מרחשת חלק ב רסא

שהוא קיים א"כ הגט גט והרי הוא מונה ג"ח משעת כתיבת הגט ומותרת להנשא תיכף אחרי עבור ג"ח משעת הכתיבה, א"כ נפק"מ רבתא בזה שמעמידין אותו בחזקת שהוא קיים אבל לא מיירי במקום יבם כלל, דבמקום שיש יבם והי זקוקה לו היינו יכולין לומר שיש גט לאח"מ, ואין ראי' ממשנתינו זו כלל, ולפ"ז מיושב קושי' הגרע"א שצריך משנה יתרה של האומר תנו גט לאשתי לא יתנו לאח"מ לאשמעינן שאף במקום יבם לא מהני גט לאח"מ כלל משום שנתבטלה שליחותו או משום שאין עוד בעל מגרש, וא"כ מכל זה סעד דקימ"ל כשמואל שמונין משעת כתיבה ורב דס"ל שמונין משעת נתינה י"ל באמת דפליג על משנתינו וס"ל כתניא כוותיה שמביא הש"ס בגיטין י"ח, אבל אנן קימ"ל כסתם משנתינו שמוכח לפמש"כ שמונין משעת כתיבה

הארכתי בזה כדי לסייע קצת דעת רוב הפוסקים הראשונים ז"ל שהלכה שמונין לגט משעת כתיבה, וע"כ בעובדא דידן שהוא שעת הדחק והכרח גדול ושקדו תכמים על תקנת בנות ישראל שדמעתן מצוי' ודאי יש לסמוך על דעת הפוסקים הנ"ל ולעשות מעשה להתיר את האשה הנ"ל להנשא תוך ג"ח לנתינת הגט ולמנות ג"ח משעת כתיבה: ב. א) וכסניף להיתרא הנ"ל הי' נראה עוד דבר חדש . דלדידן אף לדעת הפוסקים שמונין משעת נתינה יש מקום לומר שיש למנות משעת כתיבה, והוא ע"פ המבואר בגיטין שם שטעמו של מ"ד שמונין משעת נתינה הוא משום קושית ר' נתן בר הושעיא שם לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת, ופרש"י שתי נשים בחצר אחת של אדם אחד שפירש לים ומסר שני גיטין לשתי נשיו בו ביום אלא שזה קדם לזה כתיבתו חודש, ולשמואל זו תינשא לסוף ב' חדשים וזו לסוף ג' חדשים יתמהו בני אדם שראו שנתגרשו ביום אחד, הנה שפתיו ז"ל ברור מללו שהתימה והחשש של שתי נשים בחצר אחד היינו דוקא בנשותיו של אדם אחד, והיינו משום דבשתי נשים של שני בני אדם אף אם תתגרשנה ביום אחד לא יתמהו על החפץ אם יראו שזו נשאת לסוף שני חדשים וזו לסוף ג"ח מפני שבקל יעלה על לבם הסבה משום שקדמה כתיבתו של גט זו משל זו, דמאי שייכות האיש האחד להשני לחשוב שכמו שגרשו כמו כן כתבו ביום אחד, ורק באדם אחד שמגרש שתי נשיו כאחת ביום אחד יחשבו הרואים שכמו שנתגרשו שתיהם ביום אחד כמו כן נכתבו שני הגיטין ביום אחד, כיון דמידי איש אחד ניתנו, וע"כ יש חשש שאם האחת תנשא תוך ג' חדשים לנתינה יבאו להתיר גם השני' להנשא תוך ג' חדשים לנתינה ואיכא למיחש לתקלה

והשתא שעיקר טעמו שמונין משעת נתינה הוא משום גזירה של שתי נשים של אדם אחד א"כ השתא בזמנינו דאיכא חדר"ג שאסור לאדם לישא שתי נשים לא שייך כלל גזירה זו שיהו מונים משעת נתינה, ולדידן בטל טעם הגזירה כלל משום דלא שייך כלל מציאות של שתי נשים באיש אחד, וכיון שבטל הטעם ממילא בטלה הגזירה, ואף שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין מ"מ במקום שבטל טעם הגזירה שטעמה ידוע בטלה הגזירה ממילא, כמו שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ב' ד"ח שמה"ט אין לאסור בזמן הזה ללבוש טלית של פשתן כיון דעיקר טעם האיסור הוא משום דילמא אתי למירמא ביה תכלת אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר, דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין שאין לנו היתר אלא ע"י בי"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין. דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, דלא דמי לביצה מתקנת ר"י בן זכאי ואילך וכו', דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהא תלוי במה שתיקן שיהו מקבלים העדות כל היום כולו, וכן בשובו לכם לאהליכם ולר"א שבקש להפקיר כרמו וכו' וכו' אבל בנידון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי ממילא עכ"ל הרא"ש שם, ונד"ד דמיא ממש להאי דטלית של פשתן שכמו כן אין כאן אלא גזירה דמשום יאמרו וכו' וכיון שבטל הטעם בטלה הגזירה, ומכש"כ הוא דין זה דשעת נתינה שהוא קל יותר משום שלא פשט איסורו בכל ישראל שהרי לא נהגו כרב אלא באשכנז וצרפת, אבל בשאר מקומות שנגררין אחר מרן הב"י נוהגים כדעת שמואל משעת כתיבה, ובדבר שלא פשט איסורו בכל ישראל הדין הוא אף בדבר שלא בטל טעם הגזירה יכולין בי"ד לבטל אף אם אינו גדול בחכמה ובמנין כדאיתא בע"ז ל"ו יעי"ש ובתוס', ומכש"כ שבטל טעם הגזירה שממילא בטלה הגזירה כמש"כ הרא"ש, וזו עצה חדשה לתמוך דעת הפוסקים דמונין משעת כתיבה

