בקרובות שני' אף שבא עליה בזנות, ואמרינן לקמן אנס אשה אסור בקרובותי' בחיי' מ"מ כאן מותר משום שבא עליה בשוגג ובשוגג לא אסר בקרובותי', וא"כ אם הוא מותר בקרובותי' מכש"כ שהיא מותרת בקרוביו דהא אמרינן לעיל (כ"ו א') אף שהנטען על האשה אסור בבתה ובאמה מ"מ היא מותרת בקרוביו משום דגברי לגבי גברי לא שכיחן יעי"ש וכיון שהתירה משנתינו אותו בקרובותיה מכש"כ שהיא מותרת בקרוביו וא"צ למיתני כלל וע"כ משום זה כתב הנמו"י לפרש דמשנתינו קמ"ל שמותרת בקרוביו היינו אפי' בבנו ולאפוקי מר"י דס"ל שאסור באנוסת אביו, יעי"ש במל"מ

ג) והנה למעלה (מ"ט א') אמרינן דהא דס"ל לר"ע שאין קדושין תופסין בחיי"ל נפקא לי' מקרא דלא יגלה כנף אביו וסמיך לי' לא יבא ממזר וס"ל כר"י דלא יגלה כנף אביו הוא באנוסת אביו ומוכת מזה שיש ממזר מתיי"ל, והשתא כיון דר"ע ס"ל כר"י שאוסר אנוסת אביו א"כ משנתינו דס"ל שמותר באנוסת אביו כמו שכ' הנמו"י ע"כ לא אתי כר"ע בלא"ה דהא ר"ע אוסר אנוסת אביו, וא"כ תקשה מה זה שטרח הש"ס להעמיד משנתינו כר"ע כיון דמשנתינו בלא"ה לא אתי' כר"ע בהא שמחרת באנוסת אביו שזה דלא כר"ע, וביותר תמוה מאי פריך אי כר"ע ליתני חמותו וכו' דמשמע דאם אתי כר"ע ע"כ דס"ל למתניתין כר"ע בכל דבריו וזה מופרך דהא ודאי משנתינו מחולקת עם ר"ע בדין אנוסת אביו

ומזה ע"כ מוכח דסוגית הש"ס שטרח להעמיד משנתינו כר"ע אין כוונתו לומר דס"ל להמשנה כר"ע בכל דבריו שזה ודאי אינו כמו שהוכחנו, אלא שהש"ס רצה להעמיד כר"ע רק בדבר שהלכה כמותו וע"כ טרח להעמיד כר"ע כדי שתיקום משנתינו כר"ע בדין שהלכה כמותו וע"כ אף שודאי לא אתי' כר"ע בדין דאנוסת אביו היינו משום דבזה באמת לית הלכתא כר"ע דקימ"ל נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ובמאי דלית הלכתא כר"ע לא ס"ל מתניתין כר"ע אבל במאי דהלכתא כוותי' טרח הש"ס לאוקמי מתניתין כר"ע, וע"כ שפיר פריך רב אשי לרב כהנא אי ר"ע ליתני חמותו והיינו כיון דמתניתין ודאי לא אתי כר"ע בכל דבריו רק דבעינן לאוקמי מתניתין כוותי' בדין זה כדי שתהא אליבא דהלכתא א"כ ליתני נמי חמותו שגם בזה דחמותו לאחר מיתה הלכתא כר"ע כמו שפסק הרמב"ם ז"ל ושפיר פריך ר"א לרב כהנא

והשתא ממילא נתבארו דברי רב אלפס שהוכיח מכאן שהלכה כר"ע משום דמסוגית הגמ' מוכח שהלכה כר"ע שאל"כ לא הי' טרח להעמיד כר"ע כיון דבלא"ה לא אתי' כר"ע וכמו שהוכחתי מקושית רב אשי לרב כהנא, ולענ"ד הדברים ברורים בכוונת הרי"ף ז"ל