ב) אמנם יש לשדות בזה נרגא, שאם נאמר שטעמו של רב דמונין משעת נתינה הוא משום יאמרו שתי נשים וכו' ואפס זולתו תקשה מאי פריך ביבמות לרב אמאי אין מונין גם ליבמה משעת חליצת היבם הא שם לא שייך הטעם דיאמרו שתי נשים וכו' כלל דבשתי יבמות הבאות מאח אחד לא שייך לאמר יאמרו שתי נשים הא אינה חולצת אלא אחת מהן, ואף בשתי יבמות שנפלו ליבם אחד משני אחים שמתו ג"כ לא שייך חשש זה כלל שאם חולץ שתיהן ביום אחד הרי שתיהן באמת מותרות להנשא לשוק ביום אחד, שהיבמה אינה חולצת עד שעברו ג"ח ואם שתיהן חלצו א"כ על שתיהן עברו ג"ח הבחנה משעת מיתת בעליהן ושתיהן מותרות להנשא ביום אחד ומאי יאמרו וכו' שייך כאן, וע"כ מוכח מכאן שטעמו של רב אינו משום חששא דיאמרו וכו' אלא משום שהיא אגידא גבי בעל כל זמן שלא מסר לידה הגט והרי היא אשתו לכ"ד ע"כ הזמן שבין כתיבה לנתינה אינו עולה במנין ג"ח הבחנה, ואף שלא נתיחד עמה בין כתיבה לנתינה אין זו אלא כמו שהיתה רדופה לבית אביה או הי' לה כעס עס בעלה שאעפ"כ צריכה להמתין ג"ח משעה שנתגרשה או שמת בעלה, וע"כ שפיר מקשה מיבמה לרב שכמו דס"ל לרב שהזמן שבין כתיבה לנתינה אינו עולה במנין ונחשב כאלו נכתב ונמסר הגט ביום אחד כמו כן הי' לנו לחשוב את הזמן שבין מיתת הבעל לחליצת היבם כאלו אינו וכאלו מת הבעל סמוך לחליצת היבם וע"ז משני שפיר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כש"כ, והיינו כיון שמתירין אותה ליבמה הרי אנו אומרים שעברו ג"ח משעת מיתת הבעל ואיך אפשר לאסור אותה שלא להנשא משעת חליצת היבם ולחשוב כאלו מת הבעל עכשיו סמוך לחליצה

והשתא הרי נתבאר טעמו של רב שאינו כלל משום יאמרו ורב נתן בר הושעיא שמקשה לשמואל יאמרו שתי נשים אינו מקשה אלא לשמואל, אף אם לית ליה סברת רב משום דאגידא גביה כל זמן שלא נתגרשה מ"מ משום יאמרו איכא, ודברי התוס' ביבמות שם מוקשים, ולפ"ז אזדא לה מש"כ דלדידן בטל טעם הגזירה דמונין משעת נתינה דלפי האמור לרב ולהפוסקים כמותו אין הטעם משום יאמרו אלא משום דאגידא גבי' ששייך גם לדידן

אולם אעפ"כ אני אומר שאין להזיז דברינו הנ"ל והוא כאשר נדייק בלשון הש"ס שם בגיטין דמייתי עובדי דרב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי בשעת כתיבה ור"פ ורב הונא בדר"י עבדי משעת נתינה שלכאורה הו"ל לתלמודא לומר דר"כ ור"פ ור"א עבדי כשמואל ור"פ ור"ה בדר"י עבדי כרב וממילא ידענו שאלו עבדי משעת כתיבה ואלו משעת נתינה כמו שהוא הלשון בכ"מ בש"ס, עיי' לדוגמא ב"ק