ד) ובזה מיושב מה דקשה לי מאי מקשה ליתני נמי חמותו הא לקמן (צ"ה א') אמרינן דר"י ס"ל דלכו"ע שכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו מדאורייתא וא"כ דילמא מתניתין אתי' כר"י וע"כ לא מצי למיתני חמותו משום דחמותו אשתו אסורה לחזור לו משום דשכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו, וכיון דבמזיד אסורה מדאורייתא בשוגג נמי גזרו בה רבנן כדאיתא בסוגיין, אולם לפמש"כ מתורץ היטב דמתניתין אי אפשר להעמיד כר"י משום דר"י אוסר אנוסת אביו ומתניתין מתרת וכמו שנתבאר, וא"כ ע"כ מתניתין לא אתי' כר"י, ואי משום דנוקים מתניתין כר"י בהא דחמותו משום דס"ל בזה כר"י זה אינו דלקמן פסקינן להדיא דלא כר"י ואין שכיבת תמותו אוסרת אשתו עליו ובמאי דלית הלכתא כוותיה לא מוקמינן מתניתין שזה עיקר טרחת הגמ' לאוקמי מתניתין אליבא דהלכתא

ומתוך דברינו יתבאר ראי' לשיטת הפוסקים שפסקו כר"ע דחמותו לאחר מיתה אינה בשרפה וכמו שהוכחתי מדפריך ליתני תמותו והיינו משום דבזה הלכה כר"ע ע"כ טרח לאוקמי המשנה כוותיה *): מיהו *) ובזה יש ליישב הגירסא לעיל (ל"ב ב') ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא ורש"י ז"ל והתוס' שם מחקו זה משום שאפי' חייל עליה איסור אשת איש מ"מ נידון בחמותו משום דהוי תמורה, אולם לפ"מ דקימ"ל כר"ע דחמותו לאח"מ לית בה מיתה והוי איסורו רק איסור כרת לדעת התוס' והרמב"ם ז"ל ולדעת רש"י איסורא בעלמא דקאי בארור יש לפרש שקושית הש"ס דהוי ס"ד דגם חמותו ונעשית אשת איש שנידון בחמותו הוא ג"כ משום שאין איסור חל על איסור, וע"כ נידון בחמותו להקל עליו והיינו לאחר מיתת בתה שאז אין עוד שריפה בבא על חמותו וע"כ אמר רי"ו שנידון בחמותו לאמר שאין חייב מיתה משום א"א משום דלא חל על איסור חמותו והוי רק בכרת דחמותו או איסורא בעלמא אבל אין חייב מיתה משום א"א, וע"ז פריך כיון דרי"ו מודה באיסור מוסיף א"כ חמותו ונעשית א"א ג"כ הוי איסור מוסיף וע"כ משני רבא דמאי דאמר רי"ו חייב הוא לקוברו בין רשעים גמורים, ורבא לטעמיה דס"ל דלר"ע חמותו לאח"מ ליתא בשריפה וע"כ שפיר יש לפרש לדברי רי"ו תמותו ונעשית א"א דנידון בחמותו להקל עליו כדי שלא יתחייב מיתה, אולם בסנהדרין (פ"א ב') דאמר שם אטו בתרי קטלי קטלית ליה לפ"מ שנראה מדברי התוס' שם ד"ה לידון היתה הגירסא לפניהם רבה ולרבה יש לומר דס"ל כאביי דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולכו"ע חמותו לאח"מ בשריפה, ע"כ משני אדא אטו בתרי קטלי קטלת ליה משום שאי אפשר לפרש דנידון בחמותו כדי להקל עליו מחיוב מיתה, וע"כ מאי דאמר נידון בחמותו אינו משום שא"א חל על איסור רק משום דחמותו הוי חמורה ונידון בתמורה, אבל לרבא דס"ל דחמותו לאח"מ רק בכרת או איסורא דארור אי אפשר לפרש דנידון בחמותו הוא משום חמורה דאיך פסיקא למיתני כן דנידון בחמותו הא איכא גוונא דחמותו קילא כגון לאח"מ וע"כ פריך ביבמות לעיל דע"כ לית ליה לרי"ו איסור מוסיף והוצרך לתרץ לקוברו בין רשעים גמורים ודו"ק